בית יצחק אורח חיים רכג

עושין כלי שרת של אבן ולהר"מ פ"ב ממעשה קרבנות דלכתחלה בעי כ"ש נכון אבל לתוס' חולין קשה וצ"ל דזה ל"ה רק כעין סקילה אבל סקילה ממש ל"ה ועוד דשחיטת קדשים בעי כונה לשום שחיטה ולא לשם סקילה וזה ג"כ ברור וקצרתי

ידידו יצחק שמעלקיש האב"ד פ"ק והגליל

סימן עו

דין הפקר

בטעות

(א) הנה בש"ס כריתות כ"ד משמע דהפקר בטעות הוי הפקר דאמרינין שם שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בו דהפקירו אף דבודאי הוי טעות דאלו ידע שיוזמו עדי' ל"ה מפקירו כדאמרינין בסוט' ו' נמצא עדי' זוממין תיפוק לחולין דהוי הקדש טעות. ובירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח ובסנהדרין פ"י ה"ז פליג ר"ל וס"ל דלא זכה דיאוש טעות היא משמע דלר"י הפקר בטעות מהני וצ"ע על תוס' פסחי' נ"ז ד"ה אלא שכתבו דאפילו לב"ש מחייב במעשר בנתן פיאה בטעות משום דהפקר בטעות הוא והרי הפקר טעות הוה הפקר וכן צ"ע בר"ש פיאה פ"ו מ"א. וע' עוד בר"ן נדרי' פ"ד שכתב דקנין ממונו לא פקע ע"י שאלה דל"מ שאלה בהפקר להנ"ל פשוט כיון דהפקר בטעות מהני שהלכה כר"י לגבי ר"ל מ"ה ל"מ שאלה בהפקר ונ"ל ראי' דהפקר בטעות מהני מב"ב נ"ד דאמרינין שם נכסי נכרים הרי הן כמדבר דנכרי מכי מטא זוזי לידי' איסתלק לי' ישראל ל"ק עד דמטא שטרי' לידי' הלכך כל המחזיק זכה בו וכתב הרא"ש דא"צ המחזיק להחזיר מעותי' והראשון יקרא מוסר אי תבע לעכו"ם מעותי' ולכאור' אמאי לא יתבע מיד העכו"ם מעותי' כיון דלא נתן רק עבור הקרקע והעכו"ם יקח השד' מיד המחזיק כדין כיון דהוי הפקר בטעות שהעכו"ם לא הפקיר רק עבור מעות שקיבל וע"כ ס"ל הפקר טעות הוי הפקר וזכה הישראל הב'. ואמנם הרב האי חולק על הרא"ש וס"ל דצריך לחזור מעותי' וי"ל דס"ל דהפקר טעות ל"ה הפקר. ולכן הישראל צריך להחזיר מעות שלא יתבע לנכרי ולפ"ז גם במטלטלין צריך הזוכה ליתן הדמי' דלא כמ"ש בנתיבות סימן קצ"ד ס"ק ה' ודו"ק

(ב) ויש קצת ראי' דהפקר בטעות ל"ה הפקר דהרי הר"ן בנדרי' כ"ט כ' דהאשה אינה מקנית עצמה לבעל אך שמבטלת דעתה ורצונה ושוי' כהפקר ואם הפקר טעות הוי הפקר גם קידושי טעות מצדה מהני ולישב דברי תוס' פסחי' מסוגיא דכריתות הנראה שיש לחלק בין יאוש להפקר דבשה"נ שהוזמו עדי' הוא מדין יאוש דהפקר ל"מ באה"נ רק יאוש. ולכן ס"ל לר"י דיאוש בטעות מהני משא"כ הפקר בטעות ל"מ וכ"כ בקצה"ח סימן קמ"ב דיאוש אפילו בטעות מהני וזה דלא כמ"ש בקצה"ח סימן ת"ה דהא דשור הנסקל שהוזמו עדי' מדין הפקר הוא ואף דאה"נ לא יוכל להפקיר כיון שבאמת הוזמו עדי' ול"ה אסור בהנאה מועיל הפקר וז"א דשם מדין יאוש הוא כמבואר בירושלמי דאמר ר"ל יאוש טעות הוא ויאוש מועיל באה"נ. אך לפ"ז צ"ע לפמ"ש במק"ח סימן תמ"ח ס"ק ט' ובנתיבות סימן רס"ב ס"ק ג' דהיכי דכלה היאוש קודם דאתי ליד זוכה ל"מ הזכי' אח"כ א"כ בשה"נ שהוזמו עדי' אמאי כל הקודם זוכה הרי כלה היאוש קודם דאתי ליד זוכה דמל' הש"ס והר"מ משמע דאף לאחר הזמה מהני זכי' וע"כ צ"ל דלא כהמק"ח

