בית יצחק אורח חיים ריט

ל"ה משהו ואיך כ' הרי"ף דהוא משהו ורב לשיטתי' דס"ל מב"מ במשהו וא"ל דדוקא שם דבר הנאסר במשהו ל"א נעשה נבילה וא"כ כח היתר מעורב בו משא"כ כאן טעם היתר שמן ג"כ נאסר ונ"נ ול"ה כח אחר מעורב בו דמה נעשה לרבינו אפרים דל"א בשאר איסורין חנ"נ ומשמע מהרא"ש דר"א יודה לסברת הר"ן

והנ"ל לישב דלכאורה סברת הר"ן ק"ל דמה בכך דכח היתר מעורב וכי משום כך לא יהי' מב"מ. והנ"ל הנה הר"ן בנדרים נ"ב ביאר דרבנן דר"י דלא ילפי מדם הפר דשם שניהן שוין דתרוייהו קדשים משא"כ באו"ה זה איסור וזה היתר ור"י אזיל בתר עצמות הדבר י"ל דדברי הר"ן שייכים יותר לרבא דאזיל בתר שמא וי"ל דר"י אזיל בתר שם העצם ורבנן אזלי בתר שם ההיתר ואיסור. ואמנם הפ"י בביצה ל"ט ביאר דר"י ורבנן בסברא פליגי דר' יהודא סבירא ליה דעיקר רוב ילפינין מסנהדרין ובעינין שהמיעוט ישתנה מהרוב כמו בסנהדרין דהמיעוט מוכרח לומר כהרוב וכן במבא"מ האיסור נשתנה לטעם ההיתר ומ"ה בטל ברוב משא"כ מב"מ כיון שהאיסור לא נשתנה הוי כמו קבוע ואינו דומה לסנהדרין ורבנן ס"ל דבעינן שהרוב לא ישתנה מהמיעוט ומבא"מ נשתנה דנרגש טעם המיעוט בהרוב משא"כ במב"מ וי"ל דכ"ז לאביי דמב"מ בטעמא תלי' מילתא שפיר י"ל דלר"י הטעם שהאיסור לא נשתנה והוי כקבוע. ואמנם לרבא דמב"מ בשמא ואף שאינו שוה בטעמו ל"ש ביטול א"ל סברא הנ"ל דהרי בשוה בשמא ולא בטעמא מקבל האיסור טעם אחר ויתפעל ממנו ול"ה קבוע ומ"מ ל"ב וע"כ לדידי' הוה גזה"כ. ובזה י"ל דפליגי אביי ורבא בטעם דמב"מ ל"ב ורבא ס"ל כטעם הר"ן ואביי ס"ל כטעם הפ"י. והנה אם נאמר כטעם הפ"י דמב"מ הוה כקבוע נכונים דברי הר"ן הנ"ל דדוקא היכא שהאיסור בעצמו יכול לילך הו"ל כקבוע ול"ב דהמרדכי פ"ק דחולין הקש' אמאי בסנהדרין אזלינין בתר רובא והרי הוא קבוע ותי' בתי' הב' דדוקא בתשע חניות שיכול להיות כי לקח מן המיעוט לבד או מהרוב לבד משא"כ בסנהדרין כיון שרואין מי המזכים ומי המחייבים וע"כ איכא רוב המחייב אזלי' בתרי' ומעתה ה"נ דוקא היכא שהאיסור יכול לילך בעצמו א"כ על כל חלק י"ל שהוא מן המיעוט או מהרוב ומהני סברת קבוע משא"כ אם האיסור א"י לילך בעצמו רק עם היתר ול"ש קבוע ומ"ה בטל וא"ל דא"כ בכל מב"מ יקח יותר מהאיסור דע"כ איכא רוב דז"א כיון שאפשר ליקח מיעוט ויהי' קבוע אסור ליקח רוב דאל"כ בט' חניות יקח ג' חתיכות שע"כ יהי' רוב א"ו זה אסור וה"ה מב"מ משא"כ כשהאיסור אינו הולך בעצמו רק היתר ל"ש קבוע דע"כ איכא רוב אך כ"ז לאביי דס"ל טעמא דר"י משום קבוע משא"כ לרבא דהוא גזה"כ אף בכח היתר שייך מב"מ ודו"ק

ובהכי ניחא סוגיא דחולין ק' דלרבא דמשני בשלא קדם וסילקו רק דהרוטב מבטל א"צ לסברא זו וגם ל"ש האי סברא דהרוטב הוה מבשא"מ רק דבנתן טעם נ"נ ואין ברוטב כח לבטל חתיכות נבילה ולאביי דמשני בשקדם וסילקו ולס"ל רואים מקשה דנהי דלא נ"נ במשהו מ"מ טעם המשהו אוסר דהוי מב"מ ושפיר מהני סברת כח אחר כמש"ל

