בית יצחק אורח חיים רטז

ומזה הוכיחו דמשהה חמץ ע"מ לבערו א"ע לריה"ג לפמ"ש בדעת הר"מ דהקדש א"ע בב"י אף דחייב באחריות פשיע' דבפסח א"ח בפשיע' דהו' רק גורם דגורם כנ"ל משא"כ לריה"ג דבאמת בהקדש עובר הגזבר בב"י מדרבנן ולפ"ז מ"ה שפיר יכול לפדות להסיק תחת תבשילו דבלא"ה מעיקרא ע"כ עבר משום אחריות פשיע' וקאי בעש' דתשביתו משא"כ לדידן דאסור בפסח בהנא' ואין כאן אחריות פשיע' וא"ע בב"י ודאי אסור לקנות ולשהות כדי לבערו והתבונן כי קצרתי ובעיקר קו' מהרש"א ברש"י שכ' על איקומתא דר"י למ"ד פודין ס"ל כריה"ג ואמאי לא כר"י ורק דהגזבר ימכרנו לנכרי בעצמו העירותי ע"ז דלכאור' נכרי ל"מ לפדות מהקדש לפמ"ש תוס' בבכורות י"ד בטעמא דהקדש קונ' בכסף דמשיכ' ל"ש בהקדש דכל היכא דאיתא בי' גזי דרחמנא איתא ונכרי לא קנה רק במשיכ' ול"מ לקנות בכסף ואיך יפד' דבר מה מהקדש רק דזה תלי' אי נכרי במשיכ' קונ' ור"א לשיטתי' דס"ל ע"ז ע"א בנכרי מעות קונ' ע' תוס' ב"מ וכ"מ ומ"ה ס"ל דנכרי פוד' ההקדש ומ"ה נכונים דברי רש"י דהנכרי בעצמו ימכרנו. אבל לר"י אולי ס"ל נכרי אינו קונ' בכסף ואינו פוד' הקדש ולכן פרש"י דס"ל כריה"ג וימכרם לישראל וע' פ"י מ"ש דנכרי אינו פוד' הקדש מטעם אחר ודוק היטב

(ה) ונבוא לסוגיא דאוכל תרומת חמץ דף ל"ב בישוב דברי הרמב"ם בפהמ"ש שכתב פטור מן התשלומין דקיי"ל אינו לוק' ומשלם ומדמי עצים לפי שחמץ בפסח אסור בהנא' והדבר תמוה דב' טעמים למה לי ועוד אמאי מוקי לה בגמרא כר"נ ולא תי' משום דאינו לוק' ומשלם ע' בתויו"ט הנה בסוגיא יש להקשות דמקש' תנן האוכל תרומת חמץ וכו' אלא א"א לפי דמים משלם חמץ בר דמים הוא והרי מ"מ אכל ונהנ' בחמץ ועיקר קושית הגמרא הוא דנהי דנהנ' מ"מ מאי חסרו ולפי המבואר בתו' כתובות ל' ע"ב דאף דזה נהנ' וזל"ח פטור מ"מ אם חסרו אף פחות מש"פ מגלגלין עלי' הכל ע' מהרש"א שם ותוס' דף כ"ט הקש' גבי חמץ של הקדש והרי יכול ליהנות מאפר ותי' דמיירי דאין האפר ש"פ ומעתה באכל תרומת חמץ עכ"פ הפסיד לחבירו האפר פחות מש"פ ומגלגלין עליו הכל ומאי מקש' והיא קושיא גדול' אמת דדעת הרשב"א דאה"נ ל"ה שלו כלל רק כהפקר ולפ"ז א"צ לשלם מטעם ז"נ דנהנ' מהפקר אבל רוב הפוסקים ס"ל דאה"נ הוה שלו וראי' מגט שנכתב על אה"נ והק"ל (ועמ"ש לעיל סי' נ"ט אות ד"ה) ובימי חורפי הייתי רגיל בזה לפרש לשון התוס' דף כ"ט שכתב ועוד י"ל הא דאין מקדשין באה"נ היינו בדליכא ש"פ ולשון תו' תמוה דהו"ל לכתוב בלשון תי' גם על סוגיא דהכא ותירצתי דבמעיל' ל"ש לתרץ כן דכיון דחיסר פמש"פ חייב בהנאת כול' וכעת מצאתי בב"א בחלק חו"מ סימן ס"ב העיר כן וע' במח"א במ"ש בישוב דברי הפוסקים במכר לחבירו איסור אכיל' דרבנן דאינו מחויב להחזיר כלום ולפי המבואר בש"ע ומוכח מגמרא דבנחת אדעתא דתשלומין צריך לשלם אף בז"נ וזל"ח ולפ"ז בקונ' איסור אכיל' דרבנן ולא ידע ואכל הוא נחת אדעתא דתשלומין וצריך לשלם מצד ז"נ כשו' היתר אכיל' ומ"ה אינו מחזיר וע' לעיל סימן הנ"ל

