בית יצחק אורח חיים ריח

מקשה והא רב ס"ל דשיל"מ בטל ונ"ל דהנה הרא"ש כתב וז"ל הא דאמרינין בדרבנן מבטלין לכתחלה ה"מ היכא דמיקלי קלי כעין הכא אבל היכא דאיתא לאיסורא בעינא אין מבטלין לכתחלה וכל העובר ישתומם דמנ"ל להרא"ש דין זה דהא בגמרא מקשה קודם והלא אין מבטלין איסור לכתחלה ומשני ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין ולא משני על קושיא זו ה"מ היכא דאיתא איסורא בעינא אך על קושי' מדבר שיל"מ שהקשה אח"כ משני החילוק זה ומנ"ל להרא"ש לחלק כן לענין אם מבטלין לכתחלה

(ג) והנראה בזה דרך נחמד דלכאורה קשה אמאי מקשה מקודם הקו' דאין מבטלין דל"ה רק לכתחלה ולא הקדים הקו' מדשיל"מ דהוא קו' אלימתא מהראשונה דאסור גם בדיעבד אך אמנם ניחא דלכאורה נכון הסברא דמדרבנן מבטלין איסור לכתחלה דדעת רוב הפוסקים דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן ומ"ה דוקא בדאורייתא גזרו רבנן אבל בדרבנן מבטלין לכתחלה דהוה תרי דרבנן ומ"ה הכל ניחא בס"ד. דהגמרא מקשה והא אין מבטלין ומשני ה"מ דאורייתא דהוה חד דרבנן אבל בדרבנן דהוה תרי דרבנן מבטלין ופריך ולר"א דאמר דשיל"מ אפילו בדרבנן ל"ב דהוי ג"כ תרי דרבנן דדבר שיל"מ ל"ב רק מדרבנן כמ"ש רש"י עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר ובדרבנן ג"כ ל"ב והדק"ל והלא אין מבטלין לכתחלה דאין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן לר"א בדשיל"מ וה"ה לענין אין מבטלין לכתחלה ומ"ה דברי הרמב"ן כמין חומר דהך קו' ולר"א לא הקשה אהא דעצים שנשרו דרב ל"ל דשיל"מ אך אהא דמחלק בין דאו' לדרבנן מקשה והלא רב אשי אינו מחלק בכך ואף דרב ס"ל דשיל"מ בטל מ"מ מקשה דהרי חזינין דהיכי דגזרי רבנן אין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן ומסתמא רב ג"כ אינו מחלק ולפ"ז הגמרא משני קו' ראשונה בהך תירוצא דהיכא דמיקלי קלי איסורא מבטלין לכתחל' וכמ"ש דקושיא ולר"א לא הקשה אגוף מילתא דרב מדין דשיל"מ דרב ל"ל דשיל"מ ומ"ה ניחא דברי הרא"ש שכ' דא"מ רק היכא דמיקלי קלי איסורא וג"כ ניחא שהקדים קו' דאין מבטלין לכתחלה דהיא עיקר הקי'. דברי ב"ד הדו"ש אהרן שמעלקיש

סימן עג

עוד בסוגיא דריחא פסחים ע"ו וע"ז ס"ו

(א) המהרש"א הקשה לשי' התוס' דאף רבא ס"ל ריחא מילתא ובבת תיהא הטעם משום שמזיקו מה מקשה לאביי מכמון של תרומה הא לדידי' נמי תיקשי ונ"ל דהנה הכו"פ סימן ק"ח כתב דלאביי ס"ל ריחא מדאורייתא אסור ומ"ה בבת תיהא נהי שמזיקו והוי כמו אכילה גסה עכ"פ לכתחלה אסור ורבא ס"ל ריחא הוי מדרבנן ומ"ה מותר בב"ת מפני שמזיקו והנה בסוגיא יש להקשות לפי המבואר בכריתות ו' כהן שסך בשמן ש"ת בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש אף דסיכה כשתי' הואיל והכהן כבר סך והוא מחולל וע' ת"י יומא פ"א והתוס' כ' דהכא מיירי דהכהן הסיקו וכיון דהכהן נהנה בהכמון הנאת של כילוי שוב מותר לישראל ליהנות דנתחלל ומה מקשה רבא

