בית יצחק אורח חיים רמד

טב"ז לאו מצוה. וכתב דרבא ע"כ ס"ל טב"ז מצוה מדאמר בר"ה בנודר ממעין טובל בו דמלל"נ וקשי' משחיט' דאסור לשחוט מסוכנת בסכין ע"ז ונימא מלל"נ וע"כ כתי' האבני מילואים סימן כ"ח כיון דאי בעי לא שחיט וע"כ ס"ל טב"ז מצוה. יפה הערת אבל כיון דאנן פסקינן טב"ז ל"מ ופסקינן כרבא. ע"כ לא מוכח מזה דאף אי טב"ז ל"מ מכל מקום קצת מצוה יש כמו קדושי אשה שכ' הר"ן בתשובה דהיא לא מיפקדה אפ"ו מ"מ קצת מצוה יש כיון שהבעל מקיים ע"י. וה"ה טביל' לבעלה או לקדשים והוה כעירוב למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה. וא"ד לשחיטה דלאו מצוה היא כלל דמה שמברכין הוא משום איסור שלא לאכול נבילות כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' א' משא"כ בהזי' וטבילה. והכי מוכח בקידושין נ"ח דמקשה אמשנה דמקדש באפר פרה מנוטל שכר להזות דאסור לוקמא כמ"ד הזי' בזמנה לאו מצוה ומ"ה מותר ליקח שכר. ומשנה דבכורות כמ"ד הזי' בזמנה מצוה. וע"כ דאף למ"ד הזי' בזמנה ל"מ היינו שמותר לישאר בטומאתו אבל מ"מ כשמזה עושה קצת מצוה ויאסר ליקח שכר וה"ה דמלל"נ. ובא"מ הקשה למ"ד אין מערבין אלא לדבר הרשות דל"א מלל"נ ומ"ש מטבילה למ"ד בזמנה ל"מ ולק"מ דטבילה היא לצורך מצוה. וז"פ

(ב) והנה ראיתי בס"ט סי' קצ"ז ס"ק ד' שהקשה על התוס' הנ"ל דל"ל לומר דרבא כמ"ד לאו מצוה הלא אף דס"ל לרבא כמ"ד מצוה הוצרך לומר מטעם הואיל דהרי קאי אמתניתין דמתירין ב"ה לטבול בשבת וע"כ מיירי שהגיע זמן טבילה מע"ש מדאמרי ב"ש שיטבול בע"ש. ומזה הוכיח הס"ט דס"ל לתוס' דרבא מיירי בזמנו. הנראה דהוא סבר מ"ד טבילה בזמנו מצוה דוקא בזמנו וכשעבר זמנו ל"מ. וליתא דבזמנו מצוה וגם אח"כ נמשכת המצוה. כמו מילה וככל מצות. ומ"ה נהי דבמשנה מיירי שהגיע הזמן בע"ש מ"מ גם בשבת מצוה היא ולכן הוצרכו התוס' לומר דרבא ס"ל ט"ב ל"ע. מיהו י"ל כונתו דנהי דאח"כ נמי מצוה מ"מ כיון שעבר זמנו אין להתיר לטבול ביוה"כ. כמו מילה של"ב (ועיין לעיל סוף סימן פ"ז)

(ג) והנה התוס' בנדה ס"ו ע"ב הקשו בבית הסתרים דל"ב רק ראוי לביאת מים משום כל הראוי לבילה וליבעי לכתחילה ביאת מים כמו בילה ותי' דאין סברא גבי טבילה שלא הקפידה תורה אלא שיטהר האדם וכיון דבדיעבד טהור לכתחילה נמי ל"ב אבל בילה ומקרא בכורים וחליצה מצות נינהו הילכך לכתחילה ליעבד. והקשה במי נדה דא"כ למ"ד טבילה בזמנה מצוה ליבעי לכתחילה ביאת מים. ומה הקשה שם לרבא. ונימא דס"ל טב"מ. ובאמת לא כוונו התוס' לומר דלאו מצוה דאף אם טב"מ מ"מ אין תכלית המצוה הטביל' רק חוב עלי' שיעלה מטומאתו וכיון דבדיעבד עולה מטומאתו אין עלי' חיוב יותר. דהטבילה בעצמו ל"מ רק מה שעולה מטומאה היא מצוה.. משא"כ בילה ומקרא בכורים וחליצה בעצמותן מצות נינהו וז"ב. איברא דק"ל על תוס' דהרי שחיטה כמו טבילה ומ"מ בעינן שיהי' ראוי לשחיטת ב' סימנים בעוף ומה"ט שמועה אסור. ובעינן לכתחילה שחיטת ב' הסימנים ולהרבה פוסקים הוא מדאוריי' ע' סימן כ"א בב"י ובפמ"ג. וצ"ל דתוס' נדה ס"ל גם בשחיטה ל"ב לכתחילה ב' סימנים רק מדרבנן כשיטת הרי"ף. וס"ל דמדאוריי' אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד רק במצוה. וכ"כ התוס' בגיטין דף ג' ד"ה וכי לא בעי דמדאוריית' אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד. וסותרים לדבריהם בכתובות ל' ד"ה א"ב בעילה דאנוסת עצמו לא ישא מדאורייתא ואם נשא נשוי דיש חילוק מדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד. אך לפ"מ שבא הכתוב השלישי והוא תוס' נדה הנ"ל והכריע ביניהם הכל נכון. דהגט דל"ה רק הכשר כמו טבילה ושחיטה מדאוריי' א"ח בין לכתחילת לדיעבד. משא"כ כהן שישא בתולה היא מצוה ויש חילוק מדאוריי' בין לכתחילה לדיעבד. וה"ט שכתבו התוס' פסחים ס"ג דבקדשים בעי שנה לעכב. דבקדשים יש חילוק מדאוריית' בין לכתחילה וכ"כ התוס' בפסחים י"א ודו"ק

(ד) ודע דבענין הזי' בשבת שכ' הר"ן דפ"ט במילה ל"ח שמא יעבירנו דאין טרוד רק אבי הבן ויזכירו אותו ובשופר הכל טרודין ובהזי' בע"פ הכל טרודין בפסח. והקשה בצל"ח דא"כ הזי' בשאר שבת יהי' מותר ותי' דאסור משום מתקן ודוקא לבטל מצות פסח מפני הזי' צריך לטעם שמא יעבירנו. ולפמ"ש בצל"ח פסחים פ' דבהזי' שלישי ל"ש איסור מתקן דעדיין לא הותר בשום דבר. א"כ תיקשי מיומא ז' דהזי' ג' א"ד שבת ול"ש שמא יעבירנו להר"ן וגם איסור מתקן ליכא. וכבר הקשו על הצל"ח והובא בנוב"י תנינא א"ח סי' קט"ז הנה גברא רבה. אמר מילתא וי"ל דברי' דתלי' במחלוקת בין ר"נ ור"ש שבת צ"ד בתולש אחת מג' לר"ש פטור דלא אהני מעשי' ולר"נ חייב דאי משתקלי חדא אחרינא אזלה לה טומאה ה"ה בהזי' ג' לר"ש ל"ה תיקון ולר"נ הוי תיקון דאי מזה בז' אזדא לה טומאה. ולפ"ז אין לתמוה אם הסוגיא דיומא ז' אזדא לר"נ. ולכן חשוב תיקון ואסור בשבת והצל"ח קאי לר"ש דהר"מ פסק כותי' וע' תה"ד סי' מ"ח. ואולי יש לישב בזה דברי רש"י ביומא ז' שפי' וכל אימת דמתרמי מפרשינן לי' ואעפ"י שלא חל ד' שלו בשבת ונמצא הזיתו בטילה ב' ימים. והקשו בזה דהרי משכחת לה שיבטל הזי' ג' ימים כגון שחל יום ג' להפרשה בשבת דלא מזינין וגם ביום ז' לא יזה כיון שלא חוזה ביום ג'. עיין חידושי הריא"ף להנ"ל י"ל דלא ניחא לרש"י דרבא קאי לבר מהילכתא דהלכה כר"ש בתולש שער. ולכן כשחל יום ג' בשבת מזינין ולא משכחת ליבטל רק ב' ימים היינו יום ד' ויום ז' כשחל בשבת ודו"ק. אמנם צ"ע על הפ"י בסוגיא דטבילת כלים שכ' דמה"ט מתירין ב"ש צ"ה טבילות דל"ח מתקן כיון שעדיין בספק גם למחר א"כ ביומא ז' דגם למחר עומד בספק זה ל"ה מתקן. וגם שמא יעבירנו ל"ש להר"ן ע"כ צ"ע

