בית יצחק אורח חיים רמה

ביו"ט מלאכה היא ומ"מ מותר מגזה"כ. א"כ לא משכחת למצות תק"ש רק באיסור והותרה לגמרי מותר אף בשבת ש"ב כרת ואם ביו"ט ל"ה מלאכה רק בשבת בלא קרא אין עשה דוחה ל"ת דכרת. והנה הא דתק"ש חכמה ואינה מלאכה. י"ל דוקא ביו"ט ל"ה מלאכה דכתיב מלאכת עבודה אבל לא בשבת. וכ"כ הריטב"א בשבת פ' כל כתבי. ומעתה הגמ' ל"מ להקשות כיון דל"ה מלאכה למה אסרה תורה די"ל בשבת הוה מלאכה ורק ביו"ט ל"ה מלאכה דל"ה מלאכת עבודה ומ"ה הקשה הרי עכ"פ ביו"ט ל"ה מלאכה ובלא קרא אין ע' דוחה ל"ת דכרת ולמ"ל קרא דבשלמא אי ביו"ט מלאכה דא"א לקיים המצוה רק באיסור הותרה לגמרי וס"ד אף בשבת שרי משא"כ אי ביו"ט ל"ה מלאכה ל"צ קרא. ומ"ה תירץ דלעולם בשבת נמי לאו מלאכה היא. ורק מדרבנן אסור והא דמשמע בשבת קל"ב דגם בשבת לאו מלאכה היא זה למסקנא ודו"ק. ובעיקר סברת ר' לוי דתק"ש מלאכה י"ל דדוקא בתקיעה דמצוה הוה מלאכה מטעם אחשבי'. ובזה מיושב רוב הקו' שהקשה בט"א עלי' ואין להאריך יותר בזה והנני ידידו שארו וד"ש

סימן צד

סוגי' דמי שאחזו בולמוס יומא פ"ג ע"א דרוש לש"ש

(א) הנה השעה"מ פ"ח ולולב ה' ב' הקשה לשיטת הר' מנוח דהפקר אף לאחר מירוח פטור ממעשר מאי קאמר בלא אפשר בחולין לכ"ע מאכילין טבל יפקירנו ויהא חולין גמורין ונ"ל לפי המבואר בתוס' ב"ק ס"ט דה"ט דיאוש אינו פוטר ממעשר כמו הפקר דנהי דנגזל א"י לתבוע מן המחזיק בה אחר אוש מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שצריכה לגזלן לפטור עצמו מן הנגזל ל"ד להפקר דהפקר בלקט ש"פ יש לכ"א חלק משא"כ הכא שאסור לזכות בה עיי"ש ומעתה חולה מסוכן ואין לו רק אותו הטבל לאכול אף אם יפקירנו אסור לכ"א לזכות בה שהוא צרוך לחולה ואם כן ל"ה כהפקר לענין מעשר וא"ל דיכול לחזור וליתן במתנה ז"א דאטו זה הפקר היכא דא"י לזכות אלא א"כ יחזור במתנה ול"ק קו' שעה"מ דאפי' יפקירנו יחייב במעשר ובזה מיושב ג"כ קו' הכפ"ת לשיטת הסמ"ג דבשביעית מהני הפקר לאחר הביעור א"כ בפירות שביעית יפקירם ולהנ"ל ניחא. והגם דתוס' שם כ' דאם זכה יצטרך לשלם דמים לגזלן וזה ל"ש הכא מ"מ סברא הראשונה שכ' התוס' שייך ג"כ הכא ודוק

(ב) ולישב דברי הר"מ שהקשה המג"א סימן תרי"ח עלי' דס"ל באפשר בחולין מפרישין משמע אפילו בשבת ולר' במעשר ירק עדיף להאכיל טבל מלהפריש בשבת ואמאי לא חילק בין מעשר ירק לדגן דהלכה כרבי ונבאר מקודם דברי הרי"ף והר"מ בסוגי' דפת שעיפשה פסחים ז' שתמהו עליהם דהא הגמ' מקשה וניזול בתר בתרא ומ"ש ממעות שנמצאו ומשני שאני הכא דעיפושה מוכיח עלי' ואמאי השמיטו הם תי' הגמ' ונ"ל דהמג"א סימן תס"ז הביא דברי מוהר"ם לובלין דבנמצא חטה בחביות מחזיקין ריעותא מזמן לזמן והמג"א ביאר בס"ק י"ח כדאמרינין בנדה ובחולין דל"א השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה עיי"ש וצ"ע בדבריו דהכא נמי איכא חזקת היתר כמו בבהמה שנמצאת טרפה ע' תוס' חולין י"א עוד הקשה במקו"ח דהא הר"מ באה"ט פי"ז פ' דאפי' בנמצא במעטן הגג טהור כחכמים דפליגי בתוספתא אר' ע' בר"ש ובתויו"ט טהרות פ"ט מ"ט הרי דאפי' מזמן לזמן לא מחזקינין עיי"ש במקו"ח

