בית יצחק אורח חיים רלב

דזה לשונם שם דבפ"ק דף י"א מבואר דשורפין חמץ ולריה"ג א"צ לשרוף וכונתם דשם מבואר דשורפין בתחלת שש ולריה"ג בתחלת שש א"צ לשרוף דאז ודאי מותר למכור לנכרי דבשלמא לר"י דלאחר שש אסור בהנאה אסרו רבנן בשעה ששית וכן לר"ש ע"פ אסור בהנאה מדרבנן ואף שבתוס' פסחים כ"ח לא כתבו רק דאסור באכילה היינו מדאורייתא ומ"ש שם דגזרינן שמא יאכל היינו דמ"ה אסרו רבנן בהנאה כשיטת הרמב"ן וכ"כ הרא"ם בביאורו לסמ"ג בפירוש דברי התוס' משא"כ לריה"ג דמותר בהנאה בפסח הא דלאחר שש אסור למכור לנכרי וצריך לשרוף הוא לקיים תשביתו א"כ בתחלת שש דליכא עדיין עשה דתשביתו יכול ליתנו לנכרי אבל לאחר שש גם לריה"ג אסור למכור לנכרי כדברי המקו"ח

ואמנם כ' במהרש"א שם כ"א דקשה לי' מאי משני לשעות דרבנן והרי בדף י"א מוכח דגם בתחלת שש אסור בהנאה ומ"ה פי' דלעיל דנקט שורפין הוא לאחר שש וא"כ לריה"ג גם לאחר שש א"צ שרפה וזה דלא כהמקו"ח אמנם קו' המהרש"א כבר תי' ביד דוד כמ"ש הרמב"ן דאפי' בשעות דרבנן פקעי קידושין וזה לא מוכח מפ"ק ולפ"ז לריה"ג מותר רק בתחלת שש אבל לאחר שש אסור

אמנם לשי' מהרש"א דלריה"ג א"צ לשרוף הדק"ל היכי מימעט לריה"ג תרומת חמץ מלו ולא לאורו ושמא י"ל דהמהרש"א לא קאמר רק דמותר למכור לנכרי והנכרי יאכל מיד ומקיים בזה תשביתו לריה"ג אבל להשהות אסור אף לריה"ג

(ג) ולישב קו' הפ"י דמנ"ל למהרש"א דלריה"ג חמץ לאחר הפסח מותר נ"ל דבדף כ"ג מקשה לחזקי' והרי חמץ דכתיב לא יאכל ותניא ריה"ג אמר תמה על עצמך איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה ומשני אמר רחמנא לך שלך יהא והקשו התוס' לכתוב לא תאכל ול"ב לך והנה הר"מ כ' דמדכתיב לא יאכל ילפינין דח"ש אסור בפסח ולפ"ז ל"ק קו' התוס' דאיצטריך לא יאכל משום ח"ש וסד"א דאסור בהנאה ואיצטריך לך להתיר וע' שעה"מ ה' חומ"צ והנה דברי הר"מ תמוהין דהרי בלא"ה אסור מה"ת בכל איסורין ותי' בצל"ח פסחים מ"ד דאיצטריך באכל ח"ש סוף יום שביעי שאין שהות ביום לאכול עוד ול"ש חזי לאיצטרופי ויסבור ריה"ג דח"ש גרע מהנאה ולפ"ז מוכח דלריה"ג חמץ לאח"ז מותר באכילה דאי ס"ד דס"ל אסור גם בסוף יום ז' חזי לאיצטרופי לאחר פסח ול"ב קרא לח"ש והדק"ל לכתוב לא תאכל ול"ב לך וע"כ ס"ל דחמץ לאחה"פ מותר ואיצטריך קרא לח"ש סוף יום שביעי

(ד) ובזה י"ל לשון תמה על עצמך שאמר ריה"ג וע' תוס' נדה ס"ח שדקדקו שאין כלשון הזה בכל הש"ס להנ"ל הדברים כמין חומר דריה"ג מקשה לר"ש לשיטתי' בשלמא לר"י דחמץ אסור לאחה"פ ול"צ קרא לח"ש דחזי לאצטרופי שפיר ס"ל דאסור בהנאה מלא יאכל דאין להתיר מלך דא"כ לכתוב לא תאכל ול"ב לך אך תמה על עצמך אתה ר"ש דס"ל לאחה"פ מותר וצריך לא יאכל לח"ש ושוב יש לומר דלך להיתר הנאה ולמה ס"ל דאסור מיהו לר"ש ל"ק דס"ל כל שהוא למכות ול"צ קרא לח"ש ורק ריה"ג לס"ל בהא כר"ש ושפיר מקשה וע' בתו' ע"ז ס"ח בשם רבינו יקיר דר"ש מודה בח"ש ע"י תערובת. והנה כ"ז אי ריה"ג סובר כחזקי' וע' מהרש"א בתוס', דף כ"ג ובפ"י שם ויש להעיר על דברינו דאפשר גם לר"י לא יצטרף באכל ח"ש בסוף ז' וח"ש לאחה"פ כיון שהוא מב' לאוין. אך לפענ"ד הלאוין כחד דגם ליל יוה"כ ויומו הוה ב' אזהרות ע' ביומא פ"א ושם ודאי מצטרפין. אמנם אם נאמר דלר"י ג"כ אינו מצטרף י"ל לשון תמה על עצמך דקאי אר"י דבשלמא לר"ש דס"ל כ"ש למכות ל"צ קרא לח"ש וע"כ קרא דלך לא אתי' להיתר הנאה כקו' התוס' אבל לדידך ר"י דלא ס"ל בזה כר"ש תמה על עצמך דהרי צריך קרא לח"ש ולך להיתר הנאה אך לפ"ז לא יתישב קו' הפ"י על מהרש"א

