בית יצחק אורח חיים רמח

מנזיר שישנו בשאלה ומתקפת זקן שאינו שוה בכל. לא משמע כן ביבמות ה' דל"א שם כן רק לענין עול"ת לא לל"ת לחודה. לכן נראה דראיות הר"ן יהי' ממנחות ס"ד בחולה שאמדוהו לב' גרוגרות ויש ב' גרוגרות בב' עוקצין וג' בעוקץ אחד מייתינין ג' אף דהר"ן ס"ל בביצה דריבוי באוכלין אסור בחולה מדאורייתא. מ"מ עדיף לעבור בפ"א באיסור חמיר מלעבור ב' פעמים וה"ה לענין שחיטה ונבילה ס"ל כן . וס"ל לחלק בין דחיית עשה לחולה דבדחיית עשה לא גילתה התורה שידחה ל"ת ש"ב כרת ולאוי נדחין מפני עשה אחת אף כ"פ משא"כ לחולה כיון דשבת ג"כ נדחה לחולה עדיף לעבור פ"א באיסור חמיר משיעבור כ"פ ומ"מ דוקא זה שעובר כ"פ חמיר לי' לר"ן אבל מה שעובר בב' לאוי ל"ח מכרת דממנחות לא מוכח רק מה שעובר בב' פעמים

(ג) והנה בס' דברי אמת ד' פ"ו דפוס האלבערשטאדט האריך קצת. והנה שם הוסיף דבטריפה איכא עול"ת עשה דלכלב תשליכון וחילי' מיומא ל"ו. ובנבילה ליכא עשה לשיטת רש"י דלא ס"ל וזבחת היא ע' ופי' דברי רש"י חולין ק"ו דבחזיר איכא תרי איסורי היינו עול"ת. ולכן כ' דדוקא טבל ונבילה מאכילין נבילה אבל טבל וטריפה טריפה חמור דהיא לתו"ע ע"כ הנה לומר דטריפה חמור מנבלה לא משמע כן בש"ס דזבחים ע' דל"ח חומרא דטרפה רק משום שהיא מחיים. והכי מוכח בחולין ל"ב דמקשה שחט את הושט ורמינהו אלו טריפות עיי"ש בתוס' שפי' דאם איתא דהוה נבלה ל"ה לי' למיתני אלו טריפות אלא אלו נבילות שהוא עיקר האיסור ואס"ד דטריפות חמיר מנבלה לענין חולה ל"ש תי' התוס' ועוד דאם קרא דלכלב תשליכון הוא איסור עשה ה"ה קרא דנבילה דלגר תתננה כמ"ש התוס' בע"ז כ' דהיא עשה. ולפענד"נ דבטריפה ליכא ע' והכי משמע קצת מרש"י פסחים כ"ב שכ' דקרא למצותו איצטריך שאין הקב"ה מקפח ולא כ' דקרא איצטריך שיעבור האוכל בעשה. ובזה מיושב קו' התוס' ביומא ל"ו דל"א שם טריפה א"ב. ועוד ראי' מדאיצטריך מן הבקר להוציא את הטריפה. וגם לנטרפה ואח"כ הקדישה איכא קרא במנחות ל"ה ות"ל דאיכא עשה דלכלב תשליכון ואסור להביא לגבוה וע"כ ליכא איסור ע' בטריפה. ועוד ראי' מחולין ל"ז דמקשה שם ודילמא היינו מסוכנת היינו טרפה ולעבור עלי' בעול"ת. והרי בלא"ה איכא עול"ת בטריפה. ובהכי מיושב קו' התוס' שם ד"ה ודילמא דגבי היינו נבילה היינו מסוכנת ל"ק לעבור בעול"ת. כיון דבנבילה בלא"ה איכא עשה דוזבחת כמ"ש התוס' שם. והנה גם מה דאמרינין שם דקרא דזאת החי' היא עשה נ"ל דכ"ז למה דס"ד דקרא אתי' למסוכנת אבל למסקנא דקרא אתי' דטריפה אינה חיי' לא אתי' לעשה ובר"מ פ"ב דמא"ס מייתי מקרא דזאת החי' דבשר אדם בעשה ולא ממעט טרפה מזה דבטרפה ליכא עשה ודו"ק: ומ"ש בדברי אמת דברי רש"י בחולין ק"ו שכ' בחזיר איכא תרי איסורי היינו עול"ת ל"נ דפי' דברי רש"י תרי איסורי היינו נבילה וטמאה כמ"ד דס"ל במעילה ט"ז דחל איסור נבלה על טמאה. וע' תוס' חולין ל"ב ד"ה ורמינהו שכ' בעוף טמא לוקה משום נבלה. (וע' מ"ש לעיל סי' ל"ז אות ה' על התוס' הנ"ל) ואף למ"ד א"א חע"א מ"מ חל לקוברו בין רשעים גמורים וכ"כ בראש יוסף על דברי רש"י אמנם מ"ש שם דבטמאה ליכא עשה נעלם ממנו דברי הר"מ פ"ב דמא"ס דבטמאה איכא עשה דאותה תאכלו וזאת החיה. וזה טעם המשנה דקתני דברים טמאים דזה חמיר יותר מנבילה וקמ"ל רבותא דאף דברים טמאים מאכילין

