בית יצחק אורח חיים רמ

שתוס' בבכורות כ"ו הרגישו בזה והוכיחו מזה דהוה כבע"מ מעיקרו ויש לו פדיון וכן בשער שפי' מחיים עיי"ש ולהבין דבריהם אמאי הוי כבע"מ מעיקרו דהרי אם לא פי' לכ"ע יעלה ונמצא בעוד הי' שער הראש או השופר מחובר הי' ראוי להקרבה הו"ל מעיקרא קדה"ג נראה דס"ל בשלמא בכל קדה"ג מעיקרא הי' ראוי למזבח משא"כ בעצמות גם בעוד שהי' מחובר ל"ה ראוי רק שחיבורו חושבו להקריב ביחד וכשבטל החיבור בטלה קדושתו וכעין דאמרינין בשבת קט"ז גליונין אגב כתב קדוש בטיל לי' כתב בטל לי' קדושה ודוק

ולפ"ז אדרבה הסוגיא דוקא לר' דס"ל אם עלה ירד והו"ל כבע"מ מעיקרו דיש לו פדיון ויצא לחולין כשמעל ואינו דומה למה דאמרינין בריש מעילה היכא דאם עלה ירד ל"מ דזה דוקא בקדשים שמתו דלאו בני פדיון נינהו מטעם דבעי העמדה והערכה או מטעם שכ' התוס' בב"ק ע"ה דמום דל"ה מחיים ל"ח מום לפדות ע"י אבל בשופר דהו"ל כבע"מ מעיקרו בר פדיון הוא ומ"ה מעל ויצא לחולין כשאר קדשי ב"ה כדאיתא במעילה י"ט דביש לו פדיון אין מועל אחר מועל משא"כ לרבנן דס"ל אם עלה ל"י גם עתה לא בטל קדושתי' ואין לו פדיון וא"י לחולין

(ז) אבל הכרעת דעתינו דרבנן פליגי אר' דוקא בפי' לאחר שחיטה דהי' עכ"פ בשעת שחיטה מחובר משא"כ אם פי' מחיים דל"ה בשעת שחיטה מחובר לכ"ע אם עלה ירד דל"ה בכלל השחיטה כלל וז"ב דהרי אמרינין סכין מקדש ככ"ש. ואם ל"ה מחובר בשחיטה איך יעלה למזבח ונמצא דהסוגי' גם לרבנן ומ"מ יצא לחולין במעילה דמיירי בפי' מחיים והרוחנו בזה לישב דברי רש"י התמוהין שכ' דמיירי בפי' מחיים דאי לאחר זריקה אין מעילה עיי"ש ולא כ' בפי' מחיים או קודם זריקה להנ"ל דבריו נכונים דבפי' מחיים אתי' לכ"ע בין לר' בין לרבנן דגם לרבנן אם עלה ירד ול"ה קדה"ג ויצא לחולין ומ"ה כ' דמיירי בפי' מחיים ושוב כ' דאי לאחר זריקה אין מועלין והיינו כרבה דהזריקה מתרת להדיוט ומ"ה בתקע לאחר זריקה אף שפי' קודם זריקה אף לר' לא מעל דהזריקה מתיר להדיוט ונמצא בפי' מחיים אתי' ככ"ע ופי' לאחר שחיטה ותקע לאחר זריקה לכ"ע ל"מ ופי' אח"ש וקודם זריק' ותקע קודם זריקה לפמ"ש תליא במחלוקת ר' ורבנן ומ"ה לא רצה לפרש רק מה דאתי' ככ"ע לא מה דאתי' במחלוקת וזה נחמד בביאור דברי רש"י