ועפ"י הנ"ל ניחא הכל דהרי"ף דס"ל בתר שמא אזלינן וע"כ טעם דר"י מגזה"כ דאף אם כ"א מעורב הוי מב"מ ומ"ה כ' דרב לשיטתי' דמב"מ ל"ב ולא תיקשי איך כחוש אוסר והרי כ"א מעורב דלרי"ף ל"ל האי סברא אבל לאביי דס"ל בתר טעמא וטעמא דר"י במב"מ משום קבוע ומעתה איך היתר מפטם והרי בכ"א מעורב ל"ש קבוע וע"כ מוכח דריחא הוא יותר ממשהו ואף במבא"מ אסור ומ"ה ס"ל ריחא מילתא ומ"ה נקט בע"ז בת תיהא בתר פלוגתא דאביי ורבא אי בתר טעמא אי בתר שמא והיינו דהפלוגתא זו תלי' באידך פלוגתא דלאביי רב ס"ל ע"כ ריחא ממש ופ' כותי' ולרבא לשיטתי' רב ס"ל ריחא משהו רק מב"מ ל"ב והוא ס"ל דבטל ע"כ ס"ל ריחא לאו מילתא ודוק היטב בכ"ז

(ו) והנה התוס' הקשו דמה מקשה משני פסחים לרב דילמא שם מיירי בשניהם כחושין דעוד' רב והנ"ל דהנה בגדי לא קרב האלי' ופסח נצלה כולו יחד והנה שומן האלי' שמן הוא כמבואר בר"מ בפט"ו ממ"א דשומן אלי' עם חלב הוי מב"מ ומעת' מקש' הגמ' שפיר מדקתני אפילו גדי וטלה מוכח דתערובת טעמים מותר דאל"כ הרי בגדי יש שמן דהיינו האלי' ונאסר הטלה ועוד טלה וטלה הוי רבותא יותר דאין כאן שמן דהטלה קרב אלי' אא"כ אפילו בשמן ריחא לאו מילתא ודו"ק היטב

סימן עד

ב"ה ברעזאן א' סיון רב להושיע לפ"ק

שלום וברכה לכבוד ידידי הרב הה"ג החריף ובקי מ' מאיר לנדא נ"י אבד"ק בורשטין

(א) יקרת מכתבו הגיעני והנני לתשובתו ע"ד ר"י בתוס' ע"ז ס"ב ע"ב דהיכי דמשך הנכרי ע"ז מותר אח"כ הישראל לקבל הדמים דל"ה חילופי ע"ז דהוה כמו בא עלי' ואח"כ נתן לה. והקש' מעלתו מע"ז ל"ג בהלך מיריד דאסור המעות משום חשש שמכר הע"ז ואמאי לא נתלה בהיתר דלא קיבל הדמים רק לאחר משיכ' כמ"ש תוס' ע"ז י"ב דתולין בהיתר ונימא לא שביק היתרא ואכל איסורא. ואפילו להפוסקים דלדידי' אסור מ"מ אמאי לא נתל' שעש' להקל האיסור מדאורייתא לרבנן דכה"ג אינו אסור אלא משום קנס כמו דאמרינן בחמצן של עוברי עביר' מותר מיד מפני שהן מחליפין ומרויח דלאחרינא שרי וגם לדידי' לא אסור רק מדרבנן ע"כ ונ"ל לפמ"ש המ"ל בפ"י מגירושין ה' י"ח לחלק בין דברי הרדב"ז שכ' גבי נדה ונתיחד ממה אפילו ראינו שנבעלה ל"א אאע"ב ב"ז כיון שבלא"ה הו"ל ב"ז ובין הך דתמורה כ"ז דלא איבעי' לי' רק דאיתחזק בג' מלקות אבל בב' בהמות אמרינן לא שביק היתרא ולאחולי קמכוין אף דבלא"ה חייב מלקות על בהמ' התמימ' וכ' דהך בתמור' דהוה בב' דברים מ"ה אמרינן לא שביק היתרא משא"כ בדבר א' שבאותו ביאה עבר על איסור נדה באותו ביאה גופי' ודאי לא נשמר מאיסור אחר הבא מחמת אותו ביאה ולפ"ז צ"ל בחולין בחמצן של עוברי עביר' מותר מיד מפני שהן מחליפין והרי חזינין דמאן דעבר על איסור אחד לא נשמר מאיסור אחר כמ"ש הרדב"ז וכאן הוה באותו חמץ שעבר עליו בב"י וצ"ל דכיון דל"ה בזמן אחר דהלאו של ב"י כבר עבר וכעת אחה"פ לא שביק היתרא ואכיל איסורא או שיש לחלק בין איסור מאכל לאיסור אחר דאדם קץ באכילת איסור וכ"כ הב"י בסי' קי"ט בישוב קו' על רמב"ן בתי' הב' עיי"ש ומ"ה חמצן של עוברי עביר' מותר דנהי דחשיד על ב"י ל"ח לאכול חמץ שעבר עליו הפסח. ומעתה בישראל שמכר ע"ז הרי חשיד ליהנות מע"ז דהמכיר' גופי' הוה הנא'. דאה"נ אסור ליתן אפילו לכלבים של הפקר ומדחזינין שנהנ' מע"ז באותו שעה שנהנ' אינו חש מלעשות איסור אחר כמ"ש המ"ל בשם הרדב"ז ומ"ה לא תלינין שעש' בהיתר ול"ש ב' הסברות הנ"ל וא"ל דנהי דחשיד שיהנ' מע"ז שאין לו תקנ' דיצטרך לישרף ע"ז אבל היכא שיכול ליהנות בהיתר לא יהנ' מאיסור דהרי גם בהך דהרדב"ז איסור זנות יכול לתקן ולא חש לתקן כיון שיש איסור בלא"ה אמנם בדברי הרדב"ז נלפענ"ד דל"ק אלא בנדה דהוא איסור כרת ומ"ה אם לא חש לאיסור כרת לאיסור בעילת זנות דהוא איסור לאו ולקצת פוסקים ל"ה אלא דרבנן ל"ח אבל באיסור לאו גם הוא מודה דלא שביק היתרא. ובזה מיושב מה שהקש' באבני מלואים סימן ל"ג על הרדב"ז מתשו' הרשב"א ומגיטין פ"א עיי"ש ודו"ק: מיהו בגוף מה שהקש' מעלתו דנימא דמכר בהקפ' משום דל"ש היתרא בפשיטות ל"ש לא שביק היתרא שלא רצה לתת בהקפ' שמא לא יפרע הנכרי ובפרט לפמ"ש לקמן דאינו יכול לתבוע לנכרי דלדידי' אסור ומ"ה ל"א ל"ש היתרא