(ד) והנה בהא דגוזזין לו את הכרישין וקורעין לו תרנגולת צ"ע דלא אשמעונין שוחטין התרנגולת לאכילה ומזה נראה כדברי התשב"ץ סי' ל"ח ח"ג דדברי הר"ן במחלוקת שנוי' בין רבי וראב"ש ולרבי דס"ל דעדיף להאכיל טבל במעשר ירק מלעשר בשבת ה"ה דעדיף ליתן נבילה מלשחוט בשבת ולכן לא תני בברייתא דשוחטין בשבת

ויש לי קצת עיון בלשון הרא"ש שכ' דמה"ט שוחטין בשבת שאיסור שבת כבר ניתן לדחות א"נ שא"א שלא יהא קטן אחד בסוף העולם וכ' בקרבן נתנאל שמותר לשחוט בשביל קטן. וצ"ע במה עדיף קטן מחולה ואם לחולה נותנין נבלות גם לקטן כן היא. ושמא ס"ל דכיון דלקטן לספות נבלות הוא איסור דאו' ודאי עדיף לשחוט לכ"ע דע"כ לא ס"ל לי"א דנותנין נבלות משום שבזה יעבור החולה משא"כ כששוחטין. אבל בקטן חולה לכ"ע עדיף לשחוט ובזה מיושב מה שמקשים מחולין י"ד ומיומא ס"ג דמשמע דמותר לשחוט די"ל דבקטן חולה לכ"ע מותר לשחוט. אבל בדברי הרא"ש יש לפרש שא"א שלא יהא קטן בסוף העולם למול וניתן שבת לדחות באיסור נטילת נשמה וכ"פ בח"ס א"ח סי' ס"ה

סימן צו

ב"ה דרוש לש"ש ברכת"ה לפ"ק בשבועות י"ג וכריתות י"ז

(א) לישב דברי הר"מ בפ"א מה' תשובה שפ' דקלות שעיר מכפר בלא תשובה וחמורות בעי תשובה והקש' לח"מ ובשאר מפרשים דכיון דפ' כרבנן ומ"מ ס"ל קלות ל"ב תשובה שלא לשוי' פלוגתא רחוקה בין ר' ורבנן א"כ מה הוצרך ר"ז בשבועות י"ב אקו' האי עשה ה"ד אי דעביד תשובה כל יומא מכפר ואי בלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה לתרץ בעומד במרדו כר' הא רבנן נמי מודו בקלות וגם מה הקשה המקשן כלל ונלפע"ד דהתוס' כ' ד"ה דעבר בשם י"א דיוה"כ אינו מכפר רק לכשתחשך כדתניא חומר בשעיר מביוה"כ ומהרש"א הקשה מברייתא לפי' א' בתוס' ובאמת הוא פלוגתא בירושלמי ר"פ חלק ופ"ק דשבועות וסוף יומא בין ר"ז ור"ח ומקשה לר"ז דס"ל כל שעה מכפר מברייתא עיי"ש. והנה איכא למידק לר"ז דס"ל כ"ש מכפר איך משכחת ביוה"כ כזית בכא"פ והא תיכף מכפר הח"ש ול"ל דבח"ש יוה"כ א"מ כדאמרינין כריתות י"ח דזה רק לתי' א' אבל לתי' הב' שם ליכא לתרץ כן: ועוד גם לתי' הא' כבר כתבתי בדרוש דזה דוקא אם ח"ש מותר מה"ת דלע"ע ל"ה איסור כלל. וכתבנו שם לפמ"ש ז' הח"ץ דח"ש מטעם אחשבי' במעילה דבעי דין ממון דהיינו ש"פ ל"א אחשבי' לשוי' מאינו ממון לממון כמ"ש הר"ן בקידושין דא"י לומר בפחות מש"פ לדידי שוי' (ע' לעיל סי' ע' אות ג') ומעתה שפיר משני בכריתות לענין מעילה דאינו מכפר אח"ש. אבל היכא דח"ש אסור מה"ת שפיר יוה"כ מכפר ובזה י"ל דברי הר"מ ממה שהקשה המ"ל פ"ג מה' שגגות אות ט' עיי"ש. א"כ איך משכחת כזית בכא"פ וצ"ל דר"ז קאי לרבנן דר' דיוה"כ א"מ בלא תשובה ולר' באמת ס"ל לר"ז דאינו מכפר עד שתחשך ומשכחת כזית בכא"פ גם לר' דבאמצע היום לא כיפר. אך לשיטת הר"מ דס"ל בקלות ל"ב תשובה א"כ הדק"ל לרבנן דבח"ש דלא עדיף מקלות תכפר דאין בו רק איסור בעלמא. וצ"ל דר"ז יסבור דגם לקלות בעי תשובה והר"מ שפ' דקלות ל"ב תשובה יסבור כר"ח דא"מ עד שתחשך. א"כ הכל נכון בעזה"י דהתוס' בב"מ כ"א כ' ד"ה וכמה ופסחים ל"ב וביצה ל"ח. כ' דסתם קו' ואח"כ תי' התרצן גופי' הי' המקשן עיי"ש א"כ המקשן ר"ז דס"ל בירושלמי יוה"כ כ"ש מכפר וע"כ אליבא דרבנן גם בקלות בעי תשובה שפיר הקשה והוצרך לאוקמא כר' ור"מ ס"ל כר"ח לדידי' באמת קלות ל"ב תשובה וע' בירושלמי יומא הגי' זעירי אמנם בשבועות הגי' ר' זירא (והוא הוא כנודע דר' זירא בבבלי הוא ר' זעירא בירושלמי) וזה תי' נכון בעזהי"ת