ונ"ל לישב דברי מהר"מ והמ"א הנה מרש"י כריתות י"ד ע"א משמע דאיסורי מאכלות הוי איסור חפצא כמ"ש שם ד"ה אה"נ הוי איסור מוסיף דאיתוסף איסורא אחפצא עיי"ש וכן מוכח בתשו' הרשב"א סי' תרט"ו עיי"ש וע' בברוך טעם בשער הכולל דין ב' דזה דוקא באיסור שאינו תלוי בזמן אבל איסור התלוי בזמן כגון יו"כ דלמחר מותר ודאי ל"ה רק איסור גברא דל"ל דעל החפץ חל האיסור דא"כ לעולם אסור: וכן משמע בכפ"ת ריש יוה"כ. וראי' ג"כ מדברי תוס' שבת י"ב ובכ"מ גבי בהמתן ש"צ שחילקו בין היכא שהאיסור תלוי בזמן או לא. והנה י"ל דחזקת היתר ל"ש רק באיסור חפצא דכשאתה מסופק אם נאסר חפץ זה ונשתנה מקדמותו או לא אתה מעמידו בחזקתו דלא נשתנה מהיתר לאיסור משא"כ באיסור גברא ואתה מסופק אם נאסר או לא ל"ש לאוקמי בחז"ה דהא החפץ לא נשתנה רק דהגברא אסור ואם אין ראי' לדבר זכר לדבר דר"א בכתובות ע"ו ס"ל דחזקת הבת ל"מ לאב ושם ע"ב תוס' ד"ה כלה בבית אבי' כ' דל"מ חזקת החמור לבעלים. וה"ה בא"ג דהס על הבעלים אם מותרין והס' שנולד בהחפץ ל"מ חזקת החפץ דלא נשתנה כלל מקדמותו וע' לקמן . והנה אם איסור חמץ הוי א"ג או א"ח נ"ל דתלי' אי חמץ שעה"פ מותר ל"ה רק א"ג דהא תלוי בזמן משא"כ אם גם אחה"פ אסור הוא א"ח דבפסח נעשה החמץ חתיכה דאיסורא לעולם. ומעתה מיושב דברי המ"א והר"מ דהר"מ שפיר פ' גבי מעטן דטהור מטעם חזקת טהרה משא"כ חמץ דהוא א"ג ל"ש לאוקמי בחז"ה כנ"ל. ואף דחז"ל אסרו החמץ לאחה"פ מטעם קנס מ"מ לא באו להקל כמ"ש הר"ן ומ"ש הר"ן לענין נ"ט בר נ"ט דחמץ שמו עלי' משמע דהוי א"ח י"ל בזה דלהחמיר שפיר הוי א"ח מטעם דאסור לאחה"פ מדרבנן

(ג) ומעתה מיושבין דברי הרי"ף והר"מ בסוגי' דפת שעיפשה דהנה הצל"ח הקשה מאי הקשה דניזול בתר בתרא ומייתי ראי' ממעות שנמצא דילמא שם לחומרא אזלינין בתר בתרא ולא לקולא ומה שנ"ל בזה דמצד הסברא גם בפת שעיפשה יש להתיר דכשאתה מסופק אם הניחוהו קודם הפסח והוי חמץ או בפסח הניחוהו והוא מצה ואתה צריך להעמידו בחזקתו דאם חמץ הוא נשתנה מקדמותו ויוצא מהיתר לאיסור וע"כ צ"ל מצה הוא ולא נשתנה ומותר מטעם חזקה ורק די"ל כאן נמצא כאן הי' עדיף מחזקה וע"ז מייתי ראי' ממעות שנמצאו דגם שם י"ל כנכ"ה ורק הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד ל"א כנכ"ה וה"ה הכא סתם תיבות עשוין להתכבד ושוב מהני להתיר מטעם חזקה ואמנם למ"ש דבחמץ ל"ש חזקת היתר דהוי א"ג כנ"ל שוב הדק"ל דמאי מקשה הגמ' ורק דהגמ' מקשה לרב דהוא בעל מימרא זו והוא ס"ל בד' ל' דחמץ לאח"ז אסור והוי א"ח ושייך לאוקמי אחזקה אבל הרי"ף והר"מ דס"ל דחמץ לאח"ז מותר ול"ה א"ח ל"ש לאוקמי אחזקה ל"ק קו' הגמ' וע"כ לא הביאו סוגי' זו ובאמת הכי משמע גם בביצה שנולדה ביו"ט דבס' מוכן לא מוקמינין אחזקה וע' מרדכי בביצה דמטעם חה"ג קאתי עלה ולא מטעם חז"ה

