בית יצחק אורח חיים רכא

לא כן הוא דכיון דנתינת המעות הוה תנאי כשלא יתן מעות הקצוב לא קיים תנאו והמקח של המוכר ולדעתי נרא' להכריע דהיכי דקנ' בק"ס וישנו עדיין ביד המוכר ל"ה חוב עדיין ואין הדין כהקצה"ח. אמנם בנתן כבר המקח להלוקח ל"ה רק כחוב והגע ע"ע למ"ד בגיטין בהתנ' ע"מ שתתן ר' זוז ל"ה נתינ' בע"כ הכי גם במקח לא מהני בע"כ וע"כ אין המעות תנאי רק חוב ובחוב פרעון בע"כ מהני לכ"ע ואין ראי' מדברי הש"ע ח"מ בסימן ק"א במוכר סחור' אינו מורידו לשומא ופי' הריטב"א הטעם דהוי כהותנ' שיתן המעות ומוכח משם דהמעות הוה תנאי דא"כ נלמוד אזקפו במלו' דשם מיירי בזקפו אך הכוונ' דהוה כמחויב בפי' שיתן המעות כמו במלוה אם הי' מדובר בפי' ואין הכונ' שאם לא יתן מעות המקח בטל אך שהב"ד יכופו אותו שימכור חפצו ליתן מעות ואמת דאם נאמר דהוי תנאי הי' מקום לומר דמ"ה ל"מ בסחור' רק מעות מזומן משום דגם בתנאי ע"מ שתתן לי ר' זוז ל"מ איצטלא בע"כ דבע"כ ל"א שוה כסף ככסף כדאיתא בב"ש סי' כ"ז ומה"ט אולי הסחור' בעצמו יכול ליתן דלא נתקיים התנאי והמכיר' בטל אבל ז"א דל"ה תנאי שיבטל המקח מחמתו אך חיוב בעלמא

ועיין בכתובות צ"ב ראובן שמכר באחריות וזקפן במלו' ומת וכו' והקשו הראשונים למ"ל זקפו במלו' ואם נאמר דהוה המעות תנאי יש מחלוקת אם לו ולא ליורשיו בע"מ שתתני לי ר' זוז בגיטין בין רשב"ג ורבנן ואם ל"ה קיום התנאי לתת ליורשים בטל ממילא המכיר' ואין כאן חוב כלל ואיך יאמרו יורשים אנן מטלטלין שבק אבין. אמנם גם להנתיבות ל"ק זה לפמ"ש באבני מילואים סימן ל"ט ס"ק י' בטעם הדבר דכיון דחיוב אין כאן בתנאי ע"מ שתתן ר' זוז ל"ש ירוש' בזה ומה שניתן ליורשים הוה כאינש אחרינא א"כ במכיר' דהלוקח א"י לבטל המקח לכ"ע הוה כחוב ובר ירוש' הוי ושפיר מהני קיום התנאי ליורשי' לכ"ע