ולישב נאמר עפ"י הירושלמי הובא בר"ש גבי מי שהאכיל חמרי' ופועלים דבר איסור דמשלם להם דמי סעודתן דמקש' והלא אכלו ומשני אדם קץ באכילת איסור והרמב"ם פ' כן הרי דאכילת איסור ל"ח הנא' וכיון דרישא דמתניתין מיירי בשוגג ע"כ משלם רק מה שחיסר לכהן דמשום הנא' א"צ לשלם כיון דקץ באכילת אסור וע' בר"מ בנזיר ששות' יין של תרומ' ושפיר מקש' בר דמים היא דלא חיסר לכהן

ו) ועדיין יש להקשות הא דפריך בגמרא א"ה אימא סיפא ומשמע אא"ב דמתניתין כר"י או כר"ש דאסור בהנא' א"ש והרי בסיפא במזיד ל"ש אדם קץ באכילת איסור דיודע שאסור וראי' מדמחייב בכתובות ל' ע"ב בחלב משום ז"נ כמ"ש תו' שם ובזה יתחייב משום ז"כ שחסרו האפר פחות מש"פ לכן נ"ל דבר חדש דאנן קיי"ל בממון ומלקות ואתרו בו מילקא לקי ממונא לא משלם ובירושלמי הקש' לר"ל דחייבי מלקות שוגגין פטור מתשלומין מאכל תרומ' שוגג ותי' אלא לר"ל כדעתי' דתמן הכל הי' בכלל לא תענ' יצא ועשיתם לו כאשר זמם לחייבו ממון וכן הכל הי' בכלל וזר לא יאכל קודש יצא ואיש כי יאכל קדש בשגג' לחייבו ממון והבין הר"ש פ"ז דתרומת בפי' הירושלמי דגילתה תור' דל"א קל"ב והקש' לפ"ז מסוגיא דפסחים ולבסוף מסיק הר"ש דלפ"מ דמסקינין בשבת בהזיד בלאו אע"פ ששגג במית' ולפ"ז גלי קרא דל"א קלב"מ אפילו במקום מלקות עיי"ש ומשמע דהבין דהירושלמי ס"ל דבתרומ' לוקין ומשלמין ולפענ"ד דברי הירושלמי אין סובלין כן דקשיא אירושלמי דלמ"ל הא דהכל הי' בכלל לא תענה וכו' הכי אין די במ"ש דהכל היה בכלל וכל זר וכו'. ולכן ברור לפענ"ד כונת הירושלמי ע"ד דאמרינין בכתובת בפי' רבתה תורה עדים זוממין דממונא משלם מילקא לא לקי אף הכי בתרומה לא דגילתה תורה דל"א קלב"מ רק דממונא משלם מילקא לא לקי בין במזיד בין בשוגג ואהכי הוצרך הראיה מעדים זוממין דמתרץ דומיא דעדים זוממין ולפ"ז ה"ה בהזיד בלאו ושגג במיתה חייב ממון ופטור ממלקות כמו בעדים זוממין ולקמן יבואר דעת הרמב"ם בחיבורו מזה וה"ה במזיד גמור

והנה תוס' בכתובות הקשו על הך דנחבל דאמרינין בפי' רבתה תורה ממונא משