בית יצחק אורח חיים רלט

מועל דבמעילה דשינוי רשות דהיינו שרצה להוציא הדבר מרשות מי שהוא כגון שסבר שהוא שלו ונתנו לחבירו או שסבר שהוא ש"ח ולקחו לעצמו לגזול או להשתמש דהוה שואל שלא מדעת מעל בהגבהה ויוצא לחולין ואם לא כיון להוציא מרשות מי שהוא כגון שסבר שהוא שלו ונהנה ממנה אין יוצא לחולין א"כ בשופר ש"מ במה מיירי אי בסבר שהוא ש"ח ולקחו לעצמו להשתמש או לגזול מעל תיכף בהגבהה כמבואר בב"ק כ' ובתוס' שם ומאי הקשה רבא אימת מעל לכי תקע והלא מעל בהגבהה ואי לא כיון לשינוי רשות אינו יוצא כלל לחולין אפי' לכי תקע. ושוב מצאתי שהרגיש בזה הגאון מהרש"ק זצ"ל

גם לישב קו' הכפות תמרים לשי' הטור דיוצא בסוף תקיעה מאי הקשה רבא הרי בתחלת תקיעה כבר יצא לחולין בפרט לשי' הכלבו דמתגאה בתקיעה ובסוף תקיעה יצא גם קו' הט"א לסברא דהכא א"י משום מצוה הב"ע והתוס' סוכה כ' דמהב"ע ל"ה רק מדרבנן וא"כ יצא הכא מדאור' בתקיעה ראשונה ויצא השופר לחולין ואח"כ כשתקע שאר התקיעות יוצא גם מדרבנן ומה מקשה רבא

(ב) ונ"ל לישב דהכא מיירי שסבר שהוא של חבירו ולא ידע שהוא הקדש והוא נתכוין רק לתקוע בו ולהחזירו ולא לשינוי רשות ואי דמ"מ הו"ל שואל שלא מדעת והתו' כ' בב"מ צ"ט דאפי' אינו מתכוין רק להשתמש ולהחזיר הו"ל שואל שלמ"ד וא"כ הוי שינוי רשות זה דוקא בדישתמש לצרכו אבל במצוה הרי מותר ליטול שופר ש"ח כמ"ש הטו"ז סימן תקפ"ו ול"ה שואל שלמ"ד ונמצא דלא מעל בהגבהה רק בשעת תקיעה משום הנאה (והגאון מליסא בנחלת יעקב כ' דנהי דמותר ליטול שופר ש"ח מ"מ כיון דשל הקדש אסור נמצא דעדיין מעל בהגבתה מטעם ש"ר. וזה ליתא דתוס' במעילה י"ט כ' דמעילה דשינוי רשות הוא רק בקנין המועיל בהדיוט ובשופר כיון דבהדיוט ל"ה ש"ר דלא נעשה גזלן מטעם דניחא לי' לאינש אין כאן קנין המועיל בהדיוט וליכא ש"ר ולא מעל רק מטעם הנאה דבזה מועל בהקדש אף במקום שפטור בהדיוט כדאמרינין בב"ק וז"ב)

אך אמנם ביד יוסף ובקצה"ח סי' רס"ב הקשו בזה למ"ש תו' בב"מ כ"ב דאם נוטל ש"ח וחבירו אינו יודע אף שאח"כ יתרצה חבירו הו"ל יאוש שלא מדעת ולאביי אסור ליטול. א"כ אמאי מותר ליטול שופר ולולב ש"ח הרי לע"ע הוי גזילה אף אם אח"כ ניחא לי' ותי' דבאמת סוגיא דב"מ ס"ל לאביי במצוה יאוש שלמ"ד ל"ה יאוש ול"מ כלך אצל יפות וסוגי' דקידושין ד' נ"ב ס"ל דבמצוה לכ"ע מהני מה שניחא לי' אח"כ עיי"ש ומ"ה מהני בלולב ושופר. (ע' לעיל סי' מ"ד אות ו')

