בית יצחק אורח חיים רכו

דסקילתו זו היא שחיטתו והנה לתי' הראשון דב"פ ל"מ שור קשי' מב"ק ק"ו דמקשה לוקמא בב"פ ובמשנה קתני היכן שורי וי"ל דל' תורה לחוד ולשון חכמים לחוד

אמנם לתי' הב' בשם ר"י דב"פ בעי נחירה ומשמע נחירה בסימנים וזולת זה הוה נבלה כמ"ש חולין כ' למ"ד א"ש לעוף מה"ת קשה דא"כ מה מקשה בב"ק ולישני בב"פ הרי ע"כ נחרו דאל"כ הוי נבילה ונימא נחירתו זו שחיטתו וליחייב בדו"ה כמו דאמרינין בחולין כ"ח לענין עוף ובשלמא להפוסקים דל"ב נחירה אינו חייב בדו"ה דמעיקרא היה כשחוט אלא לשיטת ר"י ודאי קשיא ונ"ל דאף לשיטת החו"ד דנבילה שא"ר לגר אף שחזר ותיקנה מותרת מ"מ עדיין עומד באיסור עשה שאינה זבוחה כיון שלא נזבח והסברא היא דלכאורה אף דגלי קרא דנבילה שא"ר לגר מוחזרת מ"מ הרי לא נזבחה ואף דמשמע במנחות כ"ב גבי נבילה אינה בטלה בשחיטה דאפילו איסור עשה ליכא וצ"ל כיון דכתיב וזבחת ואכלת וזה שאינו בר אכילה ל"ה בעשה שאין זבוח (ומזה מוכח דלא כפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה דכ' דקרא ואכלת אינו אלא רשות) וכ"ז שלא חזר ותיקן אבל כשחזר ותיקנ' והוה בר אכילה ודאי אסור בעשה נהי דנבילה ל"ה אבל לא נזבח. ומעתה כשתי' בגמ' כשאכלו נבלה צ"ל שאכלו באיסור דל"ל בנסרח וחזר ותיקן דעדיין אסור בעשה ומקשה ולוקמא שאכלו טרפה דאינו אסור בעשה שאינו זבוח ולענין הלאו י"ל נסרח וחזר ותיקן ומשני דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה והקשה ולוקמא בב"פ ואי דנחירתו זו שחיטתו וזולת זה אסור משום נבלה לזה י"ל דאכלו לאחר שנסרח ונתקן ואיסור שאין זבוח לית בי' דבדידי' ליכא עשה דאפילו ע"י נכרי כשר כמ"ש הרא"ש סוף יומא לענין עוף למ"ד א"ש לעוף מה"ת ומשני דס"ל ב"פ טעון שחיטה ואסור בעשה והתבונן בזה

(ה) ושוב העירני המופלג מ' ברוך אסט מברעזאן די"ל דשיטת ר"י לא כמש"ל דב"פ בעי נחירה בסמנים רק דס"ל דאסור מחיים ואי נתנבל נמי מותר והפי' הכי הוא בשטמ"ק דר"י תי' דנחירה בעי ומלת אי נמי אינו תי' אחר רק הוא התי' של ר"י דא"נ דמיירי בב"פ מ"מ מדאסר רחמנא בסקילה הבשר מוכח דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור דסקילתו שחיטתו ותי' ר"י הוא כתי' רבנו פרץ שהובא אח"כ בשטמ"ק (ואם כנים דברי' יסבור ר"י כשיטת הפרשת דרכים בדרך מצותיך דב"פ מפרכסת אסור רק לאחר שנשחט או נתנבל מותר) ולפ"ז ל"ק מגמרא הנ"ל דל"ל נחירתו זו שחיטתו שיתחייב דו"ה רק היכא דאם נתנבל בעצמו אסור משא"כ אם נתנבל בעצמו מותר א"ח דו"ה אבל עדיין צ"ע בלשון השטמ"ק ומצאתי בח"ס יו"ד סימן י"ד כתב דב"פ א"ח דו"ה דל"ב שחיטה אבל לא הרגיש בדברי השטמ"ק. ושמא י"ל דגם הר"י ס"ל כתי' א' דבן פקוע לא מיקרי שור בלשון תור' ומ"ה א"ח דו"ה לרבנן דא"ח רק בשור ושה ולר"מ מיקרי שור ודוק. והחריף מ' חיים בערנשטיין העירני בגוף הקו' די"ל נהי דבעי נחירה מ"מ הו"ל מקצת כשחוט ול"ה וטבחו כולה האיסורא ופטור מדו"ה. אבל לפ"ז קשיא על הרז"ה דס"ל דגם לר"מ מהני שחיטת אמו לטהר מידי נביל' א"כ הו"ל מקצת כשחוט ופטור מדו"ה ומה משני כר"מ ודוק

