בית יצחק אורח חיים רכט

לבב"ח מל"ת כל תועבה ונאסר תיכף בתחילת בישול ובגמר בישול דחייב משום יו"ט ל"ה מקלקל אבל למסקנא ל"ק קו' התוס' נימא בשל נבילה י"ל דהאי תנא יליף מל"ת וא"כ הוי מקלקל ורק דגה"נ אסור בהנאה ול"מ ליתני נבלה דשל נבלה מותר בהנאה

(ג) ונשוב לדברי הירושלמי דס"ל דבנבילה גה"נ מותר בהנאה ובכשרה אסור והפמ"ג הנ"ל הרגיש אמאי לס"ל לש"ס דילן כן ונ"ל דש"ס דילן ל"מ לחלק בין נבלה לכשרה לפמ"ש התוס' חולין צ' דגה"נ חל מחיים ואי לא חל מחיים ל"ח אח"כ דבעי דומיא דיעקב א"כ אם אסור בהנאה ע"כ מחיים נאסר בהנאה וא"כ א"ל דשל נבילה מותר דאיסור שבו להיכן הלך ואיך אפשר דמחיים הי' אסור בהנאה וכשנתנבלה מותר בהנאה וע' מעילה י"ב (וע' מ"ש לעיל סימן ל' אות ד' בזה) וא"כ א"א לחלק בין נבילה לכשירה והירושלמי ע"כ ס"ל גה"נ לא נאסר מחיים ורק לאחר שחיטה והתורה לא אסרה רק של שחיטה בהנאה ושל נבילה באכילה וטעם הירושלמי דס"ל מה שהבשר מותר אסור גידו משא"כ בנבילה שבשרו אסור. כעין דדרשינין בש"ס דידן לענין גיד בטמאה אמנם לש"ס דילן דגיד נאסר מחיים ל"ל הכא בנבלה מטעם הנ"ל

(ד) ובזה נ"ל לישב דברי הר"מ דס"ל אין בגידין בנ"ט וא"כ ל"ש כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה וס"ל כר' אבהו ואעפ"י כן ס"ל דגה"נ מותר בהנא' וכבר תמהו חכמי לוניל מסוגיא דפסחים כ"ב (ע' לעיל סימן ס"ד אות י"ב י"ג) והנ"ל דהנה אהא דכשהותר' נבילה היא וחלבה וגידה הותר' הקש' מהרש"א דילמא רק נבלה מותר (כירושלמי) ובמה דמקשה הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל ופרש"י דאז ל"ה בכלל נבלה ופי' הפ"י דבנבילה כתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ואם אב"ג בנ"ט ל"ה בר אכילה וזה צ"ע דנהי דל"ה בכלל ואכלה עדיין הוי בכלל או מכור לנכרי לכן נ"ל פירוש חדש דבחולין ק' אמרו גה"נ בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו כדי לידע מאיזה טעם נאסר להם. ומזה למדו התוס' דף צ' דבעינין דומיא דיעקב שנשה לו גידו מחיים ומזה ילפינן קולא דהיכי דגה"נ לא חל מחיים ל"ח אח"כ. והנה בסנהדרין כ"ב פליגי ר"י ור"ש ר"י לא דריש ט"ד ור"ש דריש ט"ד לקולא. אמנם היכא דנכתב הטעם בפי' הוי להיפך דר"י דריש ט"ד ור"ש לא דריש דהרי אפילו אי לא נכתב הוי דרשינין ומהנכתב ש"מ דקרא להוסיף

ומעתה הכא לר"ש דנכתב בפי' הטעם הקרא בא להוסיף דאפילו לא חל רק לאחר שחיטה אסור וא"כ י"ל לדידי' דס"ל דאיסור גה"נ לא חל רק לאחר שחיטה. אמנם באמת ז"א דהרי התוס' תקשו איך מצי לחול גה"נ על אמ"ה ותי' דא"א בענין אחר וכונת דבריהם דבעינין שיחול מחיים דומיא דיעקב כמ"ש מהרש"א ומעתה כ"ז כשהתור' כתבה בפי' הטעם אבל אי לא כתב הטעם. לא הוי אמרינין מסברא דאיסור חל על איסור וא"כ ר"ש נמי ס"ל דוקא כשחל מחיים דומיא דיעקב. אמנם כ"ז למ"ד יש בגידין בנ"ט דאז קשיא איך. חל איסר גיד על אמ"ה אבל אי אין בגידין בנ"ט ל"ק איך חל אאמ"ה דאם נתקשה הגיד אזיל איסור אמ"ה ובל"ז זה הוי ידעינין הטעם ולמ"ל לכתוב בפי' וא"כ ר"ש ל"ד ט"ד וחל איסור גיד לאחר שחיטה ומעתה הכי פי' הסוגיא כשהותר' נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ול"ש לומר כתי' הירושלמי דילמא רק בנבלה הותרה דס"ל לגמ' דידן דגה"נ נאסר מחיים ול"ש לחלק דאיסור שבהן להיכן הלך והקשו הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט. אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט ל"ה חידוש דנאסר מחיים דל"ש לומר אאחע"א והך מ"ד הוא ר"ש וא"כ הכא ל"ד ט"ד וי"ל דחל לאחר שחיטה וא"כ יש לחלק בין נבילה לכשירה ואיך מוכח מקרא דגם בכשרה מותר ומשני דמאן ס"ל אין בגידין בנ"ט ר"ש דהרי כל עיקר קו' הכא הוא לר"ש ור"ש ס"ל גה"נ אסור בהנאה וכ"ז בכשירה אבל לא בנבילה ומעתה הר"מ דפ' דלא כר"ש לענין טעמא דקרא ע' פ"ג ממלוה ולוה ומ"ה ס"ל דנאסר מחיים דומיא דיעקב ומוכח מקרא דנבלה דאין אסור בהנאה ואין לחלק בין נבלה לכשירה ודו"ק

