בית יצחק אורח חיים רכה

מצה חלות התערובת הו"ל חמץ ור"י ס"ל דליכא רק חד קרא משא"כ אי ברי' היא א"י ומאי מקשה וזה קו' גדולה ומוכח מזה כדברי הטור דנוקשה ותערובת שוין ושניהם דאורייתא ול"ל דמייתי חלות מתערובת וגם מנוקשה דאולי שניהם חמץ הם וזה ראי' נכונה ת"ל וקצרתי

(ה) ובש"ס דפסחים ל"ה רצה לומר ר"ה בטעמא דר"ל דעיסה שנילושה ביין ושמן אין חייבין כרת על חימוצה משום דאין יוצאין ידי מצה והקשה עלי' מהמחהו וגמעו דאם חמץ ענוש כרת אף דאין יוצאין ידי מצה וקשה לי דלמא כי קאמר ר"ל בנילוש קודם שנחמץ דל"ח עלי' איסור חמץ לחיוב כרת. אבל אם כבר נחמץ קודם שנילוש וחל עלי' חיוב כרת האיסור לא נפקע ממנו והרי אפילו נפסל מאכילת אדם חייב בנחמץ ואח"כ נסרחה ע' סימן תמ"ב ומיירי הך דהמחהו וגמעו שנתחמץ קודם שהמחהו ואז הי' ראוי לצאת ידי מצה וחל עלי' החיוב כרת ומ"ה אף שהמחה אח"כ בפסח חייב כרת ור"ל מיירי בעיסה שנתחמץ לאחר שבא יין ושמן ול"ח איסור חמץ כיון שאין יוצאין ידי מצה ולישב קו' זו הגדולה נ"ל לפי הסוגיא דחולין ק"כ דדרשינין נפש לרבות השותה ועביד צריכותא דאי כתיב בחלב חמץ לא אתי מיני' שכן לא היתה לה שעת הכושר והקשה התוס' הרי חלב נמי הי' שעת הכושר במעי אמו ותי' דחמץ כמו שהוא עתה היתה לה שעת הכושר ושוב לא נשתנה אבל חלב לא הי' שעת הכושר אחר שנשתנה. ולפ"ז צ"ל דהמחה החמץ קודם הפסח והי' לו שעת הכושר כמו שהוא עתה מדאיצטריך קרא ומ"ה שפיר הקשה לר"ל כיון דהמחה קודם פסח ומתחילת פסח א"י ידי מצה ול"ח חיוב כרת ודוק היטב

סימן עט

ב"ה חוה"מ פסח תרל"ג

שלום וכ"ט לכבוד הרב החריף הירא וחרד בנש"ק מ' צבי אלימלך שפירא נ"י אבד"ק בירטש

ע"ד השאלה ששחטו בי"ג בניסן עוף והניחו כך עם הזפק בחמץ שבתוכו עד עהפ"ס סמוך לערב והי' לחלוחית מהזפק ולא היה ס' נגד החמץ וסמוך לערב הפרידו החמץ הנה לא ביאר אם נמלח עם החמץ והנה אם לא נמלח עם החמץ דבר פשוט שהוא כשר ומה שחשש כ"ת שנכבש עם החמץ הנה לא נכבש רק הזפק אבל שאר העוף לא נכבש. אמנם אם נמלח קודם פסח עם הזפק ולא היה ס' נגדו מבואר במג"א סימן תמ"ז ס"ק ל"ג בשם מהר"ם דאותו תרנגולת אסורה והפ"ח מיקל ולכאורה יש ס"ס שמא הלכה במליחה בקליפה ושמא המאכל נתעכל אך קשה לסמוך ע"ז כמ"ש בנו"ב מהד"ק חיו"ד סימן כ' ע"כ הדין הוא כן אם מלחו קודם ו' בעוד שהוא היתר ואח"כ נשתמשו בפסח בתרנגולת זה עם תערובת באופן שהיה ס' נגד החמץ מותר אף דהפמ"ג סימן תס"ז ס"ק ל"ג נסתפק אם אמרינין אנ"נ בכה"ג עיי"ש נ"ל דזה תליא בפלוגתא א' אמרינין חוזר וניעור דלשיטת הפוסקים דחוזר וניעור ה"ה דאמרינין חנ"נ בכה"ג וכיון דבבליעה וטעם בעלמא ל"א חוזר וניעור כמ"ש במג"א סימן תמ"ז ס"ק נ"ב וס"ק ז' ה"ה דל"א חנ"נ בכה"ג אך אם מלחו בע"פ לאח"ז איסורו אסורה התרנגולת והכלים ומ"מ בהפסד מרובה וסעודת מצוה יש לסמוך על דברי הפר"ח כיון דאיכא עוד סברה דאיסור הבלוע אינו יוצא בלא רוטב והרי התרנגולת לא נגע בעצמו בהשעורים דהעור מפסיק ומהעור אין יוצא לתרנגולת בלא רוטב דבבליעה אנן בקיאין בין כחוש לשמן ע"כ סברת הפר"ח חזקה וכ"כ הפמ"ג במשבצות זהב ס"ק כ' ומחמת כי מלאכתי נעשית ע"י אחרים אקצר והנני ידידו

