בית יצחק אורח חיים רכד

מהני מה דניחא לי' למפרע וגם בלא"ה דברי' תמוהין דכלך אצל יפות ל"ש רק היכא שכעת היא שלו ויכול לבטל רק שאנו בעינן שיהני למפרע אמרינין כיון דהשתא מועיל מהני למפרע כיון שעכ"פ מהני הביטול לפי שעה משא"כ בחמץ השתא אינו ברשותו לבטל ובשלמא שם בשבת בידו לבטל ורק שאסור בשבת לבטל אמרינין כיון שמהני למפרע ל"ה אקנוי רשותא בשבת משא"כ כאן השתא אין בידו לבטל ואיך מהני למפרע ומעתה הדברי' נכוני' בטעמן דכ"ז למסקנא דמסיק דחמץ אינו ברשותו והתורה אוקמא ברשותי' בע"כ דילי' שפיר אינו יכול לבטל כנ"ל משא"כ לה"א דסלקא אדעתין דיכול לבטל לאח"ז איסורו מקשה שפיר וכי משכחת לה ליבטלה וכשיבטל כעת אמרינין למפרע ניחא לי' והוי כאומר כלך אצל יפות ונכוני' דברי הר"מ והטור בט"ט

(ב) ועכ"פ לדעת הטור עובר בב"י בלא נודע כלל אמנם אף לדעת החולקי' דא"ע בב"י בלא נודע בפסח אם יש לו חמץ מ"מ אסור לאחה"פ כמבואר בסימן תמ"ח דאפילו שוגג או אונס אסור לאחה"פ ואפילו ביטל עיי"ש. אמנם בנ"ד שהבעלי' נתיאשו מהחמץ יש לדון דע"כ לא אסרו בחמץ שעה"פ אפילו ביטלו משום דחיישינין להערמה משא"ב היכא שהבעלי' נתיאשו קודם פסח ונאבד באמת י"ל דכמו בשהפקיר ג"י קודם פסח מותר כיון דל"ש טעמא דהערמה כמ"ש במק"ח כש"כ כנאבד והבעלי' נתיאשו מותר לאחה"פ אלא שי"ל לפמ"ש המק"ח סי' תמ"ח דיאוש ל"מ קודם דאתי ליד זוכה ומה"ט פ' בכלה היאוש קודם דאתי ליד זוכה ל"מ. (וע"ל סימן ע"ו שהבאתי ראי' דל"כ) וכ"כ בקצה"ח סימן ת"ה. א"כ בנ"ד נהי שהבעלי' נתיאשו מ"מ הרי לא אתי ליד זוכה דהרי באמת לא הי' אבודה רק שלא נודע אי' הניחו אותה הבע"ג ובכ"מ שהי' לא זכה בו אחר ולא כיון לזכות בהסחורה ע"כ עדיין הוה החמץ של הבעלי' ועובר בב"י ומצאתי ברא"מ עה"ת פ' בא שכתב בטעם דחמץ שנפלה עלי' מפולת הרי הוא כמבוער דכיון דמדאור' בביטול בעלמא סגי אין לך ביטול גדול מן חמץ שנפלה עלי' מפולת שכבר הסיח דעתו ממנו ומשם יש ללמוד דיאוש מהני אף בלא אתי ליד זוכה וכדברי הרא"ם משמע מירושלמי פ"ב דפסחים שכתב איכא בינייהו נפלה עלי' מפולת מ"ד משום זכי' לית כאן זכי' והיינו אליבא דר"י דבעי אתי ליד זוכה משמע דלר"מ מותר במפולת מטעם דבעלי' אסחי דעתן וזה הוא יאוש ול"ל דבמפולת הוה כאבוד ממנו ומכל אדם וממילא הוה הפקר כמציל מזוטו של ים ז"א דל"ה כמציל מזוטו של ים כיון שבידו להציל. ועוד דבזה אף ר"י מודה דל"ב אתי ליד זוכה כמו גר שמת דמסיק בירושלמי דר"י מוד' ושמא יש לחלק ומה שהכריח להמקו"ח סברא זאת דל"מ יאוש בלא אתי ליד זוכה דאל"כ כל חמץ שעה"פ לישתרי דמכי מטי זמן איסורא ודאי מיאש כבר כתבתי דיאוש ל"מ במה שהוא ברשותו ואף דחמץ א"ב כיון דמחמת איסור הוי א"ב בזה התור' עשאו כאלו הוא ברשותו משא"כ היכא שבלא"ה אינו ברשותו כגון שנאבד מהני יאוש שלא יעבור בב"י. וכן מה שהוכיח הקצה"ח סימן ת"ה מהא דב"ק ס"ו דמשני זה מתיאש וזה א"ר לקנות ומה בכך דל"ק מ"מ איך אומר הרי שלך לפניך כיון דהוי הפקר אין ראי' דגזל חלוק מאבידה כמ"ש תוס' ב"ק ס"ט ד"ה כל שלקטו דבגזל ל"ה יאוש רק כמתנה ול"פ מן המעשר ומ"ה ל"מ רק ברוצה לקנות משא"כ ביאוש דאבידה וסוף דבר באבידה לענין חמץ בפסח לדעתי יש ראי' מחמץ שנפלה מפולת אמנם בנ"ד אין זה יאוש גמור כיון שהקאמפטאר הי' חייב לשלם והוא תובע ל"ה יאוש דשום אדם לא יוכל לזכות כיון שבעל הקאמפטאהר שהוא השומר לא התיאש וכמ"ש התוס' ב"ק הנ"ל לענין גזלן

אך כיון שמשיקלאדע אין בו רק חשש תערובת קמח וקמח גופי' הוה ס' ע"כ הדבר ברור דמותר לאחה"פ בצירוף היתר הנ"ל

סימן עח

בדין מי פירות עם מים

(א) הנה דעת התוס' דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה וכתב הנוב"י סימן כ"ב דמ"פ עם מים ל"ב בס' אף להפוסקים דנוקשה בטל היינו מפני שהוא מדרבנן אבל מ"פ ע"מ ע"כ דאורייתא דבמס' מנחות נ"ז אמרינין לרבות מנחת נסכים לחימוץ והקשה בגמרא מ"פ אין מחמיצין ומשני מגבלה במים ומוכח מזה דמ"פ ע"מ הוי דאורייתא וע"כ או דחמץ נוקשה ג"כ דאורייתא או דמ"פ עם מים הוי חמץ גמור והמקו"ח סימן חס"ב הקשה עלי' מדברי הרא"ש שפסק נוקשה דרבנן ומ"פ ע"מ ל"ה רק ח"נ ואיך יפרנס הגמרא מנחות וע"כ כ' הוא לפמ"ש תוס' פסחים מ"ג דאיכא שני ריבוים לח"נ למנחות עיי"ש א"כ י"ל לענין חמץ בפסח מ"פ עם מים הוי דרבנן ולענין מנחות הי' דאורייתא דאין ללמוד חמץ ממנחות עיי"ש. והנה לפעד"נ אף דבחמץ מ"פ ע"מ ל"ה רק מדרבנן מ"מ זה בחולין אבל בתודה ויוצא ידי חמץ במ"פ ע"מ או במנחה שבא מצה ונחמצה במ"פ ע"מ שפסולה למנחה כיון דהוי חמץ דאו' לענין מנחה גם בפסח אסור מדאורייתא דא"א ללחם א' שיהי' לענין זה חמץ ולענין אחר מצה וכיוצא בזה ברשב"א חולין ריש גה"נ אף דאין בגידין בנ"ט בג"ה של עולה חייב שתים מיגו דהוי אכילה לענין ג"ה עיי"ש וכן הוא לכמה עניני' עצמו מספר ובהכי מיושב מה שי"ל בפסחי' י"ג דאמרינין לענין חלות תודה כשירות הי' אלא מתוך שאין להם אוכלין נפסלין בלינה וקשה דגמרא בדף ל"ט פריך אמאי מצה עשירה היא ומשני רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות והקשה מהרש"א אכתי מ"פ ע"מ הוי וממהר להחמיץ ומשני ב' תי' א' דמעט מים לא מיקרי מ"פ ע"מ ב' דכהנים זריזין ובתי' זה ס"ל להמהרש"א דמעט מים הוי מ"פ ע"מ ולשיטת רוב פוסקי' ל"ה בפסח רק מדרבנן ורק לענין מנחה הוי דאורייתא ודעת הנוב"י סימן כ"א דח"נ לכ"ע אינו אסור רק בפסח אבל לא בע"פ דל"ה רק מדרבנן ול"ג בע"פ ומעתה אמאי נשרפין בבקר הב' חלות הרי למהרש"א כל חלות תודה הוי מ"פ ע"מ ונוקשה דרבנן מותר כל היום ונמתין עד הלילה וזה ודאי קו' ולהנ"ל נכון דהא דנוקש' מותר בע"פ דוקא בחולין דל"ה רק מדרבנן משא"כ נוקשה מחלות תודה כיון שיוצא בה ידי חמץ אסור מדאורייתא בפסח ואף בע"פ אסור מדרבנן כיון דמדאורייתא היא בפסח ולר"י לפני זמנו אסור מדאורייתא היכא דבפסח הוא דאורייתא