(ה) עוד ראיתי במקו"ח סימן תל"א כ' ע"ד השאג"א שכ' דטובת הנאה אינו שלו להפקיר ולבטל למ"ד ט"ה א"מ וכ' עלי' ותמוה דהא מבואר בעירוכין כ"ח וכ"ט דיכול להקדיש ולהחרים טובת הנאה שיש לו בקדשים וה"ה דיכול להפקיר ולבטל וז"א דהא דבמשנה דעירוכין יכול להקדיש טובת הנאה אין הכונה שיהיה החפץ שיש לו טוה"נ הקדש. אך שיהיה חוב עליו שיתן מביתו כפי ערך טוה"נ אבל על החפץ שיש לו טוה"נ בה אין חל קדושה כמבואר בתוס' תמורה ל"ב ד"ה והאמר עולא א"כ משם א"ר שיכול לבטל ולהפקיר גוף החפץ או חלק בחפץ שיש עליו טוה"נ. ועוד דהרי במשנה שם מבואר דאם נדר נותן דמיו הואיל וחייב באחריות ובודאי המשנה אתיא ככ"ע ולא כר"ש דוקא וכיון דגל"מ לאו כמ"ד ודאי א"י להקדיש גל"מ. ומ"מ במשנה שם מקדיש גל"מ וע"כ צ"ל דשם מתחייב עצמו ליתן כפי גל"מ שיש לו והתוס' כ' דזה דוקא בקדשי מזבח שיש שם הבעלים לעדותן כשהוממו ועוד שם יש קרא מיוחד והוא גזה"כ ע"כ אין משם ראי' ודו"ק

סימן פו

דרוש לשבת הגדול תר"ל בסוגי' דטבילת כלים ביצה י"ח

(א) במשנה דביצה חל יו"ט להיות אחר השבת. הנה הקשו הפ"י והצל"ח אמאי נקט המשנה פלוגתא דב"ש וב"ה בטבילת אדם בשבת ולא בי"ט כיון דמס' זו היא מדיני יו"ט. והנ"ל דב"ש דוקא בשבת אסרו טבילת אדם כיון דמצוה לטהר ברגל הוא ביו"ט ולא בשבת שקודם לו כלשון ר"י בר"ה ט"ז חייב אדם לטהר א"ע ברגל דלא כשיטת רש"ל כאשר יבואר מ"ה לא התירו ב"ש שבות דשבת בשביל יו"ט כמ"ש הפ"י דעמוד וחטא בשבת כדי שתזכה ביו"ט ל"א אבל ביו"ט גם ב"ש מודה ומה דקשי' ליה לפ"י על ר"ע שהשיב לר"א בפסחים ס"ט הזאה דתרומה יוכיח והרי לתרומה צריך הערב שמש והוי עומד וחטא כדי שתזכה בחול (ע' לעיל סימן מ"ב אות ח' מה שתמהתי בדבריו) הנה להרמב"ם דס"ל בה' ק"פ דבחל ז' בשבת ע"פ בלא"ה ל"מ הזאה כלל דאין שוחטין וזורקין על טב"י אף אחר שטבל והזה והא דפליגי ר"א ור"ע מיירי בחל י"ג בשבת דאז ס"ל לר"א דהזאה ד"ש כדי שיוכל לעשות למחר בע"פ הפסח והוה עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול ומ"ה אמרינין כי אגמרי' הזאה דתרומה אגמרי' נמי מה"ט דהוי עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול. וע' בר"מ פ"ו מק"פ שכ' דהעמידו דבריהם במקום כרת משום דבעת שיעבור על שבות דבריהם ל"ה זמן הקרבן והיינו דל"א עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול מיהו צ"ע על הא דהרכבתו א"ד שבת דזה ודאי מיירי בי"ד דאם חל שבת בי"ג א"צ לעשות בשבת שיוכל להביא בע"פ וע"כ מיירי שחל ע"פ בשבת ומה מייתי ע"ז מהזאה דתרומה וצ"ע

