בית יצחק אורח חיים כג

דשמואל ס"ל כלי קופסא חייב בציצית היינו דוקא בבגד שעומד ליהנות בו. אבל בבגד של מת שאיננו עומד ליהנות אף בבגד חי שאיננו עומד ליהנות פטור וליכא לועג לרש. וזה ביאור דבריהם ושוב אחר כתבי זאת הראו לי שכבר הרגישו במפרשי הים בתשובה שבסוף הספר לתמוה על דברי התוס'. והנלע"ד לישב דבריהם כתבתי. ויש לי לדין קצת במה שכתב המג"א סי' ח"י דדוקא מוכרי כסות פטורין מציצית אבל בלובש בגד להבריח המכס חייב בציצית כדאמרינן בכלאים דאסור. לפמ"ש הב"ח בטעמא דלובש כלאים להבריח המכס אסור משום דהוה ההנאה פסיק רישא. וע' במרכבת שביאר דבר זה הובא בפתחי תשובה. ולפ"ז י"ל דבאיסור עשה אף פסיק רישא מותר. דדוקא בל"ת החמור מעשה מודה ר"ש וזה תליא אי עשה קיל מל"ת שיבואר לקמן וכבר חקרו בזה האחרונים אי בפסיק רישא איכא בשבת ל"ת ועשה או ל"ת לחירא. וזה תליא ג"כ במחלוקת זה. ולצד זה נאמר דבלובש להבריח המכס דאינו מתכוין להנאה אינו עובר בעשה אם לובש בלא ציצית. מיהו לטעם הטו"ז י"ל דחייב. והענין רחב מאוד ואקצר הפעם

(ב) והנני חוזר לדברי כ"ת מ"ש דרבא ור"א בזבחים צ"ו פליגי אי עשה חמור מל"ת וס"ל לרבא דעשה חמור מל"ת ומ"ה במקדש דל"ת ג"כ חמירא אין עשה דוחה לל"ת ור"א ס"ל דל"ת חמור מעשה ורק דגזרת הכתוב היא דדוחה כדאמרינן ביבמות ד"ז ומ"ה גם ל"ת שבמקדש נדחה. סברתו נכונה ובחג האסיף החולף היה נראה לי לישב בכעין זה שיטת הרי"ף שהשמיט הך דרבא דאמר וכן לשבת מיגו דהוה דופן לשבת. וזה דרבא סובר דעשה חמור מל"ת ולכן אמרינן מיגו דהוה דופן לעשה הוה דופן לאיסור ל"ת ונהי דאמרינן שם מהו דתימא מקילתא לחמירתא ל"א מיגו היינו משום דאיסור שבת חמור דבסקילה. וקמ"ל דמ"מ אמרינן מיגו מעשה ללא תעשה כיון דעשה חמור מל"ת. וזה לרבא דס"ל בכ"מ דעשה חמור מל"ת גם ס"ל דשבת ל"ה עשה רק ל"ת כמו יו"ט דס"ל לרבא דל"ה רק ל"ת ע' תוס' ביצה ז' ע"ב והרי"ף סובר כסוגיא דיבמות דל"ת חמור מעשה. וגם סובר דשבת הוה עשה ול"ת ולא אמרינן מיגו מעשה לל"ת ועשה. עוד הארכתי במקום אחר לענין אי אמרינן ט"כ באיסור עשה. והקשיתי על הרב המגיד פ"א ממאכלות אסורות דכתב דמ"ה חלב אדם מותר אף דבשר אדם אסור והחלב יוצא מטמא משום דכלל דיוצא מטמא לא נאמר רק בל"ת. אבל באיסור עשה לא נאמר כלל דיוצא מטמא טמא והובא בש"ך יו"ד סי' ע"ט דקשה לי מגמ' ערוכה חולין ק"כ דבשביעית משקה היוצא כמותה אף דל"ה רק איסור עשה והתוס' הקשו מנ"ל בשביעית דל"ה רק עשה ותירצו עי"ש ועכ"פ דברי הרב המגיד תמוהים מגמ' מפורשת והנה בדרוש לפסח שנה