(ז) ועיין ע"ז ע"ב דמייתי מגרוטאו' במשך ולא נתן מעות יחזור נתן מעות ומשך יוליך הנא' לים המלח ואס"ד משיכ' קונ' אמאי יחזור ואם נאמר דהוה המעות תנאי נהי דהתנאי לא תליא ביד הלוקח והלוקח מחויב לתת מעות אבל לפמ"ש במק"ח סימן תמ"א בהלו' לנכרי על חמצו והרהינו ואמר אם לא אפרע יהי' שלו דהחמץ אסור בהנא' יכול לאחה"פ למחול התנאי ולהתיר למפרע בהנא' וא"ל מקוה מטהר אוכלין כדהקש' בזבחים מ"ה משום דלאחה"פ כשרוצ' בתנאי אך אז נגמר למפרע הרי דשרי למיעבד כל טצדקי להתיר בהנא' ובפרט להפוסקים דהערמ' בדרבנן מותר וכאן בע"ז ל"ה רק הערמ' בדרבנן להסמ"ג דע"ז שבא ליד ישראל ל"מ ביטול רק מדרבנן א"כ לא לשלם לנכרי דהפקעת הלואתו מותר והנכרי יאמר אם אין הישראל משלם לו חוזר מהמקח דלא נתקיים התנאי ולמפרע שלו ול"ה ע"ז של ישראל כלל ורשאי להשיא עצה ולעשות כל טצדקי שלא יהי' ע"ז שלו אף רגע. אבל במשך ונתן מעות יוליך הנא' דזה א"א רק שימכור כעת וזה אסור ומאי הקש' בגמ' והי' מקום לומר דמ"ה באמת סוגיא דבכורות ס"ל הכי אבל איך יתיישב סוגי' דע"ז אלא מוכח דגם אם לא ישלם המקח קיים ומ"ה אסור להגבות לנכרי הע"ז דהוה כמכיר' ולומר דכבר נאסר' הואיל והי' לישראל גל"מ דאם משלם אח"כ מעות יהי' למפרע שלו כמ"ש מג"א סימן תקפ"ו דבגל"מ הוה ג"כ כע"ז של ישראל כבר תמהו על המג"א דאנן קיי"ל לאו כמ"ד רק בחמץ והארכתי הרב' במק"א בזה. (ע"ל סימן נ"ב אות א') וקצת יש עוד להוכיח ממה שעקרו קנין כסף מחשש שמא יאמרו נשרפו חיטך. ואם נאמר דמשיכ' קנין התלוי בס' שאם לא יתן המעות בטל המקח לא יעקרו קנין כסף ויהי' הקנין על תנאי שאם לא יתן הסחורה יבטל המקח ויצטרך להחזיר מעותי' ולא יאמר שוב נשרפו חיטך בעלי' דאונסא כמאן דלא עביד ולא קיים התנאי אלא ע"כ דאין זו סברא שיקנה על תנאי ואולי לא רצו לתקן שיהי' אחריות על המוכר אם אין לו שום תשמיש בהחפץ דאל"כ הי' להם לתקן שיקבל המוכר אחריות ולמ"ד דל"מ מתנ' ש"ח להיות שומר רק בקנין ניחא אבל להחולקים בלא"ה צ"ל כנ"ל ובדברי הריטב"א בע"ז דף ס"ג שכ' מקנ' במשיכ' בלא מעות דסמך שיכול לכוף על המעות משמע ג"כ דל"ה תנאי ולפי דהרב' דינים תלוים בזה וגם לדינא דפסחא יש נ"מ דלדברי הנתיבות אם מכר החמץ לנכרי והנכרי א"ר לשלם החמץ ל"ק לנכרי והוה גזל בידו ואסר לאחה"פ ולמ"ש החמץ מותר ע"כ הצרכתי להאריך

