בית יצחק אורח חיים רמג

שכ' באוכל חמץ של הקדש דמיירי שחייב באחריות ותמה עליו דמשמע דחייב חומש ואשם להקדש. אינו סותר דבריו דשם כיון דלהקדש לא שוה מידי רק שיש לבעלים גורם לממון ס"ל לקצה"ח דא"ח חומש ואשם להקדש. משא"כ היכא ששוה להקדש ויש לבעלים גל"מ ודאי כ"ע ס"ל דחייב מעילה וחומש להקדש). מ"מ י"ל זה דוקא בנתנה מהקדש אבל מעילה דשינוי רשות כגון שסבר שהוא של חבירו ולקחה לעצמו ולא ידע שהוא הקדש והוא דבר שחייב באחריות כיון דלדידי' רשות הדיוט עלי' דמה"ט לא מיקרי ההקדש ש"ר לר"ש בב"ק ע"ו א"ח מעילה וא"י לחולין. ומ"ה מיושב ב' קו' הנ"ל

(ז) וחזות קשה ראיתי בירושלמי סוף פ"ק דפסחים דמוקה הא דס"ל לר"ש בבכור שאחזו דם יקיז אף במקום שעושה בו דם. בקדשים שחייב באחריות. וכ' במפרש דכיון דס"ל דהגל"מ כממון דמי מותר לעשות בו מום. וזה תימה גדול' דבשביל חיוב אחריות יהי' מותר לעשות מום הרי הוא הקדש. ועיין קצה"ח סי' שפ"ו הנ"ל מה שתמה על הפ"י שכ' דיכול למוכרה. (ועיין לעיל סי' נ"ט אות ז') והמובחר דס"ל לר"ש טעמא דמותר להקיז דהו"ל בע"מ באחוזת דם כדאיתא בבכורות ל"ד ומ"מ בקדשים שא"ח באחריות ס"ל אסור להטיל מום בבע"מ רק בקדשים שחייב באחריות כיון שהבעל יכול למוכרו כשהומם ויש בו אונאה כמ"ש רש"י בב"מ דף נ"ח הוה כדידי' ויכול להטיל מום. מיהו בלא"ה דברי ירושלמי צ"ע דהרי הכא בבכור קיימינן וצ"ע

(ח) ודע דבמעילה י"ט ס"ל לר"ש בלקח קיני זבין וכו' והביא חטאתו ואשמו מהקדש כיון שהוציא מעל. ור"י ס"ל עד שיזרק הדם וכ' רש"י דס"ל לר"ש כיון שהביאו לעזרה נפטר מהאחריות. ולר"י לא נפטר עד זריקה. ובזה ישבתי קו' רש"י בב"ק ע"ו דמקשה שם אגנב והקדיש פטור מדו"ה ליחייב מהקדש דו"ה. ומשני ה"מ ר"ש דקדשים שחייב באחריות ברשותי' דמני' קאי. והקש' רש"י דא"כ שוב לחייב מטביחה דו"ה. ולשיטת רש"י במעילה לק"מ דכיון שהביאו לעזרה נפטר מאחריות ושוב ל"ה בשעת טביחה קדשים שחייב באחריות וז"ב. ואין להקשות דא"כ לחייב אהקדש מהכנסת עזרה. דזה ל"ק דכיון דל"ה המכירה בפעם אחת א"ח דו"ה כמ"ש במקנה קדושין נ"ב לענין מכירת האימורין ואח"כ הבשר עיי"ש. (וראיתו ממכרה חוץ מל' יום נכונה הגם כי בשטמ"ק משמע דהאיבעי' דוקא אם מחייב לאלתר דו"ה. ע' לח"מ פ"ב מגניבה שכ' דאף לאחר ל' הוכר הגנב פטור מדו"ה עיי"ש). והנה מה שקשה לי לשיטת רש"י במעילה מהא דבב"ק ע"ו מוקה ר"י בר אבין שנשפך הדם ומ"ה חייב בדו"ה לר"ש וקשי' דהרי הבעלים נפטרו מאחריות משעה שהביא הגנב לעזרה. ושוב ל"ח קדשים שחייב באחריות ופטור מדו"ה. י"ל דזה דוקא כשהביא בעצמו לעזרה דחצר ההקדש קונה והבעלים עשאו לחצר שליח משא"כ כשהביא הגנב לא נפטרו הבעלים. משא"כ בקו' רש"י לעיל מיירי שהקדיש הגנב והוא חייב באחריות נפטר בהבאה