(ג) ובעיקר הדין דיאוש בטעות שכתב' דמועיל וכ"כ בקצה"ח מטעם דכל יאוש הוה בטעות נלע"ד דבר חדש דה"ט דל"מ יאוש בתר דאתי ליד זוכ' כדאיתא בש"ס דב"ק ס"ו וע' רמב"ן הובא בשיטה לב"מ כ"ו בטעם הדבר ולי נרא' דה"ט דבאמת כל יאוש הוא בטעות דאלו ידע שימצא ל"ה מתיאש אך אם נתיאש קודם שנמצא בשעת היאוש ל"ה טעות והועיל אז אח"כ לא נתבטל משא"כ בנתיאש לאחר דאתי ליד זוכה הוי טעות בשעת היאוש ול"מ וכיוצא בזה איתא בש"ס דכתובות צ"ז לענין זבין ולא איצטרך זוזי דמשני התם זביני בטעות הוה דארבע בעיקולי' הוה קיימא ופרש"י שהי' טעות בשעת מכירה משא"כ היכא שבשעת מכירה ל"ה טעות ורק אח"כ נעשה וה"ה ביאוש כה"ג ומצאתי בש"ך סימן שנ"ח ס"ק א' ראי' לדברי ודוק

ובזה יש לפרש דברי הגמרא דב"ק ס"ו יאוש אמרי רבנן דתקנה ולא ידעינין אי דאור' מידי דהוי אמוצא אבידה כיון דמיאש מרה מקמה דתיתי לידי' קני האי נמי קנה או דלמא ל"ד לאבידה דבהיתרא אתי לידי'. אבל האי דבאיסורא אתי לידי' והקשו התוס' דהרי בתחלה אמר כיון דמיאש מרה מקמי דתיתי לידי' ומשמע דלאחר דאתי לידי' ל"מ יאוש ואיך רוצה ליליף גזילה דהוא אחר דאתי ליד הגזלן להנ"ל י"ל הכי מי נימא דה"ט דמוציא אבידה ל"מ יאוש אחר דאתי לידי' משום דהוה יאוש בטעות בשעת יאוש וזה ל"ש בגזילה דל"ה בטעות ומ"ה מהני יאוש בגזילה אף לאחר הגזילה או דל"מ בגזילה יאוש משום דבאיסורא אתי לידי' והנה לפמ"ש הרמב"ן בטעם דל"מ יאוש בתר דאתי ליד המוציא משום דנעשה עלי' שומר והוה תחת ידו ורשותו ול"מ יאוש ע' קצה"ח סימן רנ"ט וקס"ג וקשיא דבגזילה דהוה אינו ברשותו מהני יאוש כמו בחוב שכ' הקצה"ח דמהני ובב"ק משמע דגזלה גרע מאבדה וכבר הקשה כן בשטמ"ק ב"מ על הרמב"ן ונ"ל לפרש הכי כיון דזה גופא איסורא הוא שהוציא מרשותו ל"מ מעשיו וזה פי' הגמ' לרמב"ן דכמו דבאבידה ל"מ תסר דאתי לידי' משום דהוה ת"י ורשותו כן בגזילה ל"מ הואיל והוא שומר עלי' ואף דהוה בגזילה אינו ברשותו מ"מ כיון דבאיסורא אתי לידי' ונעשה איסור ע"ז שהוציאו מרשותו ל"מ מעשיו דאעל"מ והוה ברשותו והוא שומר עלי' וכאבדה בתר דאתי לידי' משא"כ באבידה שנטלו ע"מ לגזלו דגם קודם שנטלו ל"ה ברשותו. גם עתה ל"ה ברשותו מ"ה כ' הרמב"ן דמהני יאוש ודו"ק

(ד) ולפמש"ל דהיכא דהטעות הי' בשעת היאוש ל"מ ליתא לדברי הקצה"ח סימן קמ"ב מ"ש שם בהך דר"כ שקל בידקא בארעא דשם הוי למפרע בטעות ול"מ הפקר ויאוש ולפ"ז צ"ע בלשון הג"א שהובא שם וגם צ"ע מש"ס דכריתות הנ"ל דגם הכא הוי יאוש בטעות מעיקרא כיון שהי' העדי' המזימים רק שהוא לא ידע ובעיקר הקו' מש"ס דכריתות דפסקינין דכל הקודם זכה אף דהוה הפקר בטעות י"ל דהגמ' לא מיירי מדין הפקר בטעות דמשכחת לה כשהעדי' המזימין קרובי' לבעל השור דהשתא דאמרינין דהפקיר שורו ונאסר מחיים לשיטת רש"י והוה הפקר גמור אין נ"מ לבעל השור ונאמני' קרובי' של בעל השור להזים העדי' שלא יהרג השור דבלא"ה הוא הפקר ומ"ה אין הורגין השור ומ"מ אם אתה אומר דהוא הפקר בטעות והוא של בעל השור שוב אין נאמני' להזים העדי' ומ"ה השור הפקר כשהי' ואינו נהרג והגמרא קאמר גוף הדין ומדין הפקר בטעות לא מיירי ודוק. ובהכי מיושב מה דאמר ר"ל עיר הנדחת שהוזמו עדי' והרי ס"ל בירושלמי יאוש בטעות ל"מ ואיך סותר דבריו בש"ס דידן להנ"ל י"ל דמיירי בנכסי צדיקי' שבתוכה והעדי' המזימין קרובי' לצדיקי' ואם אתה אומר דהוי הפקר בטעות שוב ל"מ הזמתן ולכן ממ"נ הוי הפקר והגמרא לא מיירי מדין הפקר בטעות ולכן סתמו הדברים