(ח) והנה לישב קוש' התו' בהא דאר"י שופר ש"ע לא יתקע דע"כ מיירי במזיד דבשוגג למי מזהיר ושוב אמר ואם תקע יצא דמיירי בשוגג דבמזיד ליכא מעילה נראה דהנה בטעם המלך הקשה על ר"י ורבא אמאי מעל והרי אמרינין בסוכה מ"ב בסבר חטאת העוף ואכל עולת העוף לא מעל משום דהוה טעה בדבר מצוה וה"ה בשופר הו"ל טעה בדמ"צ ונהי דהו"ל מה"ב ולא עשה מצוה ומ"מ אף של"ע מצוה פטור כדאיתא שם והנלע"ד עפ"י מ"ש בתשו' (ע' לעיל סי' נ"ב אות ה') במה דאמרינין שבת קל"ז ושניהם לא למדוהו אלא מע"ז ופרש"י דכולהו חטאות ילפינין מע"ז וביארנו דדוקא אם ילפינין כל חטאות מע"ז כמו דס"ל לריב"ל בשבת ס"ט י"ל כמו בע"ז ל"מ טעה בדמ"צ דאי לבו לשמים ל"ה עובד ע"ז כדאיתא שבת ע"ב ואי דפוער למרקוליס ומכוין לביזוי ע' בחידושי הר"ן לסנהדרין דאין הכונה שמכוין לביזוי ואין מכוין לעבוד דבזה ל"ה עובד ע"ז אך שהוא מאמין שהוא אלוקי ומכוין לעבדהו בזה ונמצא דבזה גופי' עובד ע"ז

ומעתה כ"ז לריב"ל משא"כ לר' דיליף כולהו חטאות מאחות אשה ביבמות ט' הרי בא"א משכחת טעה בדמ"צ דסבר אשתו הוא וע"כ חייב בטעה בדמ"צ ולא עשה מצוה ומעתה נאמר במה שהקשו התוס' דע"כ ואם תקע יצא מיירי בשוגג י"ל דס"ל לר"י ורבא כמונבז דשגגת קרבן שמה שגגה ומיירי במזיד אך ששגג בקרבן ומ"ה מעל ואין לתמוה דס"ל דלא כהלכה דגם ר"י ור"ל ס"ל כמונבז בשבת ס"ט. ומעתה מיושב קו' הטעם המלך למה דכ' התו' שבת ס"ט דמונבז יליף כל חטאות מא"א עיי"ש ומ"ה שפיר אמרו מעל ולא תיקשי דהו"ל טעה בדמ"צ דהו"ל מה"ב ול"ע מצוה דאם ס"ל כמונבז ע"כ יליף מא"א ולדידי' בלא עשה מצוה חייב כנ"ל (ע' מ"ש בתשו' הנ"ל בישוב קו' הטעם המלך). ובתשו' אחרת כתבתי דבמעילה דהוי רק בלאו לכ"ע שגגת קרבן שמה שגגה כמו בשבועת ביטוי ע' שבועות כ"ו ע"ב ודחיתי זאת דדוקא בשבועת ביטוי דהו"ל בקרבן עולה ויורד זה הוי חידוש דחייב אלאו אבל שיחייב אשם אלאו כמו במעילה אין כאן חידוש כלל ומצאתי בחידושי שבת להרב פמ"ג שבת ס"ט ע"ב שכ' כן

