בית יצחק אורח חיים רל

שלכד"א אינו דין שאסור בהנאה ובזה א"ל מה לערלה שלא היה שעה"כ דמכניס הסברא בתוך הק"ו כמ"ש התוס' ב"ק כ"ה ונימא מה ערלה דפטור שלכד"א אף שא"ל שעת הכושר ואסור בהנאה בב"ח שלוקה שלכד"א אף שיש לו שעת הכושר אינו דין שאסור בהנאה ונראה מזה להוכיח כשיטה המהרלב"ח תובא במ"ל פ"א מחומ"צ דהיכא דיש לו שעה"כ ח"ש מותר מה"ת וכ' אליבי' הפמ"ג סימן ס"ב דה"ה בבב"ח וא"כ י"ל דהכי פריך מה לערלה שאין לו שעה"כ וח"ש אסור משא"כ בב"ח וחומרא שהיא דין אין להכניס בתוך הק"ו כמ"ש תוס' ב"ק הנ"ל. ולפמ"ש בירושלמי פ"ו דתרומות דמודה ר"ל באיסורי הנא' נדחין דברי הפמ"ג הנ"ל דבב"ח דאסור בהנאה אף לר"ל ח"ש אסור מה"ת אך בה"א לא ידעינין עדיין דבב"ח אסור בהנאה ושפיר מקשה לפ"מ שפירשתי ודו"ק

סימן פד

בסוגי' דקופץ פסחים ע'

(א) הנה מה דקשי' אדברי תוס' ד"ה לאו חובה שכ' דלבן תימא דוחה שבת ולעיל נ"ט כתב התוס' דלב"ת חגיגה אד"ש גם מה שיש לדקדק בדברי תוס' דף נ"ט ד"ה בארבע עשר שכתב דב"ת יסבור כר"י ולא כ' בלשון מוחלט דב"ת סובר כר"י נלע"ד לישב דיש להבין איך אפשר דלב"ת חגיגה ד"ש והרי ביבמות ה' אמרינין דעשה שא"ב כרת א"ד ל"ת שיש בו כרת ומקשה וניליף מפסח ומשני שכן כרת א"כ חגיגה שאין בו כרת ומ"ט דחי שבת ואי דכולהו קרבנות ציבור ד"ש הרי תוס' פסחים כ' דף ע' למ"ד חגיגת ט"ו ד"ש מנ"ל והרי בכולהו מועדות צריך קרא ותי' משום דקרא דוזבחת צאן ובקר נמי כתוב בפרשת מועדות א"כ לב"ת דיליף חגיגת י"ד מקרא דלא ילין חג וזה לא נכתב בפרשת מועדות ומ"ט דחי שבת ול"ל דאיתקש חגיגה לפסח ואין היקש למחצה דהיכא דאיכא סברא ל"ש אין היקש למחצה כדמוכח מתוס' קידושין ל"ד ד"ה גברא דסברת גברא בעי חיי דוחה היקש והכא איכא סברא דפסח בכרת ד"ש משא"כ חגיגה. וגם י"ל דבר הלמד בגז"ש א"ח ומלמד בהיקש ופסח למד בג"ש דמועדו מתמיד וי"ל סברת ב"ת דכיון דניתן שבת לדחות בשביל פסח אף חגיגה שעמו דהוא דאורייתא ד"ש כדאמרינין מנחות ע"ב מה לאברים ופדרים שכן דחתה שחיטה השבת ובהכי מיושב קו' תוס' ביבמות ה' ד"ה שכן תדיר ונילוף מכולהו קרבנות עיי"ש להנ"ל נאמר דכיון שכבר ניתן לדחות בשביל התמיד מ"ה ד"ש בשביל שאר קרבנות מיהו למ"ד קצירת העומר ד"ש וזה בלילה קודם החמיר ע"ז ק' קושיתם מיהו י"ל גם קצירת העומר הוא סמוך לאור הבוקר שכבר ניתן לדחות לצורך עצי המערכה

(ב) והנה תוס' ביומא מ"ו ד"ה אבל לא כ' דסמוך לאור הבוקר דניתן לדחות לצורך תמידין דיומא מותר להקריב אברים ופדרים של חול לחד לישנא אפי' לא משלה בהן אור והקשה בישי"ע סימן תצ"ה קו' גדולה מה הקשה רב ספרא בפסחים נ"ט מלא ילין לבוקר הא כל הלילה ילין והלא אין עולת חול קרבין ביו"ט ודילמא קרא קאמר לא ילין לבוקר הא סמוך לאור הבוקר מותר כשיטת תוס' (ע' לעיל סימן י"ב אות ה' ח) וליישב זאת צ"ל דר"ס לס"ל כסברת הגמרא מנחות ע"ב ע"ב דאמרינן שם שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת דהוא סברת התוס' ביומא וס"ל אף סמוך לאור הבוקר אסור להקריב. ולסברא זאת ל"ל דלב"ת חגיגה ד"ש דל"ש סברא הנ"ל וכיון דכאן בפסחים נ"ט קאי לסברת דל"מ מה שכבר ניתן לדחות שפיר כ' תוס' דלב"ת אד"ש ולכן כ' בדרך ספק דב"ת יסבור כר"י היינו לסברא זו דגמ' אבל לפי האמת דסמוך לאור הבוקר מותר כסברת התוס' יומא ומסקנת הגמ' מנחות ע"ב לב"ת ד"ש מסברא הנ"ל ולכן כ' בפסחים ע' דד"ש ודו"ק. ודע דמ"ש התוס' בפסחים נ"ט דאינו ד"ש כדמשמע באלו דברים כונתם מדקאמר על מתני' דנאכלת לב' ימים מתניתי' דלא כב"ת ולא ציינו על רישא דאינו ד"ש משמע דרישא אתיא ככ"ע ודו"ק