סימן פ

ב"ה ה' אלול ירום ונשא וגבה לפ"ק

שלום וברכה וכ"ט לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי מ' יהושע פאליק זאב נ"י האבד"ק אקנא

יקרתו הגיעני וההני לתשובתו מ"ש בפסחים כ"ד דכל איסורין אין לוקין אלא כדרך הנאתן א"כ למ"ל קרא דנבלה שא"ר לגר אינה נבילה מלגר אשר בשעריך ת"ל דהו"ל שלא כדה"נ כבר הקשה קושיא זו בפליתי ובחי"ד סימן ק"ג ואעתיק לכ"ת מ"ש על דברי החו"ד והפליתי

(א) הנה בכו"פ סימן פ"ז מדייק מדכייל הר"מ פי"ד ממאכ"א הלכה י"ד עירב דבר מר בהדי נבילה שהסריח משמע דנטל"פ נמי מטעם שלכד"א ובב"ח דבשלכד"א חייב ה"ה נטל"פ אסור וכתב בטעם הר"מ שכתב דנטל"פ מטעם שלכד"א ולא כתב ממיעוט דנבילה שאינו ראוי לגר דס"ל קרא אתי' לסרוח מעיקרא עוד כתב לישב הא דרבי מאיר צריך קרא לאסור נטל"פ ור"ש מצריך קרא להתיר וממ"נ מה סברת חוץ וכ' דמסברא נטל"פ ושלכד"א שוין ור"מ ס"ל שלכד"א מותר וצריך קרא דנטל"פ גרע ואסור ור"ש ס"ל בכל איסורין שלכד"א אסור כמ"ש מהרש"ל שבועות כ"ב דלר"ש דכ"ש למכות שלכד"א אסור קמ"ל קרא דנטל"פ עדיף ומותר ורמב"ם הכריע וס"ל דשוין עיי"ש ובחו"ד סימן ק"ג הקשה עלי' וז"ל ובכו"פ כתב דבב"ח דשלכד"א לוקה גם נטל"פ אסור והא ליתא דהא בכלאי הכרם ג"כ לוקה שלכד"א ונטל"פ מותר ע"ז ס"ח ונראה דלק"מ דשם בע"ז ר"ש הוא דס"ל נטל"פ מותר בכה"כ והוא ס"ל בכל איסורין שלכד"א אסור ואעפ"כ נטל"פ מותר כמש"ל דיליף מקרא דנטל"פ עדיף ולדידי' אין חילוק בין כה"כ לשאר איסורין והפליתי לא כתב רק לשיטת הרמב"ם דס"ל דנטל"פ ושלכד"א שוין ומ"ש בחו"ד מיי"נ דלדעת התוס' אסור שלכד"א ונטל"פ מותר כדמוכח מע"ז ס"ה בחומץ שנפל ע"ג גריסין. הנה הר"מ דאליבי' קאי הכו"פ ודאי סובר דביי"נ שלכד"א נמי מותר שכתב בפי"ד ממאכ"א הלכה י"א או שעירב דברים המרים ביי"נ פטור אבל עירב דבר מר בבב"ח או בכה"כ חייב הרי ביי"נ פטור שלכד"א ומ"ה נטל"פ ג"כ מותר

עי"ל דיש חילוק בין כה"כ ויי"נ לבב"ח דבכה"כ ויי"נ אין קרא לט"כ רק דמשרת או ג"נ וכיון דשם בעי טעם מושבת דשלכד"א מותר בהו דיו לבא מן הדין דהוא כה"כ ויי"נ להיות כנדון משא"כ בב"ח דבגופה כתיב קרא לט"כ וכיון דשלכד"א אסור ה"ה נטל"פ מיהו י"ל דדוקא לעיקר בב"ח ל"צ קרא לט"כ דכתיב בגופי' אבל בב"ח שכבר נאסר דומה לכה"כ וליי"נ ובודאי בכו"פ כונתו בב"ח שכבר נאסר דבודאי אטעם פגום א"ח איסור חדש כמ"ש בכו"פ