(ח) וע"ד קו' בפסחים קט"ו לא נכרוך אינש מצה ומרור דאתי דרבנן ומבטל דאורייתא ומשמע דרק מצה לא יצא אבל י"ח מרור יצא וכ"כ הפ"מ סי' תע"ה והקש' דאם ידי מצה לא יצא וצריך לחזור ולאכול איך יצא ידי מרור הרי אתי מצה דרשות ומבטל לי' למרור לק"מ לפמ"ש תוס' בזבחים ומנחות בטעם דלא יצא ידי מצה דלא נשאר כזית א"כ דעכ"פ נשאר פחות מכזי' מצה ל"ה רשות רק מצוה דח"ש גבי מצוה נמי חשוב כמ"ש ג"כ השאג"א ושעה"מ ואפי' אם נאמר באין לו רק ח"ש לאו מצוה כיון שיקח אח"כ ויאכל תיכף בודאי הח"ש חשוב אלא שיש מקום לומר לדברי מג"א סי' תע"ה דבעי שיאכל בב"א כל הזית מצה ול"מ צירוף כא"פ (ולהפי' הב' המוזכר בפמ"ג בפתיח' לבב"ח] ול"ש חזי לאצטרופי אבל הרי ר"ל לס"ל חזי לאצטרופי ומ"מ מדרבנן אוסר בח"ש וה"ה במצה עכ"פ מדרבנן הוה מצו' אף ח"ש עוד אני אומר דהרי הרא"ש ס"ל דל"ב כזית במרור משום דעל מצות ומרורים יאכלוהו קאי על הפסח א"כ במצה איכא תרי קראי בערב תאכלו מצות והוא בכזית ומצות על מרורים יאכלוהו דמשמע פחות מכזית להרא"ש ונמצא דבזמן המקדש הי' מצוה במצה אפי' בח"ש מקרא זה ובזה"ז כמו שיש במרור מצוה דרבנן מקרא דעל מצות ומרורים ה"ה במצה בח"ש כמו מרור והוה תרוייהו דרבנן ומ"ה ידי מרור יצא וידי מצה דאור' לא יצא ומיהו למ"ש הרמב"ן ריש מגילה לענין תענית לפניהם בי"ג באדר דבלא"ה איכא איסורא לא גזרי רבנן עיי"ש כן במצה דבלא"ה איכא מצות תורה שיאכל כזית אין כאן חיוב דרבנן מקרא דעל מצות ומרורים. ואמנם מדברי התוס' לא משמע כן שכ' בד"ה אלא מברך דאם קיי"ל כהלל אוכל מצה ואח"כ מותר לאכול מצה ומרור והמצה אין מבטל למרור משום דתרוייהו משום מצות כריכ' ואי כנ"ל דבמצה לא הניחו חכמים שוב חיוב בזה"ז מקרא דעל מצות ומרורים כיון שבלא"ה איכא קרא דבערב א"כ כשאכל המצה וקיים הקרא דבערב שוב המצה מבטל המרור דליתא אפילו דרבנן וע"כ לס"ל לתוס' סברת הרמב"ן הנ"ל והנה מה דפשיטא לכ"ת דאפילו אם המרור מבטל למצה עדיין המצ' מבטל למרור הדבר תלי' במחלוקת שבין רש"י ותוס' בזבחים ע"ח דרש"י פי' דלא ידעינין אי משום נותר אי משום פיגול ותוס' פי' אף על חדא אין לוקין דמקצת של זה מבטל זה ורש"י ס"ל דזה שנתבטל מצטרף לאיסור ואמנם אי מצטרף לדבר מצוה מה שנתבטל דהוה כמאן דליתא. תלי' בדברי התוס' מנחות כ"ג גבי קומץ שנתערב כ' רש"י דל"ח ריבה שמנה הואיל וכמאן דליתא דמי ותוס' חולק בזה עיי"ש (וע"ל סימן א') א"כ ה"ה הכא אם נאמר שנתבטל המרור במצה הרי כאן כזית מצה ויוצא ידי מצה והוי דאורייתא ודאורייתא ודאי אינו מבטל דרבנן וע"כ הדרבנן מבטל לדאור' ומ"ה המרור יוצא ממ"נ לשי' רש"י זבחים ולהתוס' מקצת של זה מבטל של זה ומקצת ש"ז מבטל ש"ז ודו"ק

