בית יצחק אורח חיים רכב

דלתוס' לפמ"ש לא יליף רק מדהולד מותר להדיוט כ"ש האם ולגבוה דהולד אסור האם ג"כ אסור ואמנם לפי המבואר בסוטה מ"ו וגם מתוס' חולין קט"ו ד"ה חורש דילפינין מאלה דרשאי להקריב קדשים שנעבד' בהן עבוד' באיסור א"כ מרביע כלאים הבהמ' מותר לגבוה וע' תוס' חולין קט"ו הקשו למ"ל קרא דאלה ת"ל מדצריך קרא לרובע ונרבע ובזית רענן הקש' על קו' זו דבסוט' יליף מזה לנעבד' בהן עבודה דה"א דאסור ורובע ונרבע לאו עבוד' הוא ומ"ה איצטריך קרא ותי' דנרבע נמי עבוד' כמו עלה עלי' זכר ולפ"ז להתוס' ע"ז כ"ג ע"ב ד"ה ש"מ דרביע' דאדם לא מיקרי עול ל"ק קו' התוס' בחולין והתוס' בחולין לשיטתם בב"מ ל' דלס"ל לחלק בין עלה עלי' זכר לנרבע מאדם וז"ב. (ועיין תמורה כ"ח מקש' מה לחורש בשור וחמור שכן אינן חייבין מית' וצ"ל הא דלא יליף מחורש בשבת שיש חיוב מיתה להר"ם פ"כ משבת וחמיר ממחמר. משום דהוה מלאכ' המשותפת בין אדם לבהע' ועיקר החיוב על האדם משא"כ נרבע עיקר עבוד' נעשה בבהמ' או שהכונ' שחייב לסקול הבהמ' ודו"ק: ועיין בסוטה מ"ו פרש"י שם נעבדה עבוד' באיסור כגון בשבת)

(ב) ומן האמור צ"ע על הטו"ז סי' תרמ"ט דהלבוש אוסר אתרוג המורכב מטעם נעבד' בו עביר' והקש' דא"כ למ"ל קרא דאו כבש פרט לכלאים ת"ל שנעבד' בו עבירה. הנה מה שקשה לדבריו דהרי קרא איצטריך דלולא הקרא הי' אסור אף להדיוט מלתכ"ת כמו דמקש' בחולין קט"ו ורק מדאסור לגבו' יליף דלהדיוט שרי די"ל עפ"י מש"ל בשיטת התוס' דמקש' אבהמ' הנרבעת מכלאים גופי' א"כ זאת נוכל ללמוד מנרבע דאסור לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והגמ' בחולין משני לבתר דכתיב בכלאים ילפינין מכלאים אבל גם בלא"ה ילפינן מנרבע ולתוס' ילפינין מהאם להולד ושפיר הקש' הטו"ז דלמ"ל קרא דאו כבש ולרש"י י"ל דלק"מ דכמו שחילקו תוס' בסוכה לענין מה"ב דהיכא דהמצו' לא הי' זולת העביר' אז שייך מה"ב וה"ה בלתכ"ת יסבור רש"י הכי ומ"ה ל"פ רק מהיוצא אבל התוס' לס"ל הכי ולתוס' שפיר הקש' הטו"ז אבל גם לתוס' ל"ק דלולא קרא דאו כבש הוה ילפינן מקרא דאלה להתיר כלאים אף שנעבדה בו עבירה ותוס' בחולין כ' דמקרא דאלה לא נוכל למילף רק בע"ח עיי"ש בתוס' ד"ה חורש א"כ באתרוג המורכב שפיר ס"ל להלבוש דאסור לגבוה דל"מ למילף מקרא דאלה וצ"ל דכונת הטו"ז דכלאים ליכא למילף מקרא דאלה דשם ל"ה מה"ב כיון שאפשר למצוה זולת עבירה משא"כ בכלאים כמ"ש תוס' בסוכה ל' ולמ"ל קרא לכלאים. ואמנם לפ"ז מאי מייתי הטו"ז