(ט) עוד נלע"ד בישוב קו' תוס' דרישא במזיד וסיפא בשוגג דהתוס' הקשו על ר"י דס"ל בשל שלמים אם תקע ל"י ובשל ע"ז אם תקע יצא וכ' בתשו' לישב דהתו' שבועות מ"ד הקשו במודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה והרי נהנה מפרוטה דר"י ואמנם הר"ן בחולין פ' ג"ה כי דבהנאה בדבר שאין מתכוין אף פ"ר מותר ולפ"ז מ"ה מותר לתקוע אף שנהנה מפרוטה דר"י דא"מ להנאה זאת אך דבפסחים ל"ג איתא דבהקדש מעל אף בדשא"מ דמדכתיב וחטאה אף נתכוין ליטול ד"א ונתחמם בגיזי צמר מעל עיי"ש. ולפ"ז י"ל דגם ר"י ס"ל מלל"נ ורק דמעל משום שנהנה מפרוטה דר"י ואי דהו"ל דשא"מ הא במעילה חייב אף בדשא"מ וכעת מצאתי שהעיר כן בישי"ע א"כ מיושב קו' התו' מ"ש ע"ז מעולה דדוקא בקדשים דשא"מ חייב אבל בע"ז דשא"מ פטור בהנאה וכדמוכח מר"ן בג"ה ומ"ה בשל ע"ז יצא דמלל"נ והנא' מפרוטה דר"י הו"ל דשא"מ (ע' לעיל סי' י"א אות ה' באריכות מזה) ולפ"ז י"ל דלעולם רישא וסיפא בגוונא חדא מיירי שידע שהוא של הקדש רק לא ידע שיהנה פרוטה דר"י דלא נתכוין וכיון דנהנה מפרוטה דר"י בלא מתכוין והו"ל שוגג בהנאה זאת וחייב קרבן מעילה ויוצא לחולין. ובגוף הדבר אי פרוטה דר"י הוי הנאה או רק, גרם הנאה האריכו האחרונים והאמת דאף אם לכתחלה אסור אבל שימעול מפאת כן אין סברא דל"ה רק גרם הנאה

(י) ודע דהט"א הקשה להר"ן פ' ג"ה דבהנאה בדשא"מ אף פס"ר מותר א"כ במודר הנאה ממעיין אמאי אסור לטבול והרי אינו מכוין להנאת הגוף ודשא"מ מותר ונ"ל דאנן פסקינין דיש מעילה בקונמות ובפסחים ל"ג אמרינין לענין מעילה גלי קרא וחטאה כ"ד דאף בדשא"מ חייב ק"מ א"כ בנודר הנאה ממעיין אם יטבול עוד יתחייב ק"מ דלמעילה גלי קרא דחייב בדשא"מ ומזה נ"ל לפשוט הספק של המ"ל מעילה פ"ד ה' ט' בהא דיש מעילה בקונמות אי דוקא באוסר פירותי' על חבירו. אבל באוסר פירות חבירו עלי' או הנאת חבירו עלי' כיון דא"י להקדיש פירות חבירו או הנאתו א"ח קרבן דהרי כאן אמרינין המודר הנאה מחבירו חבירו אין מזה עלי' בימות החמה וקשי' דהו"ל דשא"מ כקו' השאג"א וצ"ל דבמעילה גם בדשא"מ חייב ומוכח דאף באוסר הנאת חבירו עלי' חייב מיהו י"ל דמיירי שחבירו הדירו אך גם ממעיין מוכח דין זה דסתם מעיין הוא של רבים ואין בידו להקדיש וע' בע"ז מ"ז

וע' בר"מ ריש פ"ז מנדרים בשנים שנאסרה הנאת א' על חבירו מותרין להחזיר אבידה והקשה הלח"מ דכיון דר"מ פ' דפרוט' דר"י שכיח ובשומר אבידה הוה ש"ש אמאי מותר להחזיר אבידה הרי נהנה מפרוטה דר"י להנ"ל י"ל דר"מ מיירי שכ"א נדר מחבירו ולא שחבירו הדירו והמ"ל כ' דבכה"ג א"ח קרבן מעילה ודשא"מ מותר ומ"ה לא איכפת לן בפרוטה דר"י דהוי דשא"מ והפלוגתא בגמ' מיירי שחבירו הדירו ואז חייב קרבן ואסור דשא"מ ומ"ה אסור להחזיר אבידה משום פרוטה דר"י (ודע דמה דאיתא בפסחים ל"ג דבמעילה חייב דשא"מ ומתעסק אף דבלא"ה מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה צ"ל דוקא באכילה ועריות הוה כאכילה כדכתיב אכלה ומחתה וכו' משא"כ בשאר הנאות מתעסק פטור ובמעילה חייב וכן מוכח בר"ן פ' ג"ה)