זאת כתבתי בישוב תמוה זו לפמ"ש בהקדמת ספר משנת חכמים בישוב דברי הרמב"ם שכתב נבילה וספיחי שביעית מאכילין ספיחי שביעית ולא הביא נבילה ושביעית מאכילין שביעית דהרי ל"ת חמור מעשה וכן כתב הרא"ש דנבילה ושביעית מאכילין שביעית וכתב הוא דס"ל להרמב"ם דשביעית כיון דאית בה תרתי איסור הנאה ואיסור אכילה חמור מל"ת. ולכן אין מאכילין שביעית אלא נבילה. ולפ"ז שפיר אמרו בחולין ק"כ בשביעית דחמור מל"ת היוצא אסור כיון דהוי איסור הנאה ואיסור אכילה משא"כ ביוצא מבשר אדם דל"ה בחיים רק איסור אכילה קיל מל"ת והארכתי הרבה מענין זה לענין ט"כ לפמ"ש בחו"ד דהיכא דיוצא מותר ט"כ ג"כ מותר. אמנם כעת נ"ל דזה ג"כ תלוי במחלוקת דבין רבא ור"א. והסוגיא דחולין ק"כ ס"ל דעשה חמור מל"ת דלא כסוגיא דיבמות ולכן ס"ל לאסור יוצא משביעית והה"מ סובר כהלכה דל"ת חמור מעשה ולכן יוצא מעשה מותר והרבה יש להאריך בפרט זה מיהו לפמ"ש הפוסקים דגם, רב אשי סובר אין עשה דוחה ללא תעשה שבמקדש ורק שהוסיף עוד טעם בסוגיא דזבחים דבריו ליתא ותן לחכם

(ג) גם מ"ש אמה שכתבתי בחיבורי שיח יצחק דה"ט דאין יוצאין בתרומה ידי חובת מצה משום דאין עשה דוחה לל"ת שיש בו עון מיתה וכתב ע"ז דתוס' קידושין כתבו דאין עשה שקודם הדיבור דוחה לל"ת שלאחר הדיבור ע' בדברי האחרונים מה שמקשים על דברי התוס' מריש יבמות והאריכו הרבה בפרט זה גם מ"ש דלפמ"ש המ"ל דיוצאין בח"ש א"כ בחצי שיעור אינו במיתה ישתקע הדבר לומר דיוצאין בת"ש והמ"ל לא כתב רק אם אין לו כזית שלם אז מסופק אם גם בחצי שיעור מקיים מצות התורה. אבל מדאוריי' בודאי בעי שיעור כזית למצה. והנה כעת נ"ל דבעשה לא אמרינן דבח"ש יהיה מצות התורה אם אין לו כזית שלם מהא דאמרינן בבכורות מ"ח חמש ולא חצי חמש ומ"ה ס"ל לר"מ דאם חלקו היורשים הנכסים פטורים משום דאין להם רק חצי חמש וקשה נהי דהתורה כתבה דחמש סלעים מצות פדיון הבן אבל אם אין ליורשין רק חצי חמש יתחייבו מדין חצי שיעור. ומזה מוכח דמצוה עשה ל"א שיתחייב בח"ש אם אין לו שיעור שלם. וכן מוכח קצת מחצי כופר דאמרינן שפטור לגמרי ויתחייב מדין חצי שיעור ושמא היכי דמיעט קרא להדי' שאני דס"ל לגמ' דמקרא אימעט להדיא חצי חמש ויש לעיין בהערה זאת. שוב ראיתי שיש לישב קושיא זו אמאי לא משלמין היורשין חצי חמש כדין חצי שיעור די"ל דבשלמא אם אין לו רק חצי זית מצה החיוב עליו לאכול ולקיים מקצת המצוה משא"כ פדיון הבן שאינו נותן להכהן בחנם אך בתורת שעבור זה קונה הבן אצל הכהן א"כ כשאין לו רק חצי חמש ולא יועיל פדיונו למה יתן לכהן בחנם כיון שאין תועלת בפדיון זה. ואף דשם במשנה דבכורות הבנים לעצמן א"צ פדיון כיון שכל אחד בספק ורק מנכסי אביהן מתחייבין ליתן ממ"נ מ"מ כיון שמנכסי אביהן לא יועיל להם פדיון שיתנו החצי אין חייבין ליתן כלום וז"ב בסברא. והנה בני הרב החריף מוה' אהרן זצ"ל (אמר המחבר על זה דוה לבי שנאסף באביב ימיו ועל האי שופרא דבלי בארעא קבכינא) העירני בזה במה דאמרינן רב כהנא שקיל סידרא בפדיון הבן ואמר לדידי שוי אמאי אין היורשין חייבים משום דל"ה רק חצי חמש ונימא הכהן לדידי שוי ויש לישב דדוקא בסידרא ורב כהנא דגברא רבה אמרינן כן כדאיתא בקדושין מיהו לפ"מ שפסק הרמב"ם דבכל דבר יכול לו' לדידי שוה (וע' ביו"ד סי' ש"ה ובש"ך ס"ק ה' שמביא גירסא אחרת בגמ') קשיא כנ"ל ולכן נלע"ד לישב דמ"ה לא מצי לומר לדידי שוי' היכא דלא נשאר רק חצי חמש דלא מצי הכהן לומר לדידי שוי לכוף היורשין דבמקום פסידא דאחרינא ל"מ לו' לדידי שוי כדאיתא בחו"מ סי' ק"ט דבמקום פסידא דיתמי ל"מ המלוה לומר לדידי שוי ודוקא היכי שהוא בודאי חייב לכהן חמש סלעים מצי הכהן ליטול פחות משא"כ אם ליכא רק חמש לא מצי לכוף בשביל אמירתו לדידי שוי. אך מה שיש לעיין בסוגיא שם כיון דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וע"כ מיירי בקרקע ואין פודין בקרקעות וכעין שהקשו התו' בשבועות ד"ד. ואולי כיון שעיקר שיעבוד של הכהן ששעבדה התורה הוא על מטלטלין דאין פודין בקרקעות בזה גובין אף ממטלטלין ושוב נ"ל דלעולם מיירי בקרקע ורק דלולא דפטורין מחמש ולא חצי חמש היו מחויבין למכור הקרקע וליתן מעות חצי חמש ודוק וכיוצא בזה כתבו התוס' בשבועות דף ד' וצ"ע שלא כתבו כן אמשנה דבכורות מ"ח שהקשינו לעיל ולפ"ז ממילא מיושב קו' הנ"ל דלא מצי הכהן לומר לדידי שוי כיון שבלא"ה אינו נוטל הקרקע ואף בחמש היורשין מוכרין לאחר ונותנין לכהן המעות ומ"ה בחצי חמש פטורין ומה שפלפל כ"ת אמה שכתבו התוס' מנחות פ"א דלא מהני חזרה תכ"ד בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והקשה דהרי התוס' בקידושין ד' כ"ט ע"א ד"ה משכו כתבו דהיכי דהוי בטעות לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וחזרה תכ"ד משוה לטעות כבר הארכתי בביאור דבריהם בתשובה שכתבתי אודות מעות ארץ ישראל ושם ביארתי דהיכא דאינו חוזר רק מקצת דיבורו ל"מ ואף שאלה במקצת לא מהני ושם ביארתי כל הענין. וע' בקצוה"ח סי' רנ"ה וקשה עלי לחזור על הראשונות