ראי' דל"ש. מה"ב מהשתחוה לצמר דמותר לתכלת הואיל ונשתנה שם ל"ש מה"ב דאטו מחמת עבירה נעשה המצוה ונ"ל דדברי ז' הטו"ז מזוקקים שבעתים דהקשה א' מב' קושיות תחלה הקשה מהשתחוה. לצמר והיינו לגי' בתוס' סוכה ל' דבכל גונא שייך מה"ב שפיר הקשה משם וקו' הב' ל"ק לפ"ז דצריך קרא דכלאים דלא ניליף מאלה ואח"כ הקשה ותו דאם נאמר דל"ש מה"ב והיכא דשייך מה"ב דנתהוה מאיסור ל"מ סברא הראשונ' שוב הקשה דלמ"ל או כבש דליכא למילף מקרא דאלה ודבריו עמוקים כדרכו. ונ"ל בישוב קו' הטו"ז דלמ"ל קרא לכלאים דיש ללמוד לחומרא מה"ב מקרא דוהבאתם גזול כדאיתא בסוכה ולקולא ללמוד להתיר מקרא דאלה ואף שנעבדה עבירה מותר לגבוה כדאיתא בסוטה מ"ו והתוס' כ' בתמורה כ"ח ע"ב דגבי בע"ח לאסור לגבוה קולא וחומרא לקולא מקשינין עיי"ש: א"כ מה"ט צריך קרא מיוחד בכלאים. אך לפי תוס' בסוכה דמה"ב דוקא היכא שעיקר הדבר ע"י העבירי ל"ש למילף להקל שפיר הקשה הטו"ז. ודרך אגב נ"ל בישוב דברי הרמב"ם שפ' בפ"ה מאיסורי מזבח אין מביאין מנחות ונסכים מערלה וכ"כ משום דהו"ל מה"ב וס"ל מה"ב דאורייתא ופסק בה' ז' שם בגונב או בגוזל והקריב קרבן בנתיאשו כשר ולא הו"ל מה"ב ע' בנוב"י מהד"ת סי' קל"ג שהרגיש בזה ולהנ"ל מיושב שפיר דס"ל לחלק בין בע"ח דילפי' בסוטה מ"ו מאלה דכשר אף בעבד עבירה ותוס' כ' חולין קט"ו ד"ה חורש דמקרא דאלה ליכא למילף אלא בע"ח וע"כ במנחות ונסכים ס"ל לרמב"ם שפיר מה"ב ובזה י"ל שיטת ר"י בגיטין נ"ה ודברי התוס' בסוכה דמשמע דכ"ע אית להו מה"ב בלולב ורק ביו"ט ב' פליג ר"י. ואיך לא הרגישו מדברי ר"י דלא ס"ל מה"ב ע' בנוב"י הנ"ל ולהנ"ל נכון דדוקא בבע"ח פליג ר"י ובלולב כ"ע מודה והר"מ לס"ל כסברת התוס' סוכה ל' כדמוכח מדבריו

(ג) ובדברי הצ"ץ סימן מ"ו ובהגהות שבסוף הס' שהרגיש כ"ת שהתיר בזה"ז בנרבעת לאכילה הואיל ואין האיש חייב מיתה בזה"ז ולא בא תקלה ע"י וכ' שנעלם ממנו דברי הגמרא נדה מ"ה דתינוק בן ט' שנים הבהמ' נסקלת אף שהוא אינו נסקל הנה בסנהדרין מקשה ממשנה על הא דבעינין תקלה וקלון ומשני כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלי' דידי' חס אבהמה לא חס. ומעתה בקטן דחיוב מיתה יש ורק דחס רחמנא ואבהמה לא חס משא"כ בזה"ז דליכא חיוב מיתה דאין דנין בכ"ג ולא נגמר הדין כלל נכונים דברי הצ"ץ והרי להלכה פסקינין דבעינן תקלה וקלון ומ"מ בקטן חייב וכ"כ ז' הגאון מהר"ץ אשכנזי סימן פ"ד ובגוף האיבעיא מר"ש אי תקלה וקלון בעינין יש להבין דכ"ז לר"ש דדריש טעמא דקרא ומ"ה י"ל דתרוייהו בעי תקלה וקלון אבל למאן דל"ד טעמא דקרא כיון דגזרה תורה ואת הבהמה תהרוגו מה לי אי בא תקלה ע"י או קלון וגם המשנה צ"ב וכי טעמא דקרא אתי לאשמועינין ולכאורה י"ל דהאיבעיא קאי לר"ש דרב ששת ס"ל דרשינן ט"ד בקידושין כ' כר"ש ולפ"ז מוכח דרמב"ם פ' כר"ש דפ' ג"כ דבעינין תקלה וקלון פ"א מא"ב