ולדעתי בזה פליגי ר"י ורבא בסוגי' דר"י ס"ל כאביי דיאוש שלמ"ד ל"ה יאוש ואסור ליקח שופר ש"ח שלא מדעתו אף אם כשיתודע ניחא לי'. והו"ל שואל שלמ"ד כמ"ש תו' בב"מ צ"ט והו"ל ש"ר ויצא לחולין בהגבהה ומ"ה ס"ל אם תקע יצא דיצא לחולין קודם ורבא ס"ל כשיטתי' דיאוש שלמ"ד הוה יאוש ומותר ליטול שופר ש"ח שלמ"ד וא"כ הכא ל"ק בהגבהה ולכן שפיר הקשה אימת מעל לכי תקע דלא כר"י ובזה מיושב קו' על תוס' קידושין וגם קו' הכ"ת על הטור וקו' הט"א דדוקא לר"י דס"ל דהוה שואל שלמ"ד יצא השופר לחולין משא"כ לרבא דל"ה ש"ר רק מעל מטעם הנאה א"י השופר לחולין בהנאה כמ"ש תוס' קדושין הנ"ל א"כ א"י אף בסוף תקיעה דלעולם השופר הוא של הקדש ורבא לא הקשה רק דל"ה ש"ר כשיטתי' ונמצא דכל מה דתקע באיסורא קא תקע

(ג) באופן אחר נ"ל בישוב כל הנ"ל דהנה שיטת הכלבו במודר הנאה משופר אחר תוקע ולא הוא דנהנה שמתגאה בתקיעתו והקשה בכ"ת אמאי אמר רבא אח"ז ואח"ז יצא דמלל"נ והרי מ"מ נהנה שמתגאה ותי' דמיירי ג"כ דאחר תקע ורק שנהנה בשמיעה שיצא ידי תקיעה וע"ז מסיק רבא דמלל"נ והנה דעת הטור סי' תקפ"ה דעיקר מצות שופר הוא בשמיעה ולפ"ז א"צ בתקיעה לטעם שליחות והא דשמע מחש"ו לא יצא היינו דבעינין שיתקע בר חיוב ודעת הסמ"ג הובא בב"י דיש בזה ב' חלקי מצוה התקיעה והשמיעה והתקיעה מקיים ע"י שליח לא כן השמיעה. ומעתה נאמר הנה במעילה יש של"ע וס"ל לר"י כשתקע חבירו נהנה בתקיעתו ומעל הוא דהרי הוא שלחו שיתקע לו וס"ל ז"נ וזה מתחייב אמרינין במעילה. ומעתה מיושב מש"ל הרי לתוס' קידושין א"י השופר לחולין בהנאה בלא ש"ר די"ל דנהי דל"י לחולין כל השופר מ"מ הנאת התקיע' יצא לחולין והו"ל הקול חולין דהרי תו' כ' בב"מ צ"ט דמה"ט בהשואל קרדום יצא לחולין עכ"פ אותו הביקוע ומ"ת חבירו מותר לבקע בו א"כ אף אנו נאמר דעכ"פ אותו הקול שנתנה יצא לחולין ונמצא נהי דבשעת תקיעה הי' הקול הקדש עכ"פ כששמע הקול הי' של חולין ונהי דהתקיעה הו' באיסור אבל השמיעה היה בהיתר וס"ל לר"י כשיטת הטור דעיקר מצוה היא השמיעה ולא איכפת לן מה דהתקיע' הי' באיסור ורבא ס"ל דבעינין תקיעה ושמיעה ורק לתקיעה מהני שליחות וכאן כיון דהתקיעת הי' מה"ב מאי מהני מה ששמע קול חולין הרי התקיעה הי' באיסור ושפיר מקשה והא כי תקע באיסורא קא תקע דבעת התקיעה הי' עבירה ולבסוף מסיק רבא דאח"ז ואח"ז יצא דלס"ל סברא דמתגאה בתקיעתו ורק ההכא' הו' משום המצוה ומלל"נ. ובזה פליג אר"י למסקנא ומיושב כל הקו' דמעולם לא עלה על דעת ר"י ורבא דהשופר יצא לחולין דבהנאה א"י לחולין רק הקול שנהנה בו ופלוגתייהו רק אי התקיע' הוי מצוה ודוק בכ"ז. ודע דמ"ש דהשומע מעל משום ששלוחו נהנה הוא לשיטת תוס' קידושין דבמעילה אמרינין אף לרבא ז"נ וזה מתחייב עיי"ש ד' מ"ג שנסתפקו בזה וי"ל עוד דרבא ור"י פליגי בזה דר"י ס"ל זה נהנה וזה מתחייב אמרינין ומיירי שהתוקע מזיד והמשלח שוגג וס"ל לר"י דהמשלח מעל בשעת תקיעה ויוצא תקיעה לחולין ואח"כ שומע קול חולין ורבא כשיטתי' דז"נ וז"מ ל"א ול"מ רק בשעת שמיעה שיצא בעצמו ידי מצוה ולכן מקשה שפיר ודוק היטב