(ב) והנה נ"ל דאף לר"י דס"ל דאפילו בע"ז שישנו ביד הלוקח ל"ה חילופי ע"ז כיון שמשך קודם שנתן המעות ע"כ לא התיר אלא במכר בהקפ' וזקף במלו' דאפילו אם לא יתן הנכרי המעות הע"ז שלו והדמים כחוב בעלמא משא"כ במכר ולא זקף במלו' אם לא ישלם המעות הוי ע"ז גזל ביד נכרי כמ"ש הח"מ באה"ע סימן ק"כ אם לקחו נייר ולא שילם הגט הוה גזל בלא זקף במלו'. א"כ אין הקנין נגמר רק בעת קיום התנאי א"כ הו"ל חלופי ע"ז דהקנין תלוי ועומד ולא נגמר רק בעת נתינה המעות וכ"ז למ"ש בת"ג ובנתיבות בסי' ק"צ ובסימן קצ"א דהמעות הוה כתנאי ואם אינו רוצ' לשלם הדמים הוה גזיל'. ומצאתי במח"א ה' מכיר' קנין משיכ' סי' י"ב מעין דברים הנ"ל לבד מה שהק' מהני סבייתא היא קו' הריטב"א ויבואר לקמן

אמנם לפי דמשמע מסתימת דברי התוס' והר"ן ז"ל דאפילו בלא זקף במלו' כל שקיבל הדמים אח"כ ל"ה חילופי ע"ז נ"ל ביאור הדבר בסברא נחמדה ויתישב ג"כ מ"ש בריטב"א על הר"י מדף ע"א דאמר רב להני סבייתא שיקחו המעות מקודם דאם לא יקחו יהי' היין יי"נ קודם שמשך וכדמוקי דאיכא עכבת יין אסור ומה בכך הם יקחו המעות אחר המשיכה ונ"ל ביאור קו' דאפילו להאוסרין להמוכר עצמו זה מטעם קנס ובזה שמכר בעודו היתר ל"ש קנסי ולפענ"ד לישב דבאמת דברי הר"י צ"ע דהרי כל שלא נתן המעות לא קנה הנכרי הן מטעם שהישראל יכול לבטל המקח ע"י שיעייל ונפיק אזוזי. והן מטעם שפסק בנתיבות סי' ק"צ דבלא"ה אם לא ירצה לשלם בטל המקח ונמצא דהמקח לא נגמר עד שנתן המעות והוה המעות חלופין. אך הדבר נכון דהנה במוכר שדהו מפני רעתו ל"מ עייל ונפיק אזוזי ול"ב המקח. א"כ במוכר ע"ז אין לך מוכר שדהו מפני רעתו גדול מזה ואין בידו לבטל המקח ע"י עייל ונפיק אזוזי. והדמים ל"ה כתנאי ומ"ה מתיר הר"י. ומעת' כ"ז במוכר יי"נ או ע"ז אבל במוכר יין כשר לגבי' ודאי הדמים הוה כתנאי דהוא לא מכר מפני רעתו דלולא המכיר' הי' כשר א"כ דמהני עייל ונפיק וגם הדמים הוה תנאי להנתיבות אם יקח מעות אח"כ יהי' חליפי ע"ז ושפיר אסר רב לפני סבייתא ומיושב קושית הריטב"א ב"ט

והי' מקום לומר עוד כיון דבדבר שא"א לקיים ע"י שליח ל"מ תנאי ולפענ"ד במקח שנעש' באיסור דא"א עי"ש דאשלד"ע ל"מ תנאי וגם תנאי דהוה ממילא ל"מ דתנאי דממילא כגון אומדנא