(ו) ודרך אגב י"ל בגמרא דב"ק הנ"ל דבאכל נבילה הרי פטור מתשלומין דקרן דקלב"מ וא"כ אין לחייבו כפל ואף דאוכל חלבו של חבירו חייב היינו משום דמדאגבהה קני' כדאמרינין כתובות ל' אבל בשומר ל"ש זה דמעיקרא נמי ברשותי' והחיוב בשעת אכילה וכיון שאכל נבלה ופטור ול"ה השבועה כפירת ממון וי"ל דמיירי בלא אתרו בו ור"י ס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין מיהו בדברי הגמרא גופי' דמקשה והא א"א לכזית בשר בלא שחיטה ומה בכך מ"מ לא ראו עדים שטבח נחייב בלא עדים ואם מודה הו"ל מודה בקנס ומוכח דאידיעה בלא ראי' חייב וע' ב"ש סימן מ"ב ושבועת ל"ד ומ"ה נראה לפמ"ש מהרש"א ב"ק מ"ה דאף דבידיעה בלא ראי' א"ח מ"מ אם מודה ל"ה מרשיע א"ע עיי"ש ובתומים סימן פ"ז שפיר מקשה והא א"א לכזית בשר בלא שחיטה והו"ל ידיעה בלא ראי' כיון דחשוד על הגנבה ל"ח על השחיטה וא"כ נשאל אותו ואם יודה ששחט ל"ה מושיע א"ע ומשני שטוען שאכל נבלה ואף דאין אדם מע"ר לפטור עצמו מע"ר ומקשה ונוקמא שאכל טריפה היינו כיון דהחשוד על הגניבה חשוד על הטרפה דרק על נבילה ל"ח דאיכא עול"ת משא"כ על הטריפה דליתא רק ל"ת א"כ אף אם יודה ששחט פטור כיון שיכול להיות שאכל טרפה ול"ה ידיעה בלא ראי' כיון שחשוד על טריפות ופטור מטעם מודה בקנס ומשני דבטרפה מחויב לשלם דו"ה ומיושבים דברי השטמ"ק הנ"ל דמקשה ולישני בב"פ הכונה כיון דל"ה רק בל"ת ולזה הוא חשוד ול"ה ידיעה ואם יודה הו"ל מודה בקנס וזה דבר חריף עמוד והתבונן (ודברי ר"י שכ' דב"פ טעון נחירה צ"ע ג"כ מתמורה י"א דמשמע שם דהוה כשחוט ואם בעי נחירה איך הוי כשחוט וכ"מ מכמה מקומות)

(ז) והנני חוזר לדברי חו"ד סימן ק"ג מ"מ א שחלק על הכו"פ שכתב דבב"ח נטל"פ אסור הדין עמו כמבואר בר"מ פט"ו ממאכ"א הל' ל' הובא בהגהות א"ב והסברא י"ל דנהי דבב"ח גופי' אסור אף שלכד"א מ"מ שיאסור דבר אחר בטעמו אינו רק בטעם מישבח דלענין בב"ח לאסור דבר אחר הוה כשאר איסורין כמ"ש הש"ך סימן צ"ב ובעי למילף ממשרת ולא ילפינין רק טעם מושבח ולא נטל"פ כמש"ל. וכן שי' הפמ"ג בפתיחה לה' תערובת דבב"ח שנפסד מאכילת אדם אסור ומ"מ נטל"פ אינו אוסר

(ח) ומה שהקשה בפסחים ק"ט דאמרינין שלחן של מקדש של פרקים הי' דאל"כ אמתא באמתא היכי מיטבל והרי במקוה בעינין אמה שוחקת ושלחן הי' אמה מצומצמת כבר קדמו בזה בעל מי השילוח סימן א' וראיתי באור חדש פסחים ק"ט הביא בשם האור יקרות דמ"ה טבלו השלחן בפנים דבחול א"א לטבול שהלחם הי' עלי' וטבלו רק בשבת כשלקחו הלחם ובחוץ אין מטבילין כלים בשבת ולכן טבלו בפנים דאין שבות במקדש והקשה עלי' דלת"ק גם בשבת היו מניחין תיכף ולר"י דס"ל אפילו סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית יכולין לטבול במו"ש ואח"כ יסדרו הלחם וכ' האו"ח דהיו צריכין להערב שמש ולכן טובלין בשבת וכפי הנראה הבינו דר"י שאמר סודר החדשה ערבית היינו במ"ש וא"כ משנה דמנחות דסידר לאחר השבת פסולה דלא כר"י ואין משמע כן אמנם זה לא קשה כ"כ דרש"י פי' לאחר שבת למחר וי"ל דקשיא לרש"י איך תנן דלא כר"י ולכן פי' למחר לא במו"ש אבל במח"כ האו"ח נעלם ממנו גמרא מגילה כ' דאמרינין זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כה"י לאחוי סילוק בזיכין וסידור בזיכין וכר"י הרי דגם לר"י בעי שיסדר הבזיכין והלחם ביום ולא בלילה ומ"ש ערבית אין הכונה בלילה רק קודם הלילה כמו תפלת ערבית דמתפללין לר"י מפלג המנחה ומה דקאמר שלא ילין בלא לחם הכונה שלא יהיה מקצת לילה בלא לחם וע' תוס' ב"מ ק"ו דלילה משמע כל הליל' מיהו לפעמים מצינו לשון לילה אף מקצת לילה ומה שפרש"י מנחות ק' לאחר השבת למחר דלא רצה לפרש במו"ש דסידור הלחם ביום