(ה) שם בסוגיא אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה א"ל והא את הוא דאמרת וכו' יצא מוקצה שאין איסור גופו ברם לו ואי אמרת דאורייתא מ"ל איסור גופו הנה ק' לי לשי' הטור סימן תק"ז דאף דקיי"ל מוקצה ל"ד מ"מ בחל יו"ט אחר השבת ונשרו בשבת אסור ביו"ט מטעם מכין משבת ליו"ט כיון דבשבת אסור וע' מג"א דלטור הוא מדאורייתא א"כ מה מקשה לוקמא בעצי מוקצה שנשרו בשבת וחל יו"ט אחר השבת דאסור מדאורייתא משא"כ ביין לנסכים לא משכחת מוקצה כזה דיין מגיתו שהוא פחות מבן מ' יום לרש"י ברכות כ"ז בלא"ה לא יביא לכתחלה וע"כ כבר נגמר קודם מ' יום וא"א לומר שנגמר בשבת להביאו ביו"ט שאחרי' ומ"ה ל"ה רק דרבנן ודא קו' רבתי

ונ"ל לישב דקשיא בהא דמקשה והא את הוא דאמרת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט דהנה זה תלי' אי ילפינין חילוק מלאכות מקרא דלא תבערו ושם נאמר מפורש ביום השבת ומ"ה ביו"ט אין חילוק מלאכות משא"כ למאן דיליף חילוק מלאכות מאחת שהיא הנה ולדידי' יש חילוק מלאכות ליו"ט דילפינין יו"ט משבת ומה מקשה ודילמא תנא דברייתא יליף חילוק מלאכות מאחת שהיא הנה וס"ל יש ח"מ ליו"ט

(ו) ונ"ל דב' קו' הש"ס חדא הוא מטעם ממנ"פ דהמג"א סימן תק"ז כ' למ"ש הר"ן דשבת לעצמו הכין בשביל חולה שי"ב סכנה גם בעצים שנשרו מדקל בשבת שבת לעצמו הכין ואמנם שיטת הטור דלא כר"ן והטעם דחולה שי"ב סכנה לא שכיח כמ"ש התוס' פסחים מ"ז. ואמנם הוכחת התוס' דקשי' למ"ד הואיל בטלת מלאכת שבת הואיל וחזי לחולה וע"כ צ"ל דל"ש אך י"ל דשכיחי יולדת ומילה בזמנו דהוה הילד מסוכן אך פקוח נפש דחוי' ומ"ה ל"א הואיל וכ"כ בישי"ע ובעטרת חכמים והנה זה דפקוח נפש דחוי' או הותרה תליא במילה אי דחויה או הותרה דביומא ילפי' פ"נ ממילה שדוחה שבת וכ"כ בתשב"ץ ח"ג סימן ל"ז והנה אם מקלקל בחבורה חייב ל"ה מילה בשבת רק דחויה כיון דבלאו המצוה יש כאן חילול שבת משא"כ למ"ד מקלקל פטור ורק שיש כאן תיקון מצוה המצוה גורם להחילול דלולא המצוה ל"ה חילול שבת ע"כ הותרה לגמרי כיון שהעיקר החילול מחמת המצוה. ולפ"ז ה"ה פ"נ דילפינן ממילה למ"ד מקלקל חייב ל"ה רק דחוי' והתוס' כתבו ביבמות דף ו' דלמ"ד מקלקל חייב א"א ללמוד חילוק מלאכות מקרא דלא תבערו כיון דאצטריך למקלקל א"כ הקשה בכאן ממנ"פ אי ס"ל לתנא דברייתא מקלקל חייב ולפ"ז דחוי' פ"נ וליכא הוכחה דחולה לא שכיחי דל"ק נימא הואיל במלאכת שבת ומסברא שכיח הוא ולפ"ז עצים שנשרו מדקל בשבת שבת לעצמו הכין כשיטת הר"ן א"כ ליכא לשנויי דמיירי בעצים שנשרו מדקל בשבת קשיא מיין נסכים מה לי איסור ד"א ואי ס"ל מקלקל פטור א"כ פ"נ הותרה וחולה ל"ש ועצים שנשרו אסור מדאורייתא ואיכא לאוקמא בעצים שנשרו מדקל בשבת קשיא כיון דס"ל מקלקל פטור ילפינין חילוק מלאכות מקרא דלא תבערו א"כ ע"כ אין חילוק מלאכות ליו"ט א"כ ממנ"פ קשיא וזה דרך חריף לחדד התלמידים ודו"ק