(ב) והנה בגוף המחלוקת שבין ב"ש וב"ה לא מצאתי לא' מקדושים שביאר מחלוקתן. ונ"ל דאזלי לשיטתייהו דהרש"ל כ' דחייב לטהר א"ע בערב הרגל ומלשון חייב אדם לטהר ברגל ל"מ כן. ואמנם הצל"ח כ' דלמ"ד כולן תשלומין דראשון ומאן דל"ח בראשון אין לו תשלומין ע"כ חיוב טבילה בערב הרגל דעיקר הטבילה משום שלמי חגיגה לא משום שלמי שמחה כמו שהוכיח מפסחים פ' עיי"ש ואם יטבול ברגל יצטרך הערב שמש ול"ח בראשון ואין לו תשלומין לר"פ בחגיגת ט' דטמא בראשון אין לו תשלומין וע"כ עיקר המצוה בערב הרגל ולמ"ד כולן תשלומין זל"ז חיוב טבילה ברגל ותוס' בריש חגיגה הקשו אמ"ד כולן תשלומין דראשון כשחל יום א' בשבת דא"ד שבת נימא דאין לו תשלומין דל"ח בראשון ותי' דכיון דגברא בר חיובא ורק שהיום גורם לא מיקרי ל"ח ונ"ל דב"ש דס"ל דעולת ראי' א"ד יו"ט ותמיד הי' מקריבין ביום ב' ודאי ס"ל כולן תשלומין זל"ז. דאיך אפשר דעולת ראיה תשלומין דראשון ומעולם לא קרבו ביום הראשון ולרש"י חגיגה י"ז אף שלמי חגיגה לא קרבו ובשלמא לב"ה דרק בשבת לא קרב כיון דרוב פעמים ל"ח בשבת וקרב ביום א' מ"ה כולן תשלומין דראשון ובשבת אמרינין דהיום גורם אבל לב"ש מעולם לא קרב עולת ראי' בראשון וע"כ בעולת ראי' ס"ל כולן תשלומין זל"ז וכיון דראי' ילפינין מחגיגה לתשלומין כמ"ש תוס' חגיגה ב' ד"ה תשלומין דראשון מ"ה ה"ה בחגיגה ועולה ושלמים שוין דכולן באו משום החג וע"כ ס"ל לב"ש כולן תשלומין זל"ז ולב"ה כולן תשלומין דראשון. ולכן לב"ה אדם מותר לטבול בשבת שלפני יו"ט דעמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת דהחיוב טבילה בשבת מערב הרגל וב"ש כשיטתן דעולת ראיה אין קרבין ביו"ט וס"ל כולן תשלומין זל"ז כנ"ל. ואף אם ל"ח בא' חזי בב' ועיקר מצות טבילה ביו"ט. ולכן ה"ל לב"ש עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה ביו"ט ולכן ס"ל אין רשאי לטבול בשבת ערב יו"ט ונכון דפליגי דוקא בשבת שלפני יו"ט דביו"ט ל"ש פלוגתתן ובשאר שבתות לכ"ע אין רשאי לטבול כן י"ל לולא דלא משמע כן מהפוסקים ולקמן יבוארו דברי רבא שאין סותר לדברינו

(ג) ולכאורה במ"ש דלב"ש ליכא למימר תשלומין דראשון קשיא למ"ש התוספות בחגיגה ט' ד"ה תשלומין זל"ז דבעצרת כיון שימי התשלומין חול לכ"ע תשלומין דראשון עיי"ש וא"כ הרי בעצרת נמי ס"ל לב"ש דיום טבוח אחר יו"ט ואיך הוה בעצרת תשלומין דראשון הרי ל"ח בראשון לב"ש. אמנם לאחר עיון נכונים דברינו דנראה דאף לדברי תוס' דבעצרת לכ"ע תשלומין דראשון דוקא אם יהיה חיגר ביום טבוח אבל אם יהי' חיגר ביו"ט ונתפשט ביום טבוח לב"ש חייב בקרבן דלב"ש עיקר הקרבת וחיוב הקרבן ביום טבוח והתוס' לא כ' רק בשאר ימים דל"ה רק תשלומין אבל לא יום טבוח לב"ש וע' בחגיגה י"ז ובמ"ל ה' כלי המקדש דיום טבוח חלוק משאר ימים לענין הספד ותענית. ולפ"ז נכון דבעצרת נמי יש לו תשלומין דהעיקר העצרת לב"ש הוה יום טבוח ולפ"ז כמו דפליגי בחיגר ביום א' דיו"ט לב"ה כן פליגי בחיגר ביום טבוח לב"ש (ובלא"ה דברי התוס' שחילקו בין עצרת לשאר יו"ט צ"ע דאם יהיה חיגר ביום א' בפסח יש לו תשלומין ואם יהי' חיגר בעצרת יום א' אין לו תשלומין ובגמ' יליף הוקש פסח לעצרת ואין היקש למחצה):