(ד) והנה ראיתי בספרו כרם שלמה תמה אדברי רש"י יבמות ס"א ע"ב שכתבו יבום קטנה דהגדל אצלו שתתקיים מצות יבום ומשמע דלע"ע אינו מקיים מצות יבום וכתב דרש"י סובר באמת כן דרק כשתגדל מקיי' מצות יבום דבעודה קטנה אינה ראוי' להקמת השם ועי"ש. הנה יעיין בתו' יבמות ד"כ שהביאו ראיה מזה דל"ב רק שהיבם והיבמה יהי' ראוין להוליד אבל לא שיהי' הביאה ראוי' להתעבר דאם לא כן היאך הקטנה מתיבמת. ואמנם גם דעת רש"י דאף בעודה קטנה מקיים מצות יבום דהרי רש"י כתב בסנהדרין ד' ס"ט דקנאה ביבום לגרשה אם יקבל אביה גיטה ואי ס"ד דבעודה קטנה לא מקיים מצות יבום אמאי מגרשה בגט. ועוד כיון דדרשינן ביבמות קי"א יבמה יבוא עלי' כל דהו וכן כי ישבו אחים יחדיו אפילו יום אחד כ"ש ביבמה קטנה. ולכאורה יאמר דאדרבה משם מוכח להיפך דכמו דמוכח ביבמות קי"א דיבם קטן מיבם מקרא ומ"מ עוד לא קנה לגמרי כדאיתא בקידושין כ' ויבמות צ"ו כן בקטנה נהי שמותר ליבם אבל לא קנה לגמרי וכ"ז אינו דדוקא ביבם קטן ילפינן מכי ינאף פרט לאשת קטן שלא קנה משא"כ ביבמה קטנה כדמוכח מקדושין ד' י' שפירשו התוס' דחייבין משום אשת איש קאי איבום קטנה וע"כ דקנה לגמרי ומקיים מצות יבום ובודאי רש"י אינו חולק ע"ז. אבל כונת רש"י דהוא ס"ל דמצות יבום קאי בין על היבם ובין על היבמה דלא כשיטת הרשב"א דס"ל מצות יבום קאי רק עליו ולפ"ז קשה לרש"י איך מיבם את הקטנה כיון דלע"ע אין המצוה עלי' ואיסור אשת אח קאי עלי' וקטן אוכל נבילות אסור לספות לי' מדאורייתא וכעין זה הקשו התוס' פסחים פ"ח איך מאכילין לקטן פסח הרי הוא פסח שלא למנויו וה"ה הכא כיון דלע"ע אין המצוה עלי' איך מיבם אותה. אמנם כבר תירצו תוס' פסחים פ"ח קושיא זו וכונת דבריהם דהא דאסור להאכיל לקטן הוא שמא יאכל כשיגדל ובפסח לא שייך זה דכשיגדל יהיה מחויב בפסח. וע' במ"ל שדקדק בדבריהם אבל כונתם מבוארת א"כ ה"ה הכא כיון דלכשתגדל תתקיים המצוה מ"ה מותר גם עתה לייבם אותה ואין בזה משום קטן אוכל נבילות. אבל זה ברור דלע"ע היא מקיים מצות יבום בקטנה. ולכן יוצאת בגט כן נלפע"ד בישוב דברי רש"י התמוהים ודוק

(ה) ובעיקר קושית הגאון ר"ע איגר זצ"ל שהביא כת"ה בספרו לשיטת התוס' ריש יבמות דדוקא בקיבלה עלי' ס"ל לר"מ קטנה אינה מתיבמת אבל בלא קיבלה מתיבמת ממנ"פ דאם איילונות היא הו"ל קדושי טעות א"כ מה מקשה בגמ' יבמות ד' ס"א אר"א וכר' מאיר מי סבר לה והתניא ר"א אומר קטנה מתיבמת ואינה חולצת דילמא מיירי בלא קיבלה ומ"ה מתיבמת ממה נפשך

ונ"ל דבר חדש הנה בפירוש המשניות להרמב"ם ריש פ' בא סימן בנדה כתב וז"ל וכבר ידעת שהאשה לא תחלוץ עד שתביא ב' שערות ומותר היבום בקטנה זולת לר' מאיר שהיא מקיש אשה