(ט) ובגוף דברי הרא"ש שכ' דל"ב מרור כזית רק משום ברכ' ומשמע ה"ט דקרא דעל מצות ומרורים יאכלוה קאי האכיל' על הפסח ולפע"ד דזה דוקא להלל דס"ל מצות כריכ' וס"ל דיאכלו' קאי על הפסח. אבל רבנן דס"ל כ"א בפ"ע ופרש"י מדלא כתיב יאכלו אותו ואנא ידענא דאפסח קאי וכתיב יאכלוהו משמע כ"א בפ"ע א"כ כ' אכיל' בכ"א ובעי כזית וז"ב ובזה א"ש מ"ש התוס' בד"ה אעפ"י שאין חרוסת מצוה דניבטיל חרוסת למרור ולהתוס' בזבחים ומנחות כ"ג ע"ב דכל עיקר הביטול היינו דלא נשאר כזית ומרור להרא"ש ל"ב כזית רק משום ברכ' ומאי הקשי אבל להנ"ל נכון דכיון דאכל מרור עצמו בזה בעי כזית לרבנן וגם כל קו' השאג"א סי' ק' מתישבים מ"ם א"כ קרא דבערב צריך לכזית ולהנ"ל י"ל דמה דדריש מקרא דבערב לטמא ושהי' בד"ר ולא מוקי לכזית קאי לרבנן וגם מ"ש דאיתקש מרור לפסח י"ל דסתם אכיל' בכזית וקרא כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ומשמע דקאי שיאכלום ביחד וסתם אכיל' בכזית וע"כ משמע שיש בכ"א פחות מכזית ובפסח יש קרא מיוחד ואכלו את הבשר וצריך כזית בפ"מ וכן במצה בערב תאכלו וכאן דליכא קרא רק על מצות ומרורים גלי קרא בהדיא במרור דל"ב כזית ומ"מ לשאר דינים כגון לנשים אקשי' רחמנא ולא עוד אלא שיש מקום לומר גם להלל ע"כ ס"ל דיוצא בפחות בכזית רק היכא שאוכל ביחד אבל באוכל זה בפ"ע דגם להלל יוצא דיעבד ולדידי' קרא תרתי קמ"ל או שיאכל בב"א או שיאכל בזא"ז א"כ באכלו בזא"ז גם להלל בעי כזית לקיים קרא דיאכלוהו על כל א' ודו"ק

סימן עה

להרב הנ"ל

(א) ועל דברי הטו"ז בסימן רצ"ז שדח' מי שרצ' לאסור בהמ' הנרבעת לאכיל' וכ' ותו דאיסור רביע' אינו אלא לגבוה וכבודו תמה דמשמע מדבריו דאיסור נרבע הוא אף בבהמ' אינו מינו ותמה עליו דזה דוקא באדם והמעיין בדברי הט"ז לק"מ דכוונתו דלכאור' הי' לאסור בהמ' הנרבעת מאינו מינו מטעם כל שתעבתי וכמו שהקש' בחולין קט"ו עיי"ש בתוס' ד"ה מדאסר רחמנא כלאים לגבו' מכלל דלהדיוט שרי והקשו דילמא איצטריך קרא להקדיש' ואח"כ הרביע' כלאים ודבריהם צ"ב דהקושיא על הולד של כלאים ואיך כ' הקדיש' והרי נוצר באיסור וצ"ל דהקושיא בגמ' לא על הולד רק על האם שהרביע' כלאים וע"ז משני מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ואם הולד מותר כ"ש האב וכן פי' בראש יוסף דברי התוס' ואמנם לרש"י בחולין קאי קו' הגמ' אולד ואאם לא פרכינין מידי כמ"ש רש"י וצ"ל דל"ש כלל לאסור הבהמ' דילפינין מדאצטריך לאסור רובע כקו' התוס' ומ"ה לא פרכינין אלא על היוצא ומעתה ראשית דברי הט"ז הן דברי הגמ' חולין לפ"ד התוס' דיליף דהאם מותר מהיתר הולד והפלא שלא הביא דברי הגמ' ובסוף דבריו יליף עוד מנרבע דלא אסור אלא לגבוה וע"כ בהמ' שנעבד' בה עביר' מותר להדיוט וה"ה בכלאים אבל לא עלה על דעת הטו"ז דנרבע הוא בבהמ' איך חשד למאורן של ישראל בכך. והנה לא מצאתי מבואר איך הדין על הבהמ' הנרבעת כלאי' לגבוה