(ד) ודע דלאחר העיון בסוגי' דב"מ צ"ט הי' מקום לפרש פלוגתא דר"י ורבא עוד בדרך אחר וזה דשם מבואר דבמשאיל קורדם לחבירו תלי' אי תיקנו משיכה בשומרים מעל תיכף בשעת שאלה ולחד שיטה בתוס' שם יצא כל הקורדם לחולין ומ"מ לא מעל רק לפי טוה"נ שיש לו ולבסוף מסקי התוס' דלא יצא לחולין רק הנאת ביקוע והבנת דבריהם למ"ש במעילה י"ט ובקדושין נ"ה דיש ב' מיני מעילה מעילה דהנאה ומעילה דש"ר ובמעילה דש"ר יוצא כולה לחולין ובמעילה דתנאה מעל לפי טוה"נ וכשמשאיל לחבירו עדיין ברשותו דמטלטלים בחזקת המשאיל קאי ויכול להקדישו ולמכרו אף במשך ימי השאלה כמ"ש תוס' בב"ב פ"ז ומ"ה לא יצא לחולין רק לפי טה"נ משא"כ בנטל אבן או קורה שסבר שהוא של חבירו ומכוין לגזילה הו"ל ש"ר ומעל לפי כולו ואף במכוין רק להשתמש בו מ"מ הו"ל שואל שלמ"ד גזלן וקם לי' כולי' ברשותי' אמנם יש שיטה אחרת דס"ל גם בשואל הו"ל ש"ר דמטלטלין בחזקת השואל קאי וע' תוס' ב"מ סוף פ' השואל גבי פרדיסא והיא שיטת רש"ל הובא בקצה"ח סי' רי"א דא"י להקדיש מה שהשאיל לחבירו עיי"ש והקצה"ח חלק עלי' והארכתי במ"א מזה וזה ס"ל לתו' בתחל' בב"מ צ"ט ולפ"ז ס"ל לר"י בשופר בהי דסבר שהוא ש"ח ול"ה גזלן דמותר ליטול שופר ש"ח מ"מ הו"ל שואל עלי' ויצא השופר לחולין תיכף בהגבהה דשאלה הו"ל ג"כ ש"ר ורבא ס"ל דבשואל ל"ה ש"ר כמסקנת תוס' בב"מ או דס"ל נהי דבכל שואל יצא כולה לחולין היינו כששואל מדעתו דקני' השואל למשך ימי השאלה משא"כ כששאל שלמ"ד היכא דמותר כיון דאם יבואו הבעלים צריך להחזיר לו תיכף לא מעל בהגבהה כדמוכח בב"מ שם במשאיל קורדם דאם מצי הדר בי' לא מעל ומ"ה אינו מועל מטעם ש"ר רק משום הנאה ובהנאה א"י לחולין