(ג) שם בסוגיא איבעיא להו לב"ת יש בו משום שבירת עצם מי נימא בו ולא בחגיגה או דילמא בו בכשר ולא בפסול והקשה בא"ח דמאיזה סברא נימא דב"ת לא ידרוש בו בכשר ולא בפסול והנ"ל דהנה תוס' כ' דרבנן סברי חגיגת י"ד ל"ד ותיקנו רבנן שיהא פסח נאכל על השובע שלא יבוא לידי שבירת עצם. ולפ"ז י"ל דב"ת דס"ל דהוא דאורייתא מ"מ גם טעם הקרא הוא שיאכל על השובע ושלא יבוא לידי ש"ע כעין שכ' בר"ן ריש פסחים דטעם התורה שעובר בב"י שלא יבא לאכלו ור"ש דריש בכל דוכתא ט"ד. אבל גם לרבנן מצינו כמה פעמים דדרשי ט"ד. ולפ"ז מוכח, ע"כ דלב"ת אין בחגיגה משום שב"ע דאל"כ מה הועילה התורה כמו שיש לחוש בפסח משום שב"ע כן יש לחוש בחגיגה ולעומת זה מוכח מקרא דפסח הבא בטומאה יש בו איסור שב"ע דהרי לב"ת חגיגה דאורייתא מקרא דלא ילין חלב חגי ומקרא מלא דבר הכתוב שבא חגיגה אף בטומאה. ואם ט"ד משום שב"ע למ"ל חגיגה בפסח הבא בטומאה. ולכן היה הגמרא מסופק בזה אי לב"ת טעמא דחגיגה משום שב"ע ומוכח דבחגיגה ליכא שב"ע ובפסח בטומאה יש בו משום שב"ע וע"כ לא דרש בו בכשר ולא בפסול ורק בו ולא בחגיגה או דל"ה טעמא דב"ת כדכתיבנא. ולפ"ז סובר דיש בחגיגה משום שב"ע ולעומת זה בפסח בטומאה אין בו משום שב"ע וזה פי' נחמד בגמ'

(ד) והנה התוס' פסחים ק"כ ד"ה מפטירין כ' דאפי' למ"ד יש בו משום שב"ע ל"ח בחגיגה דדוקא פסח דהוא בן שנתו ורכיך אבל לא בחגיגה וכל עובר ישתומם דמ"ד יש בו משום שב"ע היא ב"ת והוא ס"ל חגיגה נמי בן שנתו כדאיתא ד' ע' וכבר תמה בזה ביד דוד להנ"ל י"ל דס"ל לתוס' דלב"ת הוי ט"ד משום שב"ע ומ"מ ל"ח לחגיגה משום שב"ע דאינו בא בן שנתו דע"כ ההיקש מחגיגה לפסח לאו לכל מילי קאי ולכן בעי בגמ' הכי איבעיא להו אי לב"ת א"ב משום שב"ע ונמצא דאתיא ההיקש לבן שנה כברייתא דלעיל וצותה תורה לעשות חגיגה משום שב"ע דבחגיגה א"ב איסור שב"ע או דילמא יש בחגיגה משום שב"ע ורק דלא חששה התורה לחגיגה דלא קפדה אבן שנה דלא כברייתא דלעיל ורק דהיקש קאי על ש"ע ולא אבן שנה ואתי' שפיר דברי התוס' ואף שהיא קצת דוחק נכון למשכונא נפשין שלא יהיו דברי תוס' תמוהין כ"כ ודו"ק

(ה) בגמ' שם לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד ובט"ו שוחט בה מיד מכלל דרישא לאו בשבת מסקינין הקשו התוס' אמאי לא פריך אי בשבת אמאי שרי להטביל הא אין טובלין בשבת ומהרש"א הקשה דלמ"ל להקשות אמאי שרי להטביל עדיפא הו"ל להקשות אי בשבת אמאי צריך להטביל הלא ע"כ טבול מע"ש דבשבת אסור להטביל. והצל"ח הקשה דגמ' מדייק רק מדסיפא בשבת מכלל דרישא לאו בשבת דיותר הו"ל להקשות א"ה קשיא רישא אסיפא וכדמקשה בכמה דוכתא