(ב) ודע שי"ל אף לר"מ דס"ל קלות ל"ב תשובה דוקא היכי דאיכא שעיר קלות ל"ב תשובה אבל בליכא שעיר רק שהיום מכפר בעי תשובה ושפיר משכחת כזית בכא"פ קודם שליחת השעיר ולפ"ז גם לר' דס"ל יוה"כ מכפר בלא תשובה י"ל דוקא כשיש שעיר. ובאמת הריטב"א כ"כ אבל צ"ע דא"כ מה מקשה ביומא על מתניתין דיוה"כ מכפר בלא תשובה לימא דלא כר' דילמא מיירי בליכא שעיר גם מה מקשה בשבועות סתם ספרא מסתם ספרא ודילמא חדא בדאיכא שעיר ואידך בדליכא שעיר א"ו דלר' אין חילוק ומ"ש הריטב"א ובהא מיתרצי דל"ק דר' פליג אמתניתא דד' חילוקי כפרה ולפמ"ש ל"ק דהכא בזמן שב"ה קיים וההוא בזמן שאין בה"מ קיים עיי"ש

הנה מלבד שצ"ע דהרי קראי דמייתי מופקדת בשבט פשעם מיירי בזמן דאיכא קרבן. עוד צ"ע מירושלמי יומא דלבתר דמייתי הא דד' חילוקי כפרה איתא א"ר יוחנן זו דברי ר"י ור"ע אבל דברי חכמים שעיר מכפר אם אין שעיר יום מכפר הרי דס"ל יום מכפר בלא שעיר אף על כרת ומב"ד דלא כריטב"א ופלא על הריטב"א שלא ראה דברי הירושלמי וכ"ד התוס' דלר' היום מכפר בלא תשובה ולפ"ז לשיטת הר"מ דקלות מכפר לרבנן בלא תשובה אף בלא שעיר מכפר שלא לשוי' פלוגתא רחוקה וע"ע בר"מ ה' תשו' שכ' ולעולם א"מ על כרת ומב"ד בלא יסורין והכונה אף במקום שעיר ולא כשי' הריטב"א הנ"ל

(ג) והנה לישב מ"ש ומצאתי בשם הגאון מהר"ץ אבד"ק ברלין והמפרש בירושלמי שבועות וסנהדרין בדברי התוס' בשם י"מ דיוה"כ א"מ עד שתחשך וקשה דבכריתות י"ח מבואר להיפך דקאמר אביי ומאן לימא לן דיוה"כ כ"ש מכפר דילמא כולה יומא מאורתא א"ל רבב"ח תנן אכל ס' חלב אפי' עם חשכה פטור שכל היום מכפר וע"כ הוא אחר השעיר דעם חשיכה תנן וגם אין הכונה לכשתחשך דא"כ מה מקשה לאביי וש"מ דכ"ש מכפר ועוד דמקשה לאביי מדתנן אכל ושתה א"ח אלא א' והא א"א דליכא שהות בינתים ומה פריך דילמא הוי קודם השעיר או אח"כ או מיירי דליכא שעיר א"ו דכ"ש מכפר בלא שעיר. והנלעד"ל דתוס' פסחים פ"א כ' דאף דס"ל מקצת היום ככולו דוקא תחלת היום או סופו ולא אמצע היום עיי"ש. ואף אנו נאמר דדוקא למה שעבר קודם יוה"כ מקצת היום מכפר בתחלתו או לעבירות שעבר ביוה"כ גופי' מקצת היום מכפר בסופו. אבל לעבירות שעבר באמצע היום ל"א מקצת היום ככולו שיכפר אמצעיתו. ומעתה התוס' בשבועות נכונים דשם קאי אכרת דיומא וכ' דמשכחת לה שעבר ומת קודם שליחת השעיר או שעבר לאחר שליחת השעיר ואז א"צ לומר דמת תיכף אך דיוה"כ א"מ עד שתחשך והיינו על עבירות היום דאמצע היום ל"א מקצתו ככולו. אמנם בכריתות מקשה אכל כזית חלב שחרית וכזית ערבית הכונה דאכל שחרית רגע קודם התחלת היום שיהי' מקצת היום ככולו בתחילתו ואכל ערבית היינו רגע קודם ערבית שיהי' מקצת היום ככולו בסופו. ושפיר מקשה דבזה אמרינין מקצת