ועוד קשיא על המשנה דקאמר שאין כאן אלא ריח והרי אף אם יהי' טעם מותר שכבר נתחלל והנ"ל לפמ"ש תוס' יומא ע"ז ד"ה מנין לסוכה שהי' כשתיה דהוא אסמכתא וראי' מכהן שסך בן בתו מתעגל ואס"ד דהוא מדאור' מה מהני דנתחלל: ומעתה מיושב הקו' דמ"ה נקט ריחא דאי הי' טעם מדאורייתא הפת אסור דלענין דאורייתא ל"ש חילול וממילא מיושב קו' מהרש"א דרבא הקשה שפיר בשלמא לדידי' דבב"ת מותר דריחא רק מדרבנן שפיר מותר בכמון שכבר נתחלל אלא לדידך דס"ל ריחא דאורייתא קשיא. ולפ"ז י"ל מה שמקשה רק לאביי מכמון ש"ת ולא הקשה לרב דס"ל נמי ריחא מילתא דלרב ל"מ להקשות די"ל דס"ל ריחא רק מדרבנן אסור כמו קול ומראה וריח אין בו מעילה רק אד"ר והא דמסקינין מריח מקטורת מעל היא משום שעומד לכך כמ"ש תו' ע"ז י"ב אבל ריח שאינו עומד לכך רק מדרבנן ומ"ה בכמון מותר הואיל והכהן כבר נהנה אבל לאביי דמוכח דהוי דאו' דאל"כ לישתרי במזיקו הקשה שפיר

(ב) והנה על דברי התוס' יומא מ"ז הנ"ל י"ל מסוגיא דכריתות דמקשה מסך בשמן המשחה דחייב והרי כבר נתחלל ולשיטתם מה מקשה הרי סוכה בשמן המשחה דאוריי' מקרא דלא יסך ול"מ סברא שכבר נתחלל שוב מצאתי קושיא זו בכפ"ת ונ"ל לישב הנה לשי' תוס' איסור הנאה של כילוי מדאור' דלא כר"ש ולפ"ז יש בסך ב' איסורין א' שהיא כשתי' ב' שהוא נהנה הנאה של כילוי והנה זה דאמרינין דכיון שסך בו הכהן מתעגל בו ישראל הואיל ונתחלל שייך לענין אה"נ ש"כ דכיון דהכהן כבר נהנה הש"כ ונתכלה אין על ישראל איסור לכלותו. אבל עכ"ז שיהי' היתר לישראל לשתות או לאכול תרומה בזה ל"מ סברת דנתחלל דאטו אם אחד יאכל חלב והקיאו יהי' מותר חבירו לאכול ואף דהת"י ביומא פ"א ותוס' מנחות ס"ט ס"ל גם לענין אכילה סברא זו תוס' יומא לס"ל כן. ואין זה דומה לאוכל תרומה טמאה פטור דמשום דמחולל ועומדת דשם באמת התרומה נתחלל משא"כ כאן אטו במה שסך הכהן נתחללה ומה דמייתי גמרא קרא דמתו בו כי יחללוהו אף דקרא מיירי באכילה הגמרא מדמה כמו לענין אכילה מועיל סברת חילול היכא שבאמת נתחלל ה"ה לענין הש"כ כיון שהכהן כילה אין איסור על ישראל לכלות. ומעתה שפיר כתבו התוס' דבכריתות מוכח דסוכה כשתי' רק מדרבנן דאס"ד דאורייתא ל"ה מותר מצד שנתחלל לענין שתי' אבל מ"מ איסור סוכה היא מדאורייתא מצד הש"כ (וע' מ"ל שהקשה באמת למ"ל לאסור מצד שתי' הרי בלא"ה אסור מצד הנאה ותי' לענין קרן וחומש עיי"ש) ולזה מהני סברת שנתחלל' וז"ב ומעתה שפיר מקשה בכריתות מכהן שנטל משמן המשחה ונתן על בני מעי' דגם שם ל"ה כשתי' רק מדרבנן רק מ"מ אסור מדאורייתא ליטול משמן המשחה מצד קדושת שמן המשחה ומקשה שפיר דכמו בתרומה דמותר לסוך אף דאסור מדאורייתא מצד הש"כ וה"ה בשמן המשחה נחשב כאלו כבר נתכלה וזה ישוב נכון

(ג) עוד יש להעיר דהרי"ף כתב דרב לשיטתי' דס"ל מב"מ במשהו והמפורשים הקשו דאמאי רב אסר גדי וד"א דמבשא"מ ותי' בשעה"מ ובפליתי דדוקא במב"מ דאינו נרגש הטעם הוכרח הרי"ף לומר דטעמא דמב"מ במשהו משא"כ מבשא"מ אסור משום דנרגש הריח

