בית יצחק אורח חיים רמב

ביצה ל"ד מ"ה ס"ל בסדין בציצית עשה א"ד לל"ת דדרשו הסמוכין איפכא: דמסברא ידעינין דדחי כמו שופר ד"ש אף ד"ע אש"ב והא דלא, קתני אוסרין י"ל דבזבחים ס"ה ס"ל לר"א בר"ש קרא דלא יבדיל א"צ להבדיל והקשה תוס' קרא דלא תלבש שעטנז נמי נימא דא"צ ותי' דבלא קרא ידעינין דא"צ. ולפ"ז י"ל כיון דב"ש ס"ל עשה דוחה לל"ת מ"ה דרשו הסמוכין דא"צ ללבוש שעטנז במקום גדילים דמסברא ה"א דעשה דוחה לל"ת וצריך ללבוש. אבל אם רוצה ללבוש באמת מותר ומ"ה ס"ל פוטרין ולא קתני אוסרין וזה ישוב נחמד (וע' לעיל סי' ה' אות י')

(ה) ונבאר דברי הרמב"ן במלחמות הנה הגאון ר"ע איגר ז"ל בכתבים שבסוף ס' דרוש וחידוש תמה תמהון גדול על הרמב"ן שכ' בסוגי' לענין מצ"כ דשוחט חטאת לשם חולין כשר ועולה לבעלים לשם חובה והוא נגד גמ' ערוכה זבחים מ"ו ע"ב דמשני כשר ואינו מרצה וכ"פ הר"מ עיי"ש. ונ"ל ישוב נחמד ופ"א בדברי הגמ' הנ"ל. דהנה קשה קו' גדולה בזבחים דרב אמר חטאת לשם חולין כשר והקשה בגמרא מר"י טעמא שלא הי' בלבו לשם א' מכל אלו אבל לשם חולין פסול וקשי' לן הנה רב דס"ל בנדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה ס"ל מאצ"כ כ"כ הג"א בר"ה. והנה בשוחט חטאת לש"ח ק"ל נהי דהתורה גילתה דחומר חטאת לא איכפת לן רק בכונה לשם קרבן אחר אבל בכונה לחולין לא אבל עכ"פ אם מצ"כ לא קיים מצות שחיטת קדשים דלא כיון לשם קדשים ואמאי כשר. וצ"ל דרב כשיטתי' דמאל"כ. וכן מוכח מל' רמב"ן דזה מיקרי בלא כונה. ולפ"ז קשי' מאי מקשה מר"י והרי הוא ס"ל בפסחים קי"ד מצ"כ ומ"ה בלא הי' בלבו שום א' מכל אלו כשר דסתמה לשמה קאי כדאמרינין בריש זבחים משא"כ בשוחט לש"ח דגרע מסתמא פסול דר"י כשיטתי' דמצ"כ ומאי מקשה לרב מר"י והרי רב ס"ל מאצ"כ. ונ"ל דגמ' שפיר מקשה דאם מפאת מצ"כ הי' לר"י לומר דא"י המצוה אבל שיפסול הקרבן אמאי כיון דבאמת דריש גם ר"י קרא דרב דחומר חטאת לא נאמר בשוחט לש"ח רק דס"ל מצ"כ ובלא כונה א"י המצוה וא"ל כיון דחטאת לא בא בנדבה מאי יהי' קרבן זה דז"א דגם אשם לא בא בנדבה ומ"מ בשחט שלא לשמה כשר וא"י המצוה וה"ה בזה אס"ד דר"י ס"ל קרא דרב ומדפוסל ר"י הקרבן ע"כ אין הטעם משום דחסרה כונה רק דחולין מחריב בחטאת כמו כל מחשבה דגלי קרא בחטאת שנפסל הקרבן ושפיר מקשה לרב ומשני בגמ' לא הי' בלבו לשם א' מכל אלו כשר ומרצה דסתמא לשמה קאי ולשם חולין ס"ל לר"י כשר ואינו מרצה והשתא דאתית להכי י"ל ר"י כשיטתי' דמצ"כ וא"י המצוה ורב כשיטתי' דמאצ"כ ומ"ה נקט רב סתמא כשר דס"ל באמת מרצה ונכונים דברי הרמב"ן ור"מ שפ' דאינו מרצה דס"ל ג"כ מצ"כ. וזה נראה לכאורה ישוב נחמד בדברי הרמב"ן