סוף דבר לדעתי נראה דהפקר בטעות ל"ה הפקר כשיטת תוס' ויאוש בטעות תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל. ואם היאוש מעיקרא בטעות ל"מ לפמ"ש דטעמא דאביי דיאוש שלמ"ד ל"ה יאוש משום דהוה יאוש בטעות וכן רמז ע"ז הש"ך סימן שנ"ח ס"ק א' וס"ל לאביי כר"ל. ולפ"ז לדידן דפסקינין כאביי צ"ל הך דכריתות כנ"ל ודו"ק. וע' בקצה"ח סימן ל"ג ס"ק ב' בסברת בה"ע בהעיד קרוב ונפסק הדין לפסול העדות ל"מ שיעיד אח שנתרחק וכ' שהוא מדין יאוש בעלי' כמ"ש בת"ה הובא ברמ"א סימן רס"ח ותמהתי עלי' מש"ס דב"ק ק"ו ומבואר בסי' פ"ז בכופר הכל שנשבע ואח"כ הביא עדי' חייב לשלם ול"א כיון שכבר נפסק הדין הוי יאוש בעלי' וכתבתי לישב דשם כיון שיש לו עדי' הוי יאוש בטעות כיון שמתחל' הי' לו עדי' אף שלא ידע משא"כ בהך דבה"ע, שהי' העדי' פסולי' בשעת פס"ד ל"ה יאוש בטעות ומ"ה יש להצדיק דברי קצה"ח ודו"ק היטב

סימן עז

וע"ד הטשיקילאדע שנשאלתי מדודי הגביר המפורסים מ' יהושע מאיר גאלדבוים נ"י מלבוב שקודם פסח נשלח לו ע"י בע"ג לקאמפטאהר ומשם נשלחה ע"י בע"ג א' ולא נודע ערך ד' חדשים אנה הסחורה ותבע להקאמפטאהר עבור הסחורה כי נתיאש מהסחור' והאחריות הוא על הקאמפטאהר ואח"כ בא הסחורה אחה"פ ולא מכרו קודם פסח והוא ביטל חמצו

(א) הנה יש מחלוקת בין הפוסקי' אם לא ידע מהחמץ אם עובר אב"י דדעת הטור דאח"כ כשנודע עובר למפרע על ב"י מידי דהוה אמי שאכל חלב בשוגג כדאיתא במג"א סימן תל"ד וכבר תמהו על הטור מהגמרא דמקשה וכי משכחת לה לבטל' ותיקשי דהרי עד השתא עבר עלה ומה מהני מה שיבטל אח"כ. והנה זה אין להקשות דלמ"ל להגמרא שמא ימצא גלוסקא יפה והרי אף כשלא ימצא כלל עובר די"ל כמ"ש מחהש"ק דזה חשש רחוק שמא יש כאן חמץ ולא ימצא כלל כיון שבדק כל המקומות ולא הוצרכו לתקן שיבטל ורק משום שמא ימצא גלוסקא יפה אך קשה מה מקשה תו וכי משכחת לה ליבטלי' והרי עובר עלי' קודם שיבטל והנ"ל לישב דהנה בקצה"ח סימן רס"ב העיר בדבר חדש דאף לאח"ז איסורו יכול לבטל לפ"מ דאיתא בעירובין ע"א דיכול לבטל רשות אפילו בשבת דהוה כאומר כלך אצל יפות ופרש"י דכיון דבטל השתא גלי' דעתי' דמעיקרא בשריותא ניחא לי' אלא ששכח וביאור הדבר כמ"ש הב"י והטו"ז בסימן של"א דאף דקיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש במצוה שאני ואמרינין כיון דהשתא מיאש למפרע נמי הוה יאוש וה"ה בחמץ כיון דהשתא מבטל למפרע נמי הוה ביטול וסוגיא דפסחי' קאי לשי' גמרא ב"מ דלא חילקו בין רשות למצוה ותלי' בפלוגתא דאביי ורבא עיי"ש והנה כבר תמה עלי' הנתיבות סימן הנ"ל דהרי חמץ בלא"ה אינו ברשותו ואנן סהדי דלא ניחא לי' ורק דהתורה ע"כ אוקמא ברשותו עד שיבטל או שיבער ומה