(ט) ואמנם בלא"ה דברי רש"י תמוהין מכהנים שפגלו במקדש דחייבין לבעלים כפירש"י בגיטין הרי דלא נפטר בהבאה. ונ"ל דלא נפטר בהבאה רק מאחריות גניבה. וכוונת רש"י לפ"מ דס"ל לר"י בחולין קל"ט בקדשי בדק הבית בנגנב פטור מאחריות דכל היכא דאית' בי גזי דרחמנא איתא. ובקדשי מזבח מודה ופירש"י דכי קאמר עלי להביאו לעזרה קאמר. א"כ כשהביא לעזרה פטור מאחריות גניבה והגזבר חייב לשלם לבעלים. ומ"ה מעל בהביאה לעזרה לר"ש. אבל בנשפך הדם או מת חייבין הבעלים להביא אחר ומ"ה בכהנים שפגלו תם משלמין לבעלים וגם בגנבה הגזבר משלם לבעלים לר"ש דדהג"ל כדידי' דמי' והבעלים מביאין לכפרה. ור"ש כשיטתי' דדהגל"מ כמ"ד וחייב הגזבר לשלם לו. והוא נפטר ומ"ה מעל. וזה דוקא באחריות גניבה. ומצאתי בטורי אבן מגילה ח' שתמה על דברי רש"י. וע' בטהרת הקודש ריש זבחים שהאריך בדברי רש"י ומ"ש בזה הוא הנכון ת"ל ולפ"ז ל"ק מ"ש לעיל מנשפך הדם ומ"ש בישוב רש"י שריר וקיים

(י) והנה מה דאמרינן במעיל' י"ט בלקח קיני זבין כשהביא לעזרה מעל לר"ש נכון בפשיטות לפי המבואר בשקלים פ"ז דתנאי ב"ד הי' להביא קינין הפסולות לר"ש מציבור ולר"י המספק את הקינין הי' מביא א"כ נפטר מכל אחריות בהבאה לעזר'. וע' בקצה"ח סימן קנ"ח שתמה על התומים בזה ממשנה הנ"ל. ואולי י"ל בזה גם דברי התוס' חולין כ"ב ד"ה והביא תחילת הציהוב שהקשו דממנ"פ אחד מהם פסול ואיך יצא ידי נדרו ותי' דמ"מ כיון שהביאו לעזר' יצא ידי נדרו מאחד שאחד מהן כשר. שתמה המ"ל פי"ד ממעה"ק דאיך יתכן שיצא ידי נדרו והלא אף ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו. וכש"כ היכא דאין הכהן יכול להקריב ולפי המבואר במשנ' דתחת קינין הפסולות הי' מביאין מציבור א"כ כשאמר מן התורים או מן בני היונה והביא תחילת הציהוב. כשיבא אליהו ויאמר שהוא קטן או גדול יצא וחזי להקריב . לא מיקרי אין ראוי להקרבה כדאמרינן ביבמות ס"א לענין א"ר ליבום (ע' לעיל סימן ט' בש"ה) ומה שבאמת אין יכולין להקריב מחסרון ידיעת הכהן הוה כנפסל בעזרה ובא משל ציבור מתנאי ב"ד. מיהו יש לדחות דכאן גרע דמביא בתחלה לפסול ועכ"פ מקיניזבות ל"ק מידי אדברי רש"י דמעיל'. אך מחטאת ואשם קשיא ולפמ"ש לעיל ניחא ומבואר יותר דהנה הכהן נוטל עור מחטאת ואשם. והוי שומר שכיר ולר"ש דדהגל"מ כמ"ד חייב באחריות. ואמנם מקיני זבין אין נוטל העור ובשר חטאת עוף י"ל משלחן גבוה קזכי ול"ה ש"ש ולכן כשנגנב ונאבד הי' מתנאי ב"ד מביאין כמבואר במשנ' דשקלים ולכן נכון מה שהוצרך לתנאי ב"ד בקינין שנאבדו. ויהי' איך שיהי' דברי רש"י במעיל' מיושבין בט"ט דר"ש כשיטתי' ור"י כשיטתי' (וע' מ"ש לעיל סי' י"ג אות י"ד לענין אי הכהנים הוי פועלים ושם הבאתי דברי הקצה"ח ודברי מהר"ם רוטנבערג): ובאמת גם על דברי הקצה"ח ח יש לדון בסימן קכ"ח דנהי דעל קיני זבין היטב אשר דיבר דאחר שבא ליד כהן בנגנב ונפסל הי' בא משל ציבור אבל הרי במשנ' דנדרים ל"ה איתא חטאות ואשמות. ובזה לא הי' תנאי ב"ד. ואיך מוקה ירושלמי זאת בבא ליד כהן. ושוב הראו לי שבמשובב נתיבות הרגיש הקצה"ח בעצמו בזה. ולמ"ש לעיל יש לומר משנה דנדרים וירושלמי קאי לר"ש ודו"ק