(ה) ובהך פלוגתא שבין ר"נ ור"ש עלה בידי לישב דברי הטו"ז יו"ד סימן ב' ס"ק י"ד שכ' דבשוחט לעכו"ם לא נאסר רק בשוחט סימן אחד דזה מעשה כל דהו. ובנקה"כ תמה עלי' מהא דהקשה בחולין מכדי ר"ה כמאן אמר לשמעתי' כעולא ועולא מעשה כ"ד אמר. ולהטו"ז מעשה כל דהו דוקא סימן אחד אבל לא חצי קנה ולמה הוצרך לאוקמי בחצי קנה פגום. להנ"ל נאמר דלר"נ דס"ל בתולש שער מג' שערות חייב דאהני מעשיו שאם יתלש עוד אזדה לה טומאה ה"ה בשחט חצי קנה לע"ז אסור דאהני מעשיו שאם ישחט עוד פורתא יהי' שחיטה משא"כ לר"ש. א"כ הטו"ז שפיר כ' להלכה כר"ש כדכתיבנא. אמנם בש"ס דחולין הקשה ר"נ לר"ה משוחט חטאת העוף ומשני ר"פ בחטאת העוף וחזר והקשה ר"נ מכדי ר"ה כמאן אמרי' לשמעתי' והיא כשיטתי' בשבת צ"ד גם בשוחט חצי קנה הוי שוחט לע"ז. ושפיר הקשה. וזה ישוב נכון ת"ל

(ו) ובהך ענינא דשמא יעבירנו יש לי ענין חדש. הנה ז' מהר"ם פדווא הובא במג"א סימן תקפ"ח הקשה אמאי אסרו תק"ש בשבת משום יעבירנו ול"א משום שמא יתקן כלי שיר. ותי' דכיון דגזירה זו שייך אף ביו"ט לא רצו לבטל מצות ההור' מכל וכל. והקשה בשעה"מ ה' שופר דא"כ לב"ש דגם ביו"ט ל"ל מתוך ויש איסור הוצאה ושייך גזירה דלמא יעבירנו למה גזרו בשבת. ונ"ל לישב דלכאורה קשה לב"ש יהי' מותר לתקוע בשבת דל"ש שמא יעבירנו דר"א ס"ל שבת קל"ב שופר וכל מכשיריו ד"ש ואין לחוש שמא יעבירנו ור"א מתלמידי ב"ש ומסתמא ס"ל כוותייהו כמ"ש תוס' ביצה ל"ד אך נ"ל דלב"ש דס"ל שביתת כלים דאורייתא ע"כ ל"ל דמותר לעשות שופר בשבת. דנהי דמת שהוא מחלל שבת עשה דוחה לל"ת אבל מה שעובר על שביתת כלים אין העשה דוחה איסור זה חדא די"ל לר"א שבת ל"ה רק ל"ת כמ"ש מהר"ם שבת קל"ב (ע' לעיל סוף סי' ל"ו) ולכן ע' דוחה ל"ת אמנם שביתת כלים הוה עשה דרש"י פי' בשבת י"ח דוכל אשר אמרתי תשמרו קאי אלמען ינוח דהיא עשה כמ"ש תוס' ופ"י ר"פ במה בהמה ולא תיקשי איך הטפל חמור מהעיקר ע' תוס' ב"ק ק"א סד"ה ולא יצבע. ועוד ה"ז דומה למה שכ' הנ"י בנדרים פ"ב דמה"ט אין עשה דסוכה ומצה דוחה ל"ת דנדר דמצוה חובת גברא ונדר איסר חפצא עיי"ש. ושביתת ודאי איסור חפצא דאף אם הוא שובת ואחר יעשה מלאכת עובר. א"כ אין עשה דידי' דוחה איסור זה ולכן לב"ש הטעם דשופר אד"ס משום שמא יתקן כלי שיר. דאסור בשבת ול"ש גזירה זו ביו"ט לפמ"ש הב"י ורמ"א סי' רמ"ו דאין איסור שביתת בהמתו ביו"ט. וה"ה לב"ש בש"כ ונמצא דביו"ט שפיר ס"ל כר"א דדוחה יו"ט ול"ש גזירה זו רק בשבת לב"ש