(ב) ובהכי נלפע"ד פרפרת נאה בסוגיא דף ל"ט דמקשה ות"ל דהוי מצה עשירה והקשה בשעה"מ לפמ"ש הה"מ דלאחר אפיה אם בא שמן ל"ה מצה עשירה והר"מ פ' דרקיקין לאחר אפי' היה מושחן א"כ מה מקשה והרי רקיקין ל"ה מצה עשירה וע' ביד דוד והנ"ל הנה בגוף דברי הגמרא דדריש ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצאה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח אינו מובן אטו בעינין לשמה בשימור וע' נוב"י תנינא ונ"ל פי' הגמרא הנה בירושלמי יליף מלשון ושמרתם את המצות דכל שאין בא לידי חימוץ א"י ובש"ס דידן יליף מהיקשא דלא תאכל עלי' חמץ. אבל י"ל דגם ש"ס דילן ל"פ אדרש הנ"ל. והנה הרא"ש הוכיח מל' הרי"ף דמ"פ ע"מ אין מחמיץ כלל והקשה מותיקא וגם מהך דמנחת נסכים והנה מותיקא י"ל דהרי"ף מודה דמדרבנן מחמיץ ומ"ש ממנחת נסכים כבר כתבתי מדברי המק"ח לחלק בין מנחה לחמץ בפסח. ואמנם למהרש"א דס"ל בתודה הוי מ"פ ע"מ ולרי"ף אין מחמיץ מדאורייתא א"כ איך ס"ד שיצא בחלות תודה הרי מדאורייתא ל"ב שימור וקרא דושמרתם את המצות ממעט דא"י רק במצה שצריך שימור ולדרש זה ל"מ מה שבא ממין שמחמיץ כמ"ש המג"א סימן תנ"ד דזה דוקא אי דרשינין מהיקשא דכל שישנו בב"ת חמץ י"ל דבא ממין שחייבין על חימוצו כרת משא"כ אי יליף מושמרתם א"י היכא דל"ב שימור מדאורייתא א"כ קשיא לרי"ף ולשיטת מהרש"א פשיטא שא"י בחלות תודה אך לפי סברתינו הנ"ל דאף דל"ה נוקשה רק מדרבנן מ"מ בחלות תודה כיון דהוי חמץ לענין תודה הוי חמץ גם לפסח א"כ חלות תודה צריכין שימור דאם נחמצו ע"י מ"פ ע"מ א"י ידי מצה והוי חמץ לפסח. א"כ שוב צריכה שימור ושפיר סד"א שיצא ולכן אמרו בגמרא כתיב ושמרתם את המצות שיהיה המצה מצד עצמה צריכה שימור וכאן המצה מצד עצמה אינה צריכה שימור דהוי מ"פ ע"מ ורק ע"י התודה צריכה שימור מצד אחשבי' כנ"ל ומיושב קו' הנוב"י. ומעתה שפיר הקשה ות"ל דהו"ל מצה עשירה דע"כ גם הרקיקין נמשחו קודם אפי' דלא כר"מ דל"ל דרקיקין נמשחו לאחר אפי' איך מימעט מושמרתם הרי באמת מצה זו צריכה שימור מצד עצמה דהשמן בא לאחר אפי' ובשעת אפי' הו"ל מים לבד ונחמץ מדאורייתא ואיך מימעט מושמרתם וע"כ מיירי בחלות שהשמן בא קודם אפי' ושפיר מימעט ומ"ה קשה שפיר ות"ל ודוק בזה

(ג) ואחת היא דקשיא למהרש"א בתי' הב' דס"ל מעט מים הוי מ"פ ע"מ א"כ מאי קשיא לתוס' פסחים מ"ג וחולין כ"ג מנ"ל לגמרא דנוקשה הוי חמץ למנחות הרי בפסח בעי קרא והרי למהרש"א לא משכחת כלל חמץ גמור במנחת תודה רק ח"נ דלעולם הו"ל מ"פ ע"מ והתורה צותה להביא חמץ ומוכח מזה דנוקשה במנחה דאורייתא וצ"ל דבאותו תי' ס"ל למהרש"א דמ"פ ע"מ הוי ח"ג וצ"ע. גם דברי המקו"ח שחילק בין חמץ למנחות צ"ע בגמרא חולין כ"ג דאמרו אי שיאור דר"מ לר"י מצה היא דלמא דוקא בפסח ל"ה חמץ אבל לא במנחות כיון דלא ילפינין כלל זה מזה וצ"ע

(ד) ויש לי קו' בסוגיא דחולין דמיבעי לן בשיאור דר"י לר"י ספיקא הוי ונפיק ממ"נ או דלמא ברי' הוא ומקש' ואי ספיקא היא נפיק כיון דאיחייב בתודה ולחמה הא לא ידע האי גברא אי חמץ הוא דליתי מצה אי מצה היא דליתי חמץ עיי"ש וצ"ע דכיון דבפסחים מ"ג איכא פלוגתא למר לי' נוקשה ולמר עדיף לי' תערובת חמץ ומחד קרא א"א לרבות תרוייהו ומעתה אי לר"י נוקשה מצה תערובת הוי חמץ ואי נוקשה חמץ א"ע על תערובת א"כ משכחת לה דמייתי חלות מקצתן מתערובת ומקצתם מנוקשה ואי דנחמץ הכל ע"י תערובת ול"מ דכיון דע"כ התערובת הי' קודם אפי' ונחמץ ז"א דמשכחת תערובת משכר דאינו מחמיץ דהו"ל מ"פ כדעת הרבה פוסקים ומ"מ הו"ל תערובת חמץ ויוצא ידי חלות חמץ וחלות מצה דאם הנוקשה הוי חמץ התערובת הוי מצה ואי דנוקשה