ובפנים יפות פ' תרומה הקשה ג"כ על האור יקרות דלר"י יקח הלחם בחול ויטבול ואולי יוכל לעשות אף הע"ש דדוקא במו"ש ל"מ סידור הלחם דמצותו ביום. אבל בחול אם ימתין עד הע"ש כשר לר"י וזה נכון אמנם שיהי' הסידור במו"ש כמ"ש האו"ח ודאי לא כדמוכח במגילה

והנה מ"ש האור יקרות דבמקדש יכול לטבול בשבת דאין שבות במקדש מדברי תוס' פסחים ע' ל"מ כן דהקשו אי בשבת איך טובלין ושמא טבל במקדש מיהו י"ל אין מכניסין כלים טמאים למקדש ובגוף טבילה במקדש למ"ש הר"ע מברטנורה בעירובין דב' שבותים גזרו בבה"ש ה"ה במקדש גזרו בב' שבותים ובטבילת כלים מביא הר"מ ב' טעמים שמא ישהה ומשום מתקן וי"ל מ"ה איצרך ב' שבותים דאף במקדש אין טובלין

(ט) מה שנסתפק בנודר ממאכל אם מותר לסחור בו: הנה לענין אם להיות פועל בדבר המודר הנאה מוכח מב"מ צ"ב מנזיר שאמר ליתן לאשתו ובניו א"ש לו משום קנסא דסחור סחור אמרי' לנזירא לא תקרב מוכח דנזיר אסור להיות פועל ביין ולפ"ז ה"ה שאסור לסחור בו דנהי דמדאורייתא אין איסור דלא ילפינין משרצים הואיל והי' לו שעת הכושר מ"מ מדרבנן אסור והא דמשמע בב"מ שם דאין איסור להיות פועל בשל הקדש היינו משום דהקדש בדיל מיני' משא"כ נזיר ושוב מצאתי בס' זכור לאברהם ח"ב יו"ד אות ס' בשם קול אליהו במי שאסר עצמו מבשר ויין דאסור לסחור בהם והנני ידידו. יצחק שמעלקיש אבדפה"ק הנ"ל והגליל

סימן פא

ב"ה דרוש בסוגיא דהואיל פסחים מ"ז לשבת הגדול תרכ"א ברעזאן

(א) הנה התוס' ד"ה לא תקרא הקשו אמאי אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט הרי יכול להנות ותי' דצורך הדיוט בטל גבי צורך גבוה כמו נדרים ונדבות ונ"ל דזה קצת כשיטת הרשב"א דאפילו בהנאת הגוף אמרינין מלל"נ דבטל הנאתו לגבי מצוה וא"ל נהי דהנא' גמורה ל"ח אבל עכ"פ הוי צורך קצת ונימא מתוך ז"א דגלי קרא בשריפת קדשים ובנדו"נ דל"א מתוך גבי גבוה וה"ה בשריפת תרומה דמצות מיקרי ג"כ צורך גבוה וע' מנחות ה' אטו ציצית צורך הדיוט הוא מצוה הוא. והנה בברית אברהם תקשה לשיטת הרשב"א דמלל"נ אף בהנאת הגוף למאי איצטריך להתיר כלאים בציצית ותירצתי לפמ"ש תוס' נדה ע' דאם אין לו הנאה פטור מציצית א"כ איך לישרי כלאים דא"ל הנאת הגוף משום דבטלה לגבי המצוה דאם א"ל הנא' אין כאן מצו' כלל וע"כ צ"ל דיש לו הנא' ואסור משום כלאים ובזה י"ל מ"ש התוס' בביצה כ"ז דא"כ צליית פסחים איך דחי יו"ט וע"כ אין כונתם דהצלי גופה הוי צורך גבות דאיזה מצו' עביד בצליתו אלא דבאכיל' בטל צורך הדיוט לצורך גבות ואיך מותר לצלות לצורך אכיל' זו ולהנ"ל ניחא