(ז) ואמנם יש מקום לומר דב"ש שפיר סברו כר"א דשופר וכל מכשירי' ד"ש ומותר לתקן השופר בשבת דל"ש איסור שב"כ. לפמ"ש התוס' בשבת י"ח ד"ה ולב"ש דליכא איסור ש"כ במה שנעשה מלאכה בהכלי אך במה שהכלי פועלת באחר עיי"ש. ונמצא דבתיקון השופר ליכא איסור ש"כ ולעומת זה נאמר דבמה שמעביר הכלי ד' אמות יש איסור ש"כ. ולפ"ז שפיר גזרו שמא יעבירנו דאין עשה דוחה זאת. משא"כ ביו"ט דליכא איסור ש"כ ל"ג שמא יעבירנו דדוחה יו"ט. ובהכי ניחא הא דאמרינן בביצה דלב"ש אין מוציאין הלולב ביו"ט. והקשה בח"ס א"ח סי' קמ"ח הרי מסתמא ס"ל כב"ש דלולב וכל מכשירי' ד"ש. ולישב נאמר דלשיטת הסוברים גם ביו"ט שביתת בהמתו ה"ה שב"כ לב"ש אסור. ולכן אין מוציאין גם לר"א ומ"מ לתקן השופר מותר לר"א. דבזה ליכא איסור ש"כ כנ"ל. ולפ"ז צ"ל הא דהקשה בפסחים ס"ט ולר"א כעברי' או דקאי שם לרבה דס"ל שבת י"ח דגם לב"ש ליכא ש"כ רק היכא דקעביד מעשה. ולכן בהעברה ליכא ש"כ או כיון דבמים ליכא איסור ש"כ הכלי בטל לגבי המים כדאיתא בשבת צ"ד. ולפי שעיקר הדבר אי במעביר ד' אמות עובר על ש"כ וגם גוף הסברא דעשה א"ד זאת הוא ספק בעיני אקצר ולא באתי רק לעורר המעיין

(ח) ובסוגיא דר"ה כ"ט ע"ב בקו' הגמ' ועוד הא לאו מלאכה היא דאיצטריך קרא למעוטי תמהו התוספות דאדרבה אי לאו מלאכה צריך קרא ואי מלאכה היא קרא ל"צ דנפקא מכל מלאכת ל"ת. גם קשה אמאי לא הקשה בפשיטות כיון דלאו מלאכה למה אסרה תורה. ונראה לישב די"ל לעולם מלאכה היא ורק דס"ד דאתי עשה ודוחה ל"ת דשבת ואף דאין עשה דוחה ל"ת דכרת אמנם לפי המבואר ביבמות ג' ל"ת דכרת מ' שמעית לי' והקשו בתו' ד"ה ל"ת. דנילף מעשה דיבום דדוחה ל"ת דכרת ותי' דמעשה דיבום אין ללמוד דשאני התם דא"א לקיים מצותו רק באיסור ואין ללמוד מזה דהותר לגמרי משא"כ בציצית יש מציאת למצוה בהיתר כגון בפשתן ומ"ה ל"ה רק דחוי'. ומעתה אף אנו נאמר דאם תק"ש