(ד) ובזה מיושב הקו' שהקשיתי בד' ל"ו בפסחים דמקשה ואיסור חמץ להיכן אזיל דמשני הא מני ר"ש דס"ל אאחע"א ומייתי מאוכל נבלה ביוה"כ ולשיטת רש"י כריתות י"ד דאה"נ הוי איסור מוסיף א"כ מאי ראי' הרי שם הוא כולל וכאן מוסיף ולהנ"ל נכון דזה דאה"נ הוא מוסיף היינו אם הוי א"ח כמ"ש רש"י בכריתות ומתוסף איסורא אחפצא משא"כ חמץ אם הוי א"ג ל"ה רק כולל דמה לי אם נאסר לגברא עוד חתיכה או דנאסר לחתיכה זו גם בהנאה מ"מ אחפצא לא נוסף. ומעתה לר"ש דס"ל חמץ לאחה"פ מותר א"כ הוי א"ג אה"נ ל"ה רק כולל. ובסברא זו שכתבתי לחלק בין א"ח לא"ג נ"ל לישב דברי המ"א בסי' שכ"ג שהביא בשם תה"ד אף איסור דרבנן שמותר לבטל לכתחלה בשבת אסור דהוי כמתקן והמ"א הקשה מעצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט האיך מותר לבטלן הרי מתקן ותי' ש"ה דמקלי קלי איסורא ותמהו בזה דקודם דידע הג' מיקלי קלי . הו"ל להקשות הרי מתקן. ואמנם לדעתי ל"ק כלל. דהתה"ד ל"ק רק אשאר איסורין הוי כמתקן מנא משא"כ ביו"ט דל"ה רק א"ג והחפץ לא נתקן כלל ל"ש כאן איסור מתקן כלל

(ה) ומעתה נבוא לאיסור הפרשת תרומה. הנה בר"ע פי"ג משבת מבואר ב' טעמים א' משום מתקן ב' משום דדומה למקדיש . ולישב למ"ל ב' טעמים נ"ל לפי המבואר ביצה ל"ד דשבת קובע למעשר ואם למו"ש מותר הוא פלוגתא בין ר"א לר"י והר"מ גורס להיפוך ונמצא בזה מבוכה גדולה בין הפוסקים וע' בע"ל פ"ה דמעשר ה' כ"ב כ' דטבל שלא נקבע רק לשבת מותר להפריש בשבת. וע' בשעה"מ פ"ה דמעשר שדחה דברי' ומסקנת המ"ל דהר"מ פ' דשבת א"ק רק לשבת אבל למו"ש מותר עיי"ש. ולפ"ז נ"ל למ"ש דבתלוי בזמן ל"ה רק א"ג ול"ש מתקן נכונים מקצת דברי המ"ל מ"ש דטבל כזה ל"ה מתקן ורק דמ"מ אסור מטעם דהוי כמקדיש. ומעתה נכונים דברי הר"מ שהצריך ב' טעמים דבטבל שלא נגמר מלאכתו ל"ש מתקן רק משום מקדיש אסור כמ"ש בשעה"מ כמה ראיות דגם בטבל כזה אסור להפריש בשבת

וי"ל בזה קו' התוס' שבת מ"ד אהא דאמרינן הא קמ"ל דטבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. והקשו דהא אמרינן מתיר את החבלים והשקים נופלים. משמע דאסור להניח תחתיהם דהוי מבטל כלו מהיכנו גבי טבל. ולהנ"ל י"ל הנה התוס' כ' הטעם דטבל מוכן הוא ול"א מיגו דאיתקצאי ביה"ש דמוקצה מחמת איסור דרבנן ל"א. וביאר בישי"ע הסברא. דל"ש איתקצאי לביה"ש דעל שבות ל"ג ביה"ש. ואמנם הב"ח הקשה בסימן שמ"ג מהא דאין מעשרין את הודאי ביה"ש אף דל"ה רק שבות ואך למ"ש הברטנורה בעירובין פ"ג. דעל ב' שבותים גזרו ובמעשר יש ב' שבותים כנ"ל בר"מ א"ש דאין מעשרין את הודאי. ובזה ג"כ מיושב דהוצרך הר"מ לב' טעמים דנ"מ לביה"ש. ומעתה בטבל ששבת קבעו ל"ש מתקן רק מקדיש מותר להפריש ביה"ש דביה"ש גם כן קובע כמו שיש להוכיח מדברי הבעל המאור בריש ע"פ. ובתשו' הר"ן לענין אי מותר לשאול ביה"ש בנדר שיחול בשבת. ומעתה נ"ל דבפ' כירה שם איירי בטבל ששבת קבעו ול"ה מוקצה ובשבת קנ"ד מיירי בשאר טבל דהוה מוקצה כנ"ל. וכן י"ל בזה דברי התוס' סוכה י' מה שהוכיחו מלגין טב"י וע' בשעה"מ פ"א מיו"ט ה' כ"ב שתמה עליהם דהרי בטבל ל"א מיגו דאיתקצאי כדאמרינן בשבת מ"ג ולהנ"ל מיושב ודו"ק

(ו) ומעתה נבוא לסוגי': הנה ברא"ש מובא מחלוקת שבין ה"ר מאיר והראב"ד אי שוחטין לחולה או מאכילין לו נבילה. ובתשו' הרשב"א הובא בב"י סי' שכ"ח כ' דתלי' אי שבת הותרה גבי חולה או דחוי' וצריך להבין דאם שבת הותרה