ונ"ל דזה הוי כמו מילתא דלטעמא עבידא דבאמת הוי משהו רק שנרגש ודעת האו"ה הובא בש"ך צ"ח דזה הוי מדרבנן וע' בכו"פ שהקשו עלי' ואולם לפמ"ש החו"ד סימן צ"ח דברי הרמ"א דאזלינין בתר שמא ואף דליכא טעמא אם א"מ בשמא בעינין ס' מדאורייתא ומהני סמך דילפינין מזרוע בשילה ובמב"מ בשמא אף דאיכא טעמא ברובא בטיל א"כ כמו דמב"מ בשמא דבטל ברובא אף דאיכא טעמא כן היכא דבטל בס' אף דאיכא טעם ל"ה רק מדרבנן וכ"ז לרבא דאזיל בתר שמא ורב י"ל דס"ל כרבא וריחא הוי משהו דנרגש הטעם וא"כ ל"ה רק מדרבנן ול"מ להקשות מכמון ש"ת דלענין דרבנן מהני מה שנתחלל אבל לאביי דאזיל בתר טעמא ולדידי' היכא דליכא טעמא מב"מ ברובא ולדידי' י"ל טעמא ל"ב וזרוע בשלה בס' דמסתמא ליכא טעם וה"ה ריחא שנרגש הוה דאורייתא וא"כ ל"מ סברת נתחלל ומקשה שפיר מכמון

(ד) באופן אחר י"ל קושית מהרש"א הנ"ל הנה במחלוקת אביי ורבא י"ל לשיטתייהו אזלי דעיקר טעם רבא מפני שמזיק וביאר בכו"פ דהוי כמו אכילה גסה כדאיתא ביומא ויבמות מ' אך זה שייך היכא דכתיב אכילה ובפ' א"מ יליף דיי"נ אסור מדאיתקש לזבח וזבח למת בקרא ויאכלו מזבחי מתים ומעתה בי"כ לא כתיב אכילה רק בזבח וכיון דל"כ אכילה בגופה אף שלא כדה"כ לוקה לדעת אביי פסחים כ"ד דאף דבב"ח יליף מנבילה כיון דל"כ אכילה בגופה וכתב מהרש"א בפסחים כ"ו ד"ה שאני היכל דרבא פליג וס"ל כיון דיליף מנבילה הוי כמו דכתיב אכילה בגופי' ומ"ה אביי סובר אף דמזיק והוי אכילה גסה כיון דלא כתיב אכילה בגופי' אסור ורבא לשיטתי' פליג וס"ל ביי"כ דיליף מזבח ובזבח כתוב אכילה הוה כדכתיב אכילה בגופי' ומ"ה א"ל סברא שמזיק וז"ב. והנה אביי יליף ט"כ מבב"ח ע' חולין ק"ח דס"ל דל"ה חידוש

ומעתה י"ל דרבא הקשה לאביי דס"ל כיון דלא כתיב אכילה בגופה שלכה"נ אסור א"כ בב"ח לוקה שלכד"ה כדאיתא בפסחים ולפ"ז ליכא למילף ט"כ מבב"ח רק היכא שאסר שלכד"ה וא"כ בתרומה דמותר שלכדה"כ דכתיב אכילה בגופה ט"כ מותר מדאו' דל"מ יליף מבב"ח דחמור דאסור שלכדה"נ ואמאי קתני שאין כאן טעם כמון והרי בתרומה ט"כ מותר מדאורייתא ומדרבנן ריחא ג"כ אסור בשלמא לדידי' י"ל דט"כ ילפינין ממשרת או אף אי ילפינין מבב"ח מ"מ גם בב"ח מותר שלכדה"נ דגמר מנבילה וגם בתרומה ט"כ דאורייתא ושפיר קאמר הברייתא שאין כאן טעם שיאסר מדאו' רק ריחא מדרבנן ומהני סברא שכבר נתחלל אבל לדידך בתרומה ט"כ ל"ד וע"כ דמדרבנן אסור ע"כ לס"ל סברא דנתחלל אף בדרבנן א"כ בריחא נמי ליתסר מדרבנן ומשני אביי דלעולם ב"ת אסור ותרומה ט"כ ל"ד ורק מדרבנן אסור ומריחא אינו אסור אף מדרבנן דמיקל קלי וממילא מיושב דלא מקשה לרב די"ל דס"ל ט"כ בתרומה דאו'

(ה) והנה הר"ן בחולין הקשה על שיטת הרי"ף שכתב דרב לשיטתי' דס"ל מב"מ במשהו דהרי גם אביי ס"ל בע"ז דריחא מילתא והוא לס"ל במשהו רק בנ"ט וכ"ל דהנה לפי דברי הרי"ף י"ל דהרי התוס' חולין ק' כ' דדבר הנאסר במשהו אינו אוסר אחרים במשהו וע' בר"ן דה"ט דמשהו אינו יוצא לחוץ רק עם היתר והוי כח אחר מעורב בו ולא מיקרי מב"מ (ע' סימן צ"ב בפמ"ג) ומעתה איך אמר רב בשר נבילה כחוש אסור דההיתר מפטם לאיסור וע' בטו"ז יו"ד סימן ק"ה בשם מהרי"א דטעם כחוש לבדו אינו יוצא לחוץ ורק הפטום מוציא גם טעם כחוש ומעתה כיון דהוי כח אחר דהיתר השמן מעורב בו אמאי אוסר בריחא וע"כ