והנ"ל דהנה הר"מ בפי' המשניות לשקלים פ"ח פי' משנה דחל בשבת שוחט בה אסכין קאי ואי דבסכין אפילו בחול שוחט בה מיד קמ"ל דגם בשבת שוחט בה ול"א דהוי חילול שבת שלא לצורך ולא כפרש"י דקאי אקופץ וכן בה' שאר אבה"ט פ' י"ג לא מביא כלל הך דינא דבקופץ דשבת שוחט מיד וכבר תמהו עלי' אמאי נאיד מפרש"י והנ"ל בזה דתוס' חולין ג' וזבחים מ"ז נסתפק הר"א אי בעינין לשחיטה כלי שרת ומתוס' פסחים ס"ז משמע דבעינין כ"ש עיי"ש. והר"מ ה' מעה"ק פ"ד ה"ו פ' דבכל הקרבנות לכתחלה בעינין סכין כ"ש. ואמנם נ"ל כ"ז דוקא לשחיטה אבל לשב"ע ואכילת הפסח ודאי ל"ב כ"ש ואולי ימעול בהקדש אי יקח כ"ש וסתם קופץ אינו עומד לשחיטה כמ"ש רש"י הכא ותוס' בכורות כ"ד והבעלים בודאי לא הקדישוהו ורק שהוא רוצה לשחוט ואז יקדיש אותו והתוס' חגיגה כ"א הקשה דליפסל האי סכין בהיסח הדעת והיסח הדעת בעי הזאה ותי' הר"י דל"ש היסח הדעת רק היכא שהי' בידו ואסח דעתיה מיניה אבל היכא שאין בידו כגון שאבד ל"ש היסח הדעת לפסול ומ"ש ראי' מנמצא בעזרה חתיכות כוונתם אף דבמשנה מבואר דאסור לאכול בירושלמי איתא הטעם שמא יותיר ול"ק דמיפסל בהיסח הדעת ש"מ דל"ה היסח הדעת בנאבד וע' בצל"ח פסחים ל"ד שנעלם ממנו דברי התוס' ובגוף סברת התוס' נ"ל דדוקא כשהי' בידו ואסח דעתי' נפסל אבל בנאבד והיא מחפש אחרי' הרי לבו עלי' ולא אסח דעתי' ואדרבה עומד ומצפה שימצא לא נפסל בהיסח דעת ולפ"ז נ"ל דהיכא דהבעלים נתיאשו מהאבידה בזה נפסל בהיסח הדעת דל"ש כל רגע דעתי' עליה דהרי נתיאש ואין לך היסח הדעת גדול מזה וז"ב ומעתה הך דסכין שנמצא ע"כ מיירי ביש סימן בסכין דסתמא הבעלים לא נתיאשו ואחר יו"ט נכריז דאל"כ ודאי הבעלים נתיאשו ונפסל בהיסח הדעת. ומעתה א"א שהמוצאה יקדישה דאיך יקדיש דבר שאינו שלו בשלמא לשחוט י"ל דהוה מצוה ומותר ליקח של חבירו דהבעלים אין מקפידין ועוד דאמרינין בב"מ ל' מגריפות וקרדומות משתמש בהם בכך עיי"ש אבל להקדיש ודאי ל"מ הקדישו וממ"נ אי נתיאשו הבעלים נפסל בהיסח הדעת ואי לא נתיאשו איך ישחוט והרי בעינין כ"ש והבעלים לא הקדישוהו דאינו עומד לשחיטה. ומעתה משנה דשוחט בה מיד לא קאי אקופץ דבקופץ א"א לשחוט מטעם ממנ"פ דבשלמא בסכין דעומד לשחיטה כמו דאמרינין דהבעלים ע"כ הטבילוהו מאתמול כן הקדישוהו מאתמול משא"כ בקופץ ול"ל דהבעלים נתיאשו אחר שבא לידו ולא אסח דעתי' דל"מ אז היאוש כיון דאתי לידי' באיסורי' ול"מ לאביי דהוי ישל"מ וגם לרבא ביש סימן כדאיתא בב"מ ומ"ה ליכא לפרושי משנה דבשבת שוחט בה מיד רק בסכין וכמו שפי' הר"מ והוא ישוב נכון לדברי הק"מ

(ו) ואמנם בפשיטות י"ל דברי הרמב"ם לפמש"ל דבעי כ"ש וצריך להקדיש והבעלים לא הקדישוהו דאינו עומד לשחיטה והמוצא לא יקדיש דאין מקדישין בשבת כמ"ש תוס' בזבחים מ"ז להדיא דבפסחים ס"ז מיירי שהקדישו סכינם מע"ש וכ"כ מהרש"א בפסחים וצל"ח מקשה עלי' ובאמת תוס' כ' כן להדיא בזבחים. ומעתה ע"כ שוחט בה מיד לא קאי אקופץ דאין מקדישין בשבת ולכתחלה כ"ש בעינין ומ"ה הוכרח לפרש דאסכין קאי וקמ"ל