סימן

פג

(א) ע"ד קו' מהרש"א פסחים כ"ו שכ' לרבא דבמעיל' דילפי' חטא חטא מתרומה כמו דכתיב אכילה בגופא ואין לוקין שלא כד"א וא"כ ה"ה בב"ח דילפינין מנבילה כדכתיב אכילה בגופי' וא"כ תיקשי וליפרוך מה לכלאי הכרם שלוקין אף שלכד"א משא"כ בב"ח ונ"ל לישב עפ"י קושית הרא"ם הובא בפליתי למ"ל בב"ח ג' פעמים לא תבשל וחד לאכילה ת"ל מלא תאכל כל תועבה והנ"ל לפמ"ש לעיל סימן פ"ב אות ב' על דברי הפ"ח דבב"ח אינו אסור עד שיתבשל כמאב"ד וכתבתי דהנה אם נתבשל פחות ממאב"ד אינו אסור מה"ת כדין ח"ש דל"ח לאצטרופי דאם יאכל כל היום בב"ח שלא נתבשל כמאב"ד פטור אבל לבשל בב"ח פחות ממאב"ד אסור מה"ת דהבישול חזי לאיצטרופי דאם יבשל עוד יגמור הבישול ולפ"ז אם נילוף איסור אכילה מל"ת כ"ת ופרש"י בחולין קט"ז שנעשה דבר מתועב בבישול אסור לאכול בב"ח שלא נתבשל כמאב"ד מל"ת כ"ת שנעשה איסור בבישול ולהכי איצטריך קרא דלא תבשל דאכילה לומר דאינו אסור באכילה רק כמאב"ד ולמ"ד בחולין דילפינין מל"ת כ"ת באמת אסור אף פחות ממאב"ד

אמנם לשי' ז' הח"ץ סימן פ"ו דח"ש אינו אסור רק במידי דאכילה (ע' לעיל סימן י' אות יוד) א"כ בבישול ח"ש אינו איסור מה"ת ול"ש תי' הנ"ל.. והנה רבא קאמר בב"מ ס"א למ"ל דכ' רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באכילה וק' ודילמא איצטריך קרא דגזילה לפחות מש"פ דאסור לפמ"ש הסמ"ע ה' גזילה ובאונאה מותר כדמוכח מלשון הרא"ש וכבר הקשה כן בקהלת יעקב אלגזי אות ח"ש וצ"ל דרבא ס"ל דח"ש ל"ש רק במידי דאכילה ואף בגזילה פחות מש"פ אינו אסור מה"ת (וע' תוס' כתובות מ"ו יש הוכחה מתוס' דס"ל בגזילה פחות מש"פ אינו אסור מה"ת) ולפ"ז לרבא לא איצטריך קרא דלא תבשל דאכילה לענין פחות ממאב"ד דהרי לדידי' גם בבישול אינו אסור מה"ת ול"ה דבר מתועב בבישול והדרא קו' הרא"ם לדוכתא וצ"ל בישוב הגמרא דאיצטריך קרא דלא תבשל דמל"ת כ"ת ה"א דשכלד"א פטור להכי אפקי' בלשון בישול דאף שלכד"א חייב ומיושב קו' מהרש"א דלרבא ליכא למיפרך מה לכ"ה שלוקין שלכ"א דגם בב"ח לוקין שלכד"א מדאפקי' לאכילה בלשון בישול ואף דשם קאי לאיסי בן יהודה דלא יליף מלא תבשל ע' פרי תואר דגם לאיסי יליף מל"ת רק לולא קרא דנבילה ל"ת מוקמו רק אבישול אבל לבתר דיליף מנבילה שפיר, מוקמינין חד לא תבשל לאכילה וס"ל לוקין שלכד"א ולא מצי למיפרך. אמנם מאן דמותיב אאביי ס"ל ח"ש אסור מה"ת אף באינו מידי דאכילה ואסור לבשל אף פחות ממאב"ד ואתיא חד לא תבשל דבאכילה אינו אסור רק במאב"ד. ולעולם דאין לוקין רק כד"א ולכן מותיב אאביי ודו"ק

(ב) דקשה בגמרא דאיסי ב"י יליף מק"ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה ופריך מה לערלה שלא היתה לה שעת הכושר וק' לפ"מ דאמרינין דבב"ח לוקה אף שלכד"א ונילף ק"ו מערלה שאין לוקין שלכד"א ומ"מ אסור בהנאה בב"ח שלוקין