(ו) ואמנם לשון הרמב"ן ודבריו שם קשים להבין ואין להם שום פי' וקישור. ונ"ל לפרש דרמב"ן ס"ל כשיטת הט"א שהקשה אדר"ל דס"ל בפסחים מצ"כ ובנזיר כ"ג הקשה באכל פסח שלא לשמה נהי דמצוה מן המובחר ל"ה רשע קרית לי' משמע דיצא ותי' לחלק בקדשים כיון דהקרבן הזאת עומד לכך וא"א עתה ליקח אחר מ"ה ל"ב כונה משא"כ בשאר מצות שיוכל ליקח לולב ושופר אחר מ"ה בעי כונה וזה יהי' דברי הרמב"ן שכ' דלא אשכחן תנאי דס"ל מאצ"כ אלא תנא דפסחים ואע"ג דר"י ס"ל לעבור ל"ב כונה (וה"ה מאצ"כ) ע"ז כ' דהרי חזינין דחטאת לש"ח כשר ועולה לחוב מה"ט דבקדשים ל"ב כונה אף דמתעסק פסול מתעסק גרע יותר אבל כונה דמצוה ל"ב בקדשים ומילת בקדשים הוא קוטב כל המאמר והיינו דדוקא בקדשים ל"ב כמ"ש בט"א (ומ"ה ס"ל לר"י לעבור ג"כ ל"ב כונה מקדשים) ור"א ס"ל אף בקדשים בעי אבל במצוה לכ"ע בעי זה פי' הרמב"ן. והגם דלפ"ז אין ראי' מר"י דס"ל מצ"כ במצוה דליבעי בקדשים כונה דדילמא גם ר"י מחלק. אך דהרי בגמ' בעי לישב דברי רב שלא יהי' מוקשים מר"י. ולכן תי' דר"י ס"ל אינו מרצה ואיהו ס"ל מצ"כ אף בקדשים כדי שלא יהי' קשה ארב והרמב"ן רצה לישב שלא יקשה מרב יהושע. ולכן הקדים דר' יהושע יחלק בין קדשים למצוה והגמ' משני שפיר כקושי' מר"י ארב דר"י לא יחלוק ודוק