(ה) והנה בגוף הקו' שהקשה בנח"י ובר"מ מינץ דמאי ק"ל לרבא דילמא מיירי בסבר שהוא ש"ח ומכוין לגזלו ומעל בהגבהה נ"ל לישב דבזבחים פ"ז בעצמות קדשים שפירשו ס"ל לר' ירדו ורבנן ס"ל לא ירדו ולכאורה לר' דס"ל ירדו אין מועלין בו לפי המבואר בריש מעילה דהיכא דירדו אין מועלין בו רק לרבנן דס"ל לא ירדו מועלין דיש בו צורך להקדש דאם עלה לא ירדו וכ"כ רש"י בכריתות כ"ג דה"ט דמועלין בנותר משום דאם עלה לא ירד ולפ"ז סוגי' דידן דמועלין בשופר ש"ע דע"כ פירשו אתי' כרבנן ולפ"ז נאמר הנה רש"י בכריתות כ"ג כ' בטעם דנותר מועלין משום דאם עלה לא ירד והתו' בכריתות י"ג לא רצו לתרץ כן וכתבתי בתשו' דרש"י ס"ל בחולין ד' ע"ב דהיכי דבדיעבד מותר ליהנות מיקרי בר דמים ומ"ה הוכיח שם דהדמים אסורים למחליף עצמו והתוס' דחו ראיתו דנהי דבדיעבד מותר כיון דלכתחלה אסור ל"ה בר דמים עיי"ש ונמצא דרש"י לשיטתי' שפיר תי' דכיון דאם עלה לא ירד מיקרי ב"ד ותוס' כשיטתם ל"כ להו תי' רש"י כנ"ל ולהבין שיטת רש"י בחולין נ"ל דרש"י סובר נהי דל"ה ברשותי' כיון דלכתחל' אסור וא"י לעשות לכתחלה מה שרוצה אך הנה באמת בכל אוכל חמץ ואיסור הנאה של חבירו קשי' לישלם לחבירו מטעם ז"נ וזל"ח להסוברים דגם אכילת איסור מיקרי הנאה דלא כירושלמי דס"ל אדם קץ באכילת איסור וצ"ל דז"נ וזל"ח דוקא בנהנה ממון חבירו משא"כ איסור הנאה ל"ה ממונו כלל כדעת הרשב"א ז"ל ולפ"ז ס"ל לרש"י דוקא אם בדיעבד ל"ה ממונו משא"כ אם בדיעבד מותר ליהנות עכ"פ שלו הוי וחייב לשלם מטעם ז"נ

ויצא לנו דגם רש"י מודה דאם לכתחלה אסור הוי אינו ברשותו ולפ"ז היכא דמעל בהקדש מה שאם עלה לא ירד מטעם דעכ"פ בדיעבד מותר דוקא מעילה דהנאה דבהנאה חייב אף בדבר שאינו ברשותו משא"כ מעילה דש"ר זה דוקא היכא שההקדש יכול להשתמש בו לכתחלה משא"כ היכא דאם עלה ל"י כגון בשופר בלא"ה ל"ה ברשות הקדש וכמו דבגונב אחר הגנב פטור לשלם כפל לבעלים מטעם דבלא"ה ל"ה ברשות הנגנב ע' ב"ק ע' ה"ה בהקדש ל"ש שימעול מטעם ש"ר כיון דבלא"ה ל"ה ברשות הקדש דהרי לכתחל' אין להקדש בו צורך ומ"ה בהגבהה ל"מ בשופר דש"ר ל"ש בשופר ורק מטעם תנאת כשנהנה ושפיר הקשה רבא אימת מעל

(ו) אמנם בגוף הדבר שכתבתי דהסוגי' קאי לרבנן משא"כ לר' דאם עלה ירד אין מועלין בשופר נלע"ד דאדרבה הסוגי' קאי דוקא בשופר שאם עלה ירד דקשיא איך אמרינין כיון דמעל נפק לחולין הרי קדושת הגוף א"י לחולין ויגעתי ומצאתי