(ב) והנה מ"ש בחו"ד דנטל"פ אף שחזר ותיקנו כבר פרח האיסור מיני' ולזה צריך קרא דנבילה שאינה ראוי לגר דמיירי בחזר ותיקנ' ונ"ל להוכיח מדברי תוס' פסחים מ"ה ד"ה כופת שאור לפירוש מהרש"א אף דבטל מתורת אוכל אם חזר וביטל הכלי שוב הו"ל אוכל וה"ה בנטל"פ כשחזר ותיקנה הו"ל נבילה וראי' זו יש לדחות דשם האוכל מצד עצמו ראוי ורק שביטלה מתורת אוכל וכמו שהועילו מעשי' לבטל כן הועילו להחזיר אוכל עוד נ"ל ראי' דלא כחו"ד ממנחות נ"ד דאמרינין היכא דמעיקרא ל"ה בי' והשתא הוה בי' לכ"ע מדרבנן כי פליגי בצמק וחזר ותפח דר"י ס"ל אין דיחוי באיסורין ור"ל ס"ל יש דיחוי ומקשה לר"ל מברייתא ומסיק בתיובתא וכיון דדברי ר"ל דיש דיחוי באיסורין נדחין מברייתא ה"ה בנטל"פ שתיקנו חייבין עלי': חרבן

ולכאורה י"ל עפמ"ש במק"א (ע' לעיל סימן ל' אות ז') דר"י ור"ל אזלי לשיטתייהו דר"י ס"ל ח"ש אסור מה"ת וכיון דנשאר עלי' איסור אף שצמק אח"כ כשתפח חזר לחיובו משא"כ לר"ל דח"ש מותר מה"ת וכיון שכבר הותר אינו חוזר ונאסר וכ"ז בח"ש אבל בנטל"פ דמותר מה"ת לכ"ע אינו חוזר ונאסר אך לפמ"ש שם דהא דאמרינין היכא דמעיקרא ל"ה בי' והשתא הוה בי' מדרבנן אף דלר"י בלא"ה, ח"ש אסור מה"ת ע"כ צ"ל דקאי לענין טומאה וגם ר"י ס"ל דאין מטמא רק מדרבנן ומ"מ ס"ל לר"י דאין דיחוי ולפ"ז צ"ל דהא דמותיב לר"ל אף שי"ל דברייתא מיירי לענין איסור דעכ"פ מוכח דח"ש אסור מה"ת דלא כר"ל ועכ"פ כיון דר"י דהלכה כוותי' מיירי גם לענין טומאה אף דמעיקרא ל"ה טמא רק מדרבנן מזה מוכח דגם בנטל"פ אין דיחוי ודוק

(ג) עוד ראי' משבועת כ"ד דמשני אלא כדרבה ופי' התוס' דישנו בהן שנשבע שאוכל נבלה ואכל נבילה מוסרחת דשייך לשון אכילה במוסרחת ואס"ד כדברי החו"ד דנטל"פ שחזר ותיקנו נמי מותר למ"ל לשנויי בנבילה מוסרחת וצ"ל דגם מוסרחת הי' בכלל אכילה לוקמה בנבילה מוסרחת שחזר ותקנה דבודאי הוה בכלל אכילה כיון שחזי לאכילה בשעת שבועה ומ"מ מותר וחלה השבועה וא"ל דהאמת משני דמוסרחת הוה בכלל אכילה ז"א דבמוסרחת ל"ה בכלל אכילה רק במפרש נבלה כמ"ש תוס' שם ואם חזר ותיקנה ודאי אפילו בסתם הוה בכלל אכילה א"ו דבחזר ותיקנו הדר לאיסורו ובלא"ה יש להוכיח כן מסוגיא זו דכיון דנבילה מוסרחת ה"ה בכלל נבילה אם כן נהי דבעודה מוסרחת מותרת דל"ה אכילה דאינו נהנה כשחזר ותיקנה מי התיר לו נבילה כיון דאוכל ונהנה באכילתו

(ד) עוד ק"ל על סברת החו"ד מב"ק ק"ו דמקשה לר"י דטוען טענת גנב חייב דו"ה ממשנה דהעדים מעידין אותו שאכלו חייב כפל והא א"א לכזית בשר בלא שחיטה ומשני כגון שאכלו נבילה ומקשה ולישני בבן פקוע משום דדוחק לשנוי' באכלו באיסור וע"כ במוסרחת ל"ב לאוקמי דל"ה בכלל אכילה בסתם כמ"ש תוס' שבועות הנ"ל אבל להחו"ד לוקמא בחזר ותיקנה

שוב ראיתי שי"ל עפ"ז דברי הגמרא שם דמקשה ולוקמא כגון שאכלו טרפה וצ"ע מה בין נבילה לטרפה ואהא דמקשה ולוקמא בבן פקוע קשיא תנה התוס' ב"ק מ"א אהא דמקשה ממשמע שנאמר סקל יסקל השור א"י שהוא נבלה הקשו ולוקמא לקרא בב"פ ותי' בשטמ"ק דב"פ לא מיקרי שור עוד תי' בשם רבינו ישעי' דמ"מ נחירה בעי א"נ דב"פ נמי מוכח דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור