בית יצחק אורח חיים רמא

יצא דמלל"נ ולא איכפת לן במה דעשה עבירה כסברת הק"ר תנ"ל. ולמעלה באמת לא פליג וס"ל דמעל כיון דיוצא דגלי קרא (ול"ק ממודר הנאה ממעיין דטובל בו משום דמלל"נ אף דיש מעילה בקונמות דמ"מ לענין זה חלוק נדרים מתקדש דדוקא בהקדש גלי קרא ודוק)

והנה כבר כ' בכפ"ת דרבא ור"י ס"ל דיש מעילה בקול דאל"כ בלא"ה לא מעל. ומעתה דברי הר"מ מזוקקים דהר"מ ס"ל ג"כ דבנהנה ממעות הקדש למצוה חייב קרבן מעילה כמ"ש. ולכן הר"מ כ' תקע בשופר יצא דאין מעילה בקול והיינו דמה"ט סף מעילה א"ח ושוב הקשה והרי יצא והיינו אם הנאה דמצוה הוי הנאה נהי דאין מעילה בקול מ"מ מדרבנן עשה עבירה והוי מה"ב והי' לומר דל"י דלא ליתהני מעבירה ולכן כ' דמלל"נ ולא מיקרי זאת הנאה ומ"מ אלו יש מעילה בקול הי' לו ליחייב קרבן מעילה כנ"ל וקמ"ל ר"מ דלא עשה שום איסור ודו"ק היטב. וע' בשאג"א סי' צ"ח פ' כפוסקים דס"ל מה"ב א"י והוכיח משופר ש"ע דס"ל לר"י דא"י משום דהוי מה"ב אף רבא מודה לזה רק דס"ל מלל"נ ול"ה עבירה ולפ"מ שביארתי רבא לא פליג רק אמה"ב כשיטת הפוסקים דס"ל מה"ב יצא

(יב) והנה לישב שיטת הרשב"א בנדרים ט"ו בקו' בקונם הנאת תשמישך עלי אמאי אסור לשמש והרי מלל"נ שתי' דאפשר לו באחרת ומוכח דס"ל אף בהנאת הגוף מלל"נ וקשי' אתי' דאפשר באחרת הרי גם במודר הנאה מחבירו מזה הרי אפשר שיזה אחר. והנראה דהרשב"א ס"ל אף בהנאת הגוף מלל"נ מטעמא דהוי דשא"מ דהרי אין מכוין להנאתו רק למצוה ורק דמ"מ באפשר לו באחרת הוי אפשר ולא מכוין ואסור ול"מ למ"ד בכל איסורין אפשר ולא מכוין אסור אלא אפי' למ"ד מותר מ"מ כיון דמתעסק בחלבים ועריות חייב ה"ה דשא"מ אסור ומ"מ בלא אפשר מותר משא"כ כ בליכא הנאת הגוף מותר אף באפשר והרשב"א לא תי' זה רק באיכא הנאת הגוף

(יג) ולשיטת הרשב"א הנ"ל נ"ל בישוב קו' התוס' ריש המדיר שכ' רש"י דהנאת התשמיש בכלל הנאה רק דהמדיר אשתו מליהנות לא נאסר בתשמיש משום דמשועבד לה והקשו התוס' א"כ אמאי הוכיחו בגמ' ממתני' דקונם שאני עושה לפיך דאשיעבוד לא חל הנדר והרי ממשנה דהמדיר גופא מוכח דאשיעבוד לא חל הנדר דאל"כ אמאי ימתין חודש והרי נאסר בתשמיש וסגי שבוע אחת והנ"ל דרשב"א הקשה בקונם תשמישך עלי אמאי אסור בתשמיש הרי מלל"נ ותי' דאפשר באחרת. ומעתה כ"ז אם אסר הבעל הנאת האשה עלי' דאפשר לו באחרת דמותר לישא ב' נשים גם לגרש בע"כ משא"כ אם הבעל אוסר הנאת תשמישו על האשה. הנה לר"י ב"ב דס"ל נשים מצוות בפו"ר מותר לשמש עמה דמלל"נ דהיא אסורה ולה א"א בע"א דאסורה לינשא לאחר ונמצא דגבה דידה מלל"נ ומ"ה הגמ' ל"מ להוכיח ממתניתין די"ל הנדר חל על שיעבוד ומ"מ מותר לשמש עמה דמלל"נ והא דבהדירה מתשמיש תמתין שבוע א' דוקא שהדירה בפירוש מתשמיש דל"ש מלל"נ כמו בישיבת סוכה עלי דל"ש מלל"נ כיון שהישיבה אסור משא"כ באסר עלי' הנאתו י"ל מלל"נ ואי דאיהו אינה מוזהרת אפו"ר הוי מוקמינין המשנה כריב"ב דנשים מצוות כמו משנה דיבמות ס"ו דאתי' כוותי' ומ"ה ימתין חודש ולכן הוצרך להוכיח ממשנה דקונם שאני עושה דאשיעבוד ל"ח הנדר ולבתר ההוכחה שפיר כ' רש"י הטעם דהנדר א"ח משום שמשועבד לה דעדיף לאוקמא מתניתין ככ"ע וקצת י"ל אף למ"ד דנשים אין מצוות אפו"ר כיון דנשים מצוות אשבת כמ"ש התוס' גיטין מ"א שייך לגבה דידה נמי מלל"נ והא דבעית לטעון חיטרא לידי ומרא לקבורה ביבמות ס"ה ואינה טוענת שרוצית לקיים מצות שבת הנראה דמצות שבת מקיימת אף אם אין לה בנים אך שהיא יושבת תחת בעל ולכן לא מצאת לכוף לגירושין באין לה בנים מטעם שבת. אבל לענין מצות עונה שפיר י"ל גם היא י"ל מצוה מיהו מכמה פוסקים ומקומות שונות לא משמע כן רק דמקצת מצוה יש לה ועכ"פ פ קו' התוס' מיושב בדרך הא' שכתבתי ואכמ"ל. ועפמ"ש י"ל קו' הראב"ד הובא בר"ן נדרי' ח' בהא דמנידה מאי בתשמיש. והרי היא חייבת לנהוג בו נדוי להנ"ל י"ל דמלל"נ דל"ש תי' הרשב"א דלא אפשר באחרת כיון שאסר בכל הנשי' ודוק

סימן צא

שם בסוגיא דמצות צ"כ

(א) הנה ק"ל על הר"ן סוף ר"ה שכ' אף דמצות אצ"כ אם כיון למצוה אחרת גרע וקשי' מאי מקשה מהי' קורא בתורה והרי שם עסיק במצוה אחרת והוא מצות ת"ת ומצאתי בט"א הרגיש בזה. ולכאורה י"ל דזה דוקא עוסק במצוה דאור' משא"כ במצוה דרבנן דהר"ן כ' בגוף סברתו דמינו מחריב בה משא"כ מצוה דרבנן נגד מצוה דאור' הוי כרשות נגד מצוה ומ"ה שפיר מקשה מהי' קורא בתורה להמבואר בנדרים ח' ברש"י והר"ן דאם קרא ק"ש קיים מצות לא ימיש וע' במנחות צ"ט דאפי' מפסוק א' נפטר מחיוב דאורי' ונמצא דעתה אינו עוסק רק במצוה דרבנן ומ"ה מקשה שפיר דל"ל כונה. אמנם עיינתי בר"ן הנ"ל ומבואר דאפי' כיון למצוה דרבנן מחריב בה וא"י הדאור' שהרי כ' דמה"ט דמתעסק א"י משום שמכוין למצות חינוך דל"ה רק דרבנן

(ב) והנה בט"א דחה דברי הר"ן דהר"ן מדמה לשחט חטאת לשם חולין כשר ולשם עולה פסול וה"ה בעושה מצוה ומכוין לאחרת ל"מ וכ' הוא דל"ד דבשלמא בקדשים א"א להיות תרווייהו חטאת ועולה ומ"ה כונה מבטלת כונה משא"כ במצוה יכול לצאת שתיהם עיי"ש. ולפענ"ד צדקו דברי הר"ן דגם במצוה א"א לצאת ב' מצות בפעולה א' חדא דאין עושין מצות חבילות חבילות ומה"ט אין מברכין שתים על כוס א' ומה"ט כ' תוס' בברכות ל"ט דברכת אכילת מצה וברכת המוציא כ"א מברך אמצה אחרת. ועוד י"ל כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ע' מג"א ה' תענית וה"ה דא"י ב' מצות בעשה שתיהן כא' וכיון דא"א לצאת תרוייהו שפיר כ' הר"ן דדמי' לקדשים דמינה מחריב בה. ולפ"ז למאי שהוכיח בס' ארעא דרבנן אות אין עושין מצות חבילות מפסחים ק"ד דאפי' בדרבנן ובדאור' שייך א"ע מצות חבילות חבילות שפיר כ' הר"ן גבי מתעסק דאם כיון למצוה דרבנן א"י בדאור' ולמ"ש בסברת הר"ן דמה"ט דמי' לקדשים דגם במצות א"א לצאת ב' מצות כא' דא"ע מצות חבילות חבילות א"כ בק"ש ות"ת דחזינין במנחות צ"ט דאם רק קרא ק"ש קיים לא ימיש ולכאורה איך קיים ב' מצות כא' וצ"ל דק"ש ות"ת דמיין להדדי ודמי' למאי דאמרינין בפסחים ק"ד הבדלה וקידוש חדא מילתא הוא ומ"ה יוצא ק"ש ומצות לא ימיש ביחד א"כ מיושב מה שהקשיתי על הר"ן ממה דמקשה בגמ' מהי' קורא בתורה דכיון דיכול לצאת תרווייהו אין כונה א' מעכבת שלא לצאת מצוה השני' ושפיר מקשה כן נלע"ד

(ג) ונבאר המחלוקת שבין ר"א ור"י דר"א ס"ל ינתן במתן ארבע שלא יעבור אבל תגרע ור"י ס"ל מתן א' שלא יעבור אבל הוסיף ולכאורה אין טעם מספיק מאי פלוגתייהו דלמה לר"א עדיף לאו דבת"ג מלאו דב"ת ולר"י להיפך וקודם נתוכח בדברי הט"א שכ' דבת"ג אינו עובר רק אם עשה מקצת מצוה ולא השלימה משא"כ אם לא עשה כלום א"ע אבת"ג והוכיח זאת דאל"כ למ"ד לאו שאב"מ לוקין עלי' בכל ביטול מ"ע ילקה משום בל תגרע ולפ"ז נצמח לו קו' א' לר"י לא יתן אף מתן א' ולא יעבור אבת"ג עיי"ש ואני אומר דאינה ראי' כלל דאף למ"ד לאו שאב"מ לוקין אין לוקין אבת"ג לכ"ע דהוי לאו שבכללות והא דמקשה בגמ' אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה אף דהוי לאו שבכללות וכבר הרגיש הפמ"ג בפתיחה כוללת ע' בכפ"ת שהק' בלא"ה אגמ' דאם ילקה ע"כ יתרו עדי' מקודם ונמצא מכוין להוסיף ואמאי לא מקשה רק למ"ד מאצ"כ ותי' דאין כונת הגמ' רק לאיסור בעלמא עיי"ש ולסברת הט"א א"כ אם אין לו מצה כשיעור לא יאכל אף פחות מכשיעור דיעבור אבת"ג. וזה ודאי ליתא כדמוכח מהרבה פוסקים ושמא גם לדידי' א"ע בח"ש אבת"ג ואקצר. ובגוף המחלוקת נ"ל הנה התוס' בעירובין ק' הקשה דניתי עשה ונידחי לאו דבל תוסיף ותי' דאין עשה דוחה ל"ת היכא שבא ע"י פשיעה והנה ר"א ס"ל מצה וכל מכשיריה דוחה שבת וה"ה לולב ושופר וס"ל לר"א דמילה אף מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ד"ש וזה ודאי בא ע"י פשיעה דהי' יכול לעשות מע"ש ומג"א סי' ק"ח כ' דאפי' שכחה הוי פשיעה וכיון דר"א ס"ל אף באפשר לעשות מע"ש ג"כ דוחה. א"כ ס"ל עשה דוחה לל"ת אפי' כשבא הדחי ע"י פשיעה מ"ה ס"ל יתן במתן ד' דעשה דוחה לל"ת ור"י סובר כר"ע דמכשירין אין ד"ש באפשר לעשות מע"ש ומ"ה אינו דוחה עשה לל"ת שבא תדחי' ע"י פשיעה וזה ביאור נחמד אש למחלוקתם

(ד) ובהכי י"ל קו' תוס' שבת כ"ה אהא דב"ש פוטרין סדין מציצית ופרש"י דלא דרשו סמוכין ותמהו תוס' על רש"י גם הקשו דלא תני אוסרין והנ"ל הנה ביבמות ה' ע"ב יליף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממילה ודחי שכן כרת מפסח שכן כרת מתמיד שכן ישנו לפני הדיבור ומכולהי נמי שכן ישנו לפני הדבור. ונ"ל דכ"ז דלא כר"א דס"ל לולב ומצה ושופר ד"ש וע' שבת קל"ב דלדידי' יש לילף מכל הני דל"ה לפני הדיבור גם קו' שכן תדיר ליכא למיפרך דל"ה רק פ"א בשנה למה דאמרינין בזבחים צ"א דפסח לגבי מילה לא מיקרי תדיר וע' בתשו' ז', ח"צ סי' קנ"ב ועוד דדוקא פסח או עומר ושתי הלחם כיון בכל פעם שחל בשבת ד"ש מיקרי תדיר משא"כ הני דגם כשחל בשבת משכחת לה שיעשה בחול רק דאם לא עשה בחול ד"ש זה ודאי לא מיקרי תדיר. ואין לתמוה בזה דלשיטת רש"י יבמות ו' ד"ה מה להנך שכן הכשר מצוה רבא סבירא לי' עשה דוחה לל"ת שיב"כ ולר"א הדבר מוכרח

ולפ"ז הנה התוס' יבמות ד' הקשה דנדרוש איפכא במקום גדולים לא תלבש שעטנז ותי' דכיון דאין לנו קרא דעשה דוחה לל"ת מסברא ידעינין דלא דחי. ולפ"ז קשי' מאן דיליף מראשו עשה דוחה לל"ת ידרוש הסמוכין דגדילים איפכא וצ"ל דכיון דלאו דכלאים שוה בכל ועשה דציצית אינו שוה בכל וזאת א"א למילף מראשו דשם הוי עשה השוה בכל א"כ עדיין מסברא ידעינין דל"ד וע"כ דרש הסמוכין שידחה עשה שאינו ש"ב לל"ת השוה בכל. ולפ"ז לר"א דשמותי הי' דהוא מתלמידי ב"ש כמ"ש תוס'