(יא) והנני חוזר למה שהחילונו לדבר הנה גם רש"י בחולין קל"ט תמוה שכ' ד"ה אבל היכא דאיתנהו וז"ל ואם הוציאן הגנב הוא מעל ועלי' לשלם להקדש דע"כ מיירי דלא ידע שהוא הקדש דאל"כ לא מעל כשהוציא א"כ הרי מעל בשעת גניבה. ולומר דדברי רש"י וגם סוגיא דב"ק ע"ו קאי לר"מ דבשוגג אין מתחלל ואין מעילה לדידי' אלא באכילה זה דוחק דהרי הלכה כר"י וצ"ע. ושמא רש"י מיירי כשידע בשעת גניבה שהביא הקדש ואח"כ שכח והוציא וסוגיא דב"ק מיירי בבע"מ שהתפיס לדמי שלמים דליכא מעילה

(יב) והנה הפ"י הקשה בב"ק בהא דמוקה ר"ל בשוחט בעלי מומין בחוץ דא"כ הו"ל קדשי בדק הבית ור"ל ס"ל אף היכא דאמר עלי ונאבדו א"ח באחריות ואיך משכחת קדשים שחייב באחריות. ולק"מ דהרי ר"ל קאי אהקדישו בעלים בבית גנב והכפל כבר נתחייב בעוד שהי' חולין ואטביחה חייב דו"ה. דבזה חייב באחריות אף לר"ל כמו במת כדאיתא בחולין שם. עוד עיין בפ"י שם ד"ה וכי שחיטה מתרת והלא פדי' מתרת. והקשה דילמא כשפדאה קודם שחיטה ות"ק פוטר כיון דבשעת גניבה הי' הקדש. וגם זה ליתא דלר"ל מיירי מתניתין בהקדישו בעלים בבית גנב. ובעיקר הדין היכא דפדה קדשים שקדם הקדישן למומו י"ל דא"ח דו"ה בשחט אח"כ. כיון דאיתקש לצבי ואיל. ודו"ה א"ח רק אשור ושה והרי בבכורות י"ד יש קרא מיוחד לחלבו מה"ט ואדו"ה ליכא קרא . ולפמ"ש התוס' שם דבעי לכ"א קרא מיוחד שמא חייב דו"ה וצ"ע בסוגיא שם בזה. ואם נאמר דפטור מיושב קו' הפ"י לר"ת דמיירי בקדם הקדישו את מומו דל"ל שפדה קודם הקדש דא"כ א"ח דו"ה בלא"ה

ובאותו ענין הערינו ב"א החריף כ' גדלי' נ"י בהא דהקשה בפסחים כ"ז והלא מעל המסיק ולוקמא בקדשי נכרים דאין מועלין כדאיתא בזבחים מ"ה. והשבתי לו דא"כ שוב קשי' ומה בין זה לערלה דהטעם דהקדש ל"ב משום דהו"ל דשיל"מ אף דצריך הוצאה משום דהקדש שוה מנה שחילל על ש"פ מחולל וכ' הטורי אבן מגילה כ"ג בא"ש הסברא משום שיכול לישאל על הקדישו ומבואר בירושלמי הובא במ"ל דנכרי אין יכול לישאל על הקדישו ושוב בטל הקדש שלו. ולכן ע"כ לא מיירי בהקדש נכרי. ויש לפרש בזה לשון אי קשי' לי (ע' לעיל סי' מ"ו אות ד' כ' כעין זה)

(יג) ושוב נסתפק החריף הנ"ל בנכרי שנשבע ונתגייר אי יכול לישאל על שבועתו. כיון שקודם שנתגייר נמי עובר על בל יחל ול"מ לישאל והוכיח זאת מש"ס דשבועת כ"ד דמקשה וליתני שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני וליתני שנשבע קודם שנתגייר. עוד הקשה בש"ס דמכות דמקשה דליתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט ומשני ת"ת א"כ ל"ל. ועדיין ליתני בנשבע קודם שנתגייר. דאז חל השבועה ומ"מ חייב בוודאי אשאר לאוין לר"ש. ושמא י"ל דא"ח אשבועה שנשבע בעודו נכרי דאף דבעודו נכרי עובר אשבועה כמ"ש המ"ל בהלכות מלכים מ"מ לכי מיגייר גופא אחרינא הוא. ואף דהתוס' כ' בסנהדרין ע"א ע"ב דבדיני אדם ל"א גר שנתגייר קטן שנולד. זה במה שעבר בעודו נכרי. אבל שיעבור השתא אשבועה שנשבע בעודו נכרי אין לנו. ועוד דהמ"ל כ' דה"ט דנכרי חייב לקיים שבועתו דהוה תחת סיג ברכת השם. וב"נ שבירך השם ונתגייר פטור כדאיתא בסנהדרין וה"ה דאית אשבועה שנשבע בעודו נכרי ודו"ק

סימן צג

שלום וברכה לתלמידי ש"ב הרב החריף ובקי מהור"ר סענדר שורשטיין נ"י מנעמראוו

(א) מה שהעירות על קו' התוס' שבת קי"א דנוקי ברייתא דטובלין כדרכן כמ"ד טביל' בזמנה מצוה ורבא ס"ל