ואמנם י"ל לפי המבואר במלא הרועים אות ט"ד דכי פליגי רבנן היינו לגרוע מהפסוק אבל להוסיף על הפסוק עוד איסור נמי דרשי דמקרא א' יוצא לכמה טעמים א"כ א"א להקל ולומר דכאן ל"ש הטעם דאולי יש טעם אחר לקרא: אמנם להחמיר אתה מחמיר ור"ש דריש בכ"מ ט"ד עיי"ש א"כ לדיני נפשות דס' נפשות להקל ודין הבהמה כדין האדם חוששין מס' שמא ט"ד מתקלה וקלון ובשוגג או בעכו"ם לא קטלינין לבהמה הגם דמל' הר"מ בה' מלכים פ"ט ה"ז משמע דהוה ודאי שלא נצטוו אלא בישראל וצ"ל דר"מ פ' דדרשינין ט"ד ולפמ"ש דאם ל"ד ט"ד הוה ס' א"כ נהי דמספק לא קטלינין אבל מ"מ לענין איסור הנאה יש לאסור הבהמה מספק בקלון אעפ"י שאין תקלה. אבל י"ל כעין שכ' פמ"ג ס' מיתה אינו פוטר מתשלומין ול"א ס' ממונא לקולא דהוה כודאי שא"ח מיתה והפלא שלא הביא דברי המג"א בסימן רע"ז דלס"ל כן א"כ גם בדין הבהמה אם נאמר דס' בדינה להקל אינה נאסרת ג"כ והיה מקום לישב קצת דברי הב"ח בתשו' שרצה לאסור בהמה הנרבעת לנכרי ולא בעי כ"ג דנכרי נהרג בע"א ושלא בהתראה וז' הגאון מהר"ץ סימן פ"ד הרבה להשיג עליו ולהנ"ל י"ל דחשש לדברי ר"ש דדריש ט"ד להוסיף ולדידיה י"ל דחייב מיתה אף בתקל' לבד דכמו דדן להקל באיסורין כן דן להחמיר במיתת בהמה ומ"ה ס"ל דל"ב קלון ותקלה רק בטעם א' נהרגה ונאסרת ולאיסורין חשש הב"ח דשמא הלכה כר"ש ולדידי' היכא דשייך הטעם אף דלא נכלל בקרא כדס"ל לר"ש בב"מ קט"ו וה"ה בשור בנכרי דל"ב כ"ג ושייך טעם דתקלה. ומ"ה לר"ש היתה חייבת בסקילה ונאסרת ורוב קו' הח"ץ מיושבין לפ"ז דכל סוגיות דמייתי הח"ץ י"ל דלא כר"ש ודו"ק

(ד) והנה לענין בהמה הנוגחת או הנרבעת בזה"ז בתשו' בית יעקב סימן קי"ח חולק על הטו"ז בסימן קנ"ג דכיון דלא תנן רק בדיעבד אם שחטו קודם שנגמר דינו בשרו מותר ש"מ דלכתחילה אסור וה"ה בזה"ז דהוה קודם שנגמר דינו עיי"ש והדבר תמוה מאוד דמה ראי' מגמרא שהי' בזמן שדנו הב"ד ד"נ והי' מחויב להביא לב"ד ולקיים ובערת הרע מקרבך כדאיתא בחולין קל"ט ומ"ה אסור לכתחלה לשחוט משא"כ בזה"ז דליכא ב"ד וכ"כ בצ"ץ סימן מ"ו אבל לא הביא לדחות דברי ב"י וכעת ראיתי שי"ל