סימן

צב

(א) בעמדי בדיני מעילה בסוגיא דר"ה אעתיק מה שהקשיתי בימי חורפי קו' גדולה בב"ק ע"ו דאהא דגונב הקדש מבית הבעלים דס"ל לר"ש בקדשים שחייב באחריו' חייב בדו"ה ומקשה שחיטה שא"ר היא ומשני ר"ל בשוחט בעלי מומין בחוץ ומקשה שחיטה מתרת והלא פדי' מתרת. וכ' התוס' ד"ה והלא פדי' דסתמא דמילתא לא נודע לגנב שהיא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא. וזה תימא דא"כ הרי הגנב מעל בשעת גניבה שהי' ש"ר שסבר שהיא של חבירו ולקחה לעצמו. וכיון דבבעל מום מהני פדיון יוצא לחולין דל"ש לומר דבבהמה יש מועל אחר מועל דזה דוקא בתמימה וכיון דיצאה לחולין בשעת גניבה א"צ פדי' ומה מקשה והלא פדי' מתרת. ובשלמא לר"ת שמפרש שם דמיירי בתם ונעשה בע"מ ויכול לפדות בשעת פרכוס י"ל דבשעת גניבה הי' תם ויש מועל אחר מועל ואפי' מיירי שהי' בע"מ בשעת גניבה י"ל דר"ש ע"כ כרבי ס"ל במעילה י"ט בתם ונעשה בע"מ יש מועל א"מ וכתבו תוס' הטעם דהואיל דבעי העמדה והערכה ואין נפדה בקל ורבנן שם ס"ל דל"ב העמדה והערכ' ומ"ה אין מועל א"מ וכיון דלר"ש קדשי מזבח בעי העמדה והערכה יש בו מועל א"מ מיהו בפרש"י במעילה שם משמע דוקא לאחר שחיטה דאין יכולין לפדות יש מועל א"מ א"כ בשעת גניבה שהי' יכול לפדות אין מועל א"מ אף לרבי וצ"ל דבשעת גניבה הי' תם אמנם לפירש"י בב"ק דמיירי בבע"מ מעיקרו. וזה לכ"ע א"ב מועל א"מ הדבר תמוה מאוד. ולישב זאת צ"ל לפמ"ש התוס' ד"ה ור"ל דר"ל קאי לפי דבריו דמוקי למתני' בהקדישו בעלי' בבית גנב מוקי בשורט קדשים בחוץ. ולפ"ז דבשעת גניבה ל"ה הקדש ול"מ בהגניבה שפיר מקשה

(ב) שוב ראיתי דמ"ש רש"י במעילה י"ט הילכך יש בהן מועל א"מ בנהנה ממנה אחר שחיטה צ"ע דהרי כיון דס"ל יקברו הו"ל קדשים שמתו ויצאו מידי מעילה כמבואר במעילה ט"ז. וזה תמוה גדולה על רש"י וע"כ צ"ל דרש"י ס"ל אחר שחיטה בר העמדה והערכה וחזי לפדיון וכ"ש מחיים יש מועל אח"מ כפי' התוס'. ומה דס"ל לרבי יקברו ול"א פודין היינו כשלא פדה בשעת פרכוס. ומה שפירש"י הנהנה ממנה אחר שחיטה הכונ' בעוד מפרכס. ומה דאר"פ תמימין ונעשה בע"מ א"ב הכונה מחיים או אחר שחיטה קודם פרכוס. וזה פי' נכון לישב שלא יהי' דברי רש"י תמוהין. מיהו עדיין צ"ע דהרי רש"י ס"ל בב"ק דמיירי בבע"מ מעיקרו ולא כפי' ר"ת וע"כ ס"ל דל"מ העמדה והערכה בשעת פרכוס וסותר פירושו במעילה לפמ"ש ודוק

(ג) אמנם נהי דלר"ל מיירי בהקדישו בעלים בבית גנב עדיין קשה דבשעת שחיטה שעשה שינוי אז מעל בהקדש כיון שלא ידע שהיא הקדש וכמבואר בב"ק כ' דבעשה שינוי מעל ומבואר בנתיבות סי' ל"ד דאם גנב עשה שינוי הוי גניבה חדשה עיי"ש. וה"ה בגנב ואח"כ הקדישו בעלים והגנב לא ידע כשעשה שינוי מעל בהקדש ויצא לחולין. ואף שהתוס' כ' בב"ק ע"א ד"ה א"ה דשחיטה ל"ח שינוי לקנות בכך דוקא בתחילת שחיט' ל"ח שינוי משא"כ גמר שחיטה הוי שינוי כדמשמע בדף ס"ח דמה טביחה דאהני מעשי' ובתו' שם ומשמע דלכ"ע בטביחה אהני מעשי' וכיון דהוי שינוי חייב קרבן מעילה ויצא לחולין וליכא לתרץ דשחיט' הוה שינוי לקלקל והו"ל מזיק הקדש ומזיק הקדש א"ח מעילה דמזיק פטור בהקדש ואין חייב קרבן דז"א דכיון דמהני פדיון שיהי' כשר בבע"מ מעיקרו ל"ה מזיק הקדש בהשחיטה ול"ה שינוי מעשה לקלקל (ושמא מ"מ מיקרי מקלקל כיון דבע"מ מעיקרו מותר לעבוד לאחר פדיונן ותולדות מותרין ושוה יותר מחיים מלאחר שחיטה. ובשינוי לקלקל א"ח מעילה)

(ד) עוד קשי' בזה בהא דקאמר בגמ' שם ר"י מ"ט ל"ק כר"ל וקשי' דהרי לר"י ל"מ תקדש בבית גנב דלא ס"ל כצנועין וע"כ מיירי בגונב בהמות הקדש כדמוקי בגמ' ול"מ לאוקמא בבע"מ מעיקרו דא"כ מעל בשעת גניבה ויצא לחולין והוה שלו וא"ח דו"ה דשלו הוא טובח. ואף דר"י ס"ל דף ס"ח דאף לאחר יאוש חייב בטביחה ומכירה הטעם דס"ל יאוש כדי ל"ק. אבל אי קני קודם טביחה פטור מדו"ה ובגונב קדשים ולא ידע שהיא הקדש כפירוש תוס' דמסתמא לא ידע יצא לחולין והוה שלו וא"ח דו"ה ומה מקשה ר"י מ"ט ל"א כר"ל וא"ל דגם אחר שמעל יצא לחולין ולא הו"ל שלו דז"א דהכי הוה הפקר אח"כ ובודאי הוה שלו וכ"כ במק"ח סי' תנ"ג עיי"ש

(ה) והנה לישב קו' הראשונה י"ל דלמ"ד במעילה ד' דהיתר זריקה שנינו ואם ראוי לזריקה אין מועלין אף קודם זריקה דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ה"ה בהקדיש דבר שא"ר למזבח ולא לבדק הבית כגון בהמת בע"מ כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"ח מעילה לר"ש ומ"ה ניחא דלא יצא לחולין בטביחה דנהי דאיסור מעילה יש כמ"ש תוס' ביבמות ל"ג למ"ד היתר זריקה. כיון דחיוב מעילה אין כאן לא יצא לחולין. (אמנם לפ"ז תיקשו למ"ד היתר זריקה שנינו ממשנה דמעילה י"ב דכל שא"ר למזבח ולא לבדק הבית מועלין בו וא"ל דשם דלא כר"ש דהרי התו' כתבו במעילה ד' דפליגי בין לר"ש בין לרבנן) וקו' שני' קשה יותר דהרי ר' יוחנן ס"ל היתר אכילה שנינו וכ' התוס' דאפי' לר"ש מועלין בעומד לזרוק וה"ה בעומד לפדות. ולפ"ז מה מקשה ר"י מ"ט ל"א כר"ל והרי לדידי' מועלין אף בעומד לפדות ויצא לחולין בהגניבה לתוס' דמסתמא לא ידע שהוא הקדש (ודוחק לומר דמקש' דלוקי בידע שהוא הקדש דא"כ מה מקשה והלא פדי' מתרת כקו' תוס')

(ו) ואפשר לומר בישוב הדבר דאף דז"ב דגם לר"ש דקדשים שחייב באחריות כדידי' מועלין בו כדמוכח ממשנה דמעילה דחטאת מועלין משהוקדש דרחוק לומר דאתי' דלא כר"ש וע' בפ"י ב"ק י"ב דתני נכסים שאין בהם מעילה ומקשה הא מיקדש קדשו וחייב בהיזקן כמאן והקשה הפ"י דלוקי כר"ש וקצה"ח סי' שפ"ו ס"ק ז' תפס עלי' דלמה תני נכסים שאין בהן מעילה והלא אפי' קדשי קדשים חייב. הרי דפשיטא לי' דלר"ש יש בו מעילה (ומה שתמה בקצה"ח סי' הנ"ל ס"ק ח' על הבע"מ