(יא) והנה לישב דברי הר"מ שכ' בטעם דשופר של עולה יצא דאין מעילה בקול וא"ת הרי נהנה מלל"נ ולמ"ל ב' טעמים נ"ל דבר חדש הנה ק"ל לפמ"ש תוס' חולין קל"ט דגם בקרבן אמרינין מלל"נ ואמאי במעילה י"ט בהביא קרבן ממעו' הקדש מעל והרי מלל"נ ול"ל הטעם משום ש"ר שהוציא מעות הקדש לחולין דהרי שם פליגי ר"י ור"ש אי מעל מיד כשהביא לעזרה או עד שיזרק הדם ופרש"י דפליגי אם נפטר מאחריות בהבאה לעזרה או בזריקה חזינין דעיקר מעילה בשעת הנאה ואי משום ש"ר משעת לקיחת מעל וא"ל דזה חשוב הנאה דנפטר מחיוב חטאת דהרי חייבי חטאות אין ממשכנין אותן ואי דלאחר ג' רגלים ממשכנין כמ"ש תו' ר"ה ה' א"כ קשי' אתוס' חולין קל"ט איך ס"ד להביא מעיר הנדחת לציפורי מצורע ולדעתי גם ציפורי מצורע ממשכנין לאחר ג' רגלים ואף דא"ע עלי' בבל תאחר דלא מצאתי מבואר מ"מ איסור ב"ת יש שהיא א"י להביא עולת מצורע דעובר בב"ת כמבואר בט"א ר"ה ה' ד"ה עולת וקצת דומה לנזיר שטמא עצמו ע' נדרים ד' ולומר דמכשיר ל"ח הנאה כמכפר נ' דלכאורה מכשיר הנאה גדולה ממכפר דהו"ל מצוה גרידא. והנה ממשנה דשקלים דמבואר אם הביא שקלו ממעות הקדש מעל אין להקשות דבשקלים ממשכנין חשוב הנאה יותר ולומר בטעם דקנה ממעות הקדש חטאת מעל משום שהבשר יהי' ניתר לכהנים ואז יצא לחולין ליתא דכהנים משלחן גבוה זכו ועוד אמאי פ' הר"מ פ"ג דמעילה דאם הביא לחמי תודה לא מעל שאין זריקת דם לכפר משמע דמעילה משום כפרה והרי עמלל"נ ונ"ל לישב דבמעילה י"ט דריש מקרא דתמעול מעל דשינה מקודש לקודש מעל וילפינין מזה דאף דמלל"נ חייב מעילה דמינה מחריב בה ואם נהנה ממעות הקדש למצוה אחרת חייב כמו בנהנה מקדש לקודש ומעתה יתפרשו דברי הר"מ ודברי הגמ' דלפי הנ"ל קשי' בגמ' דמסיק רבא אח"ז ואח"ז יצא דמלל"נ והרי מ"מ מעל כיון דילפינין מקרא דלמעילה הו"ל הנאה דמצוה הנאה ונ"ל דהנה בס' קרבן ראשית כ' סברא א' דזו דמה"ב א"י המצוה זה דוקא למ"ד מצות ליהנות נתנו אמרינין דא"י דלא ליתהני מעבירה. אבל למ"ד מלל"נ אף, מה"ב יוצא דהא לא נהנה מעבירה כלל: ומעתה אני אומר דלכאורה קשה בגמ' דמסיק רבא אח"ז ואח"ז יצא דמלל"נ דהרי הוא פליג אר"י בתרתי חדא מה שאינו מועל וגם מה שיוצא ואמאי גייז לי' לדיבורי' ואינו מפרש דפליג גם לענין מעילה. לכן נראה דבאמת רבא ס"ל כמש"ל דמעילה חייב אם יוצא המצוה אף דלא נהנה ורק דפליג אר"י דס"ל א"י דהו"ל מה"ב משום דס"ל מצות ל"נ וא"י דלא ליתהני מעבירה ופליג רבא ואמר אח"ז ואח"ז