דהר"מ פ"י מנזקי ממון פ' בשור שהוא טרפה שהרג פטור והראב"ד כ' דאם בפני ב"ד הרג חייב. וכ' הה"מ דשמא קרא ובערת לא כ' אלא באדם וזה תמוה מחולין קל"ט דפטרו משילוח הקן משום דבעי לאתויי לב"ד לקיומא ביה ובערת הרע מקרבך וכן הקשה בח"ס לאו"ח סימן ק"ה וק"פ והנלע"ד דהמעיין בחולין קל"ט רש"י ד"ה אלא לשחיטה ופרש"י דאי משום ובערת הרע הרי מבוער מן העולם ומשמע מזה דבזה מקיים ובערת והגמרא מיעטי' דאינו ראוי לקרבן כמ"ש תוס' תמורה כ"ח ד"ה טול דשחטו קודם גמ"ד אף שמותר להדיוט אסור לגבוה (ודברי תוס' אלו נעלמו מתשובת ב"י באותו תשו') וזה דלא כח"ס סימן ק"ה שפי' קמ"ל דלא מקיים ובערת ולא משמע כן מרש"י ומ"ש מתוס' תמורה נכון מאוד ולפ"ז שורש הדבר דבבהמה אין כאן מצות ב"ד כמו מיתת ב"ד באדם רק מצוה לבער רשעים שלא יזיקו ואם שחטו אף שלא בב"ד מתקיים ובערת ושפיר כ' הה"מ דבשור טרפה כיון שהוא עומד למות בלא"ה ואינו חי א"כ ל"ש לבער רשעים מן הארץ דהוה כמבוער והגמ' ל"ק בטרפה רק באדם שיש מ"מ על הב"ד להמיתו ושלא ימות בעצמו אבל בשור דכ' רש"י דבשחיטה מתקיים דא"צ להמיתו במיתה אבל לשלוח העוף שהרג א"י דמחויב להאבידה מן העולם וע' בל' הר"מ שכ' על הא דבעלים הם טרפה שהוא פטור משום דהוא כמת כנ"ל לפי חומר הקושיא ונמצאו דגם דברי הב"י נאמנו דהביא ראיה מאם שחטו דדוקא בדיעבד מותר וליכא למימר דלכתחילה בעי לאתויי לב"ד דהרי משמע מרש"י ד"ה אלא לשחיטה דמקיים בשחיטה ג"כ ובערת וע"כ לכתחילה אסור הבשר אף קודם גמ"ד כנ"ל לישב דברי הב"י. ואמם י"ל דדוקא שם שלא יאכול הבשר מקיים ובערת הרע בהשחיטה משא"כ בשוחט לאכול הבשר אינו מקיים ובערת דבערת הוה שלא כדרך אכילה כמ"ש תוס' פסחים כ"ח ומ"ה לכתחלה אסור לשחוט משא"כ בזה"ז דליכא ב"ד ואין עלינו מצוה ובערת בעוה"ר מותר לשחוט לכתחלה, וכן משמע מדברי ז' הגאון מהר"ץ בסוף התשו' אך דמשמע מדבריו דבשחיטת גם בזה"ז מקיים קצת ובערת אף שאכל הבהמה ולפע"ד ל"נ כן ומה שיש לעיין בחולין קל"ט שם דמקשה אי דגמ"ד בר קטלא הוא ופרש"י דאינו ראוי לשחיטה דהא דינא בקטלה וצ"ע לתוס' חולין ג' דל"ב כלי שרת בשחיטה א"כ יבדק צור וישחוט דעבדי' כעין סקילה כמו דאמרינן בב"ק מ"א ולענין איסור הנאה לא איכפת לן דמלל"נ כמ"ש תוס' שם וכן קשה בעיקר קרא רובע ונרבע דצ"ל עפ"י א' או עפ"י בעלים דזולת זה הוה בסקילה ומאי הוי והרי בשחטת בצור היא כעין סקילה ומלל"נ בקרבן כמ"ש תוס' חולין קל"ט ומזה מוכח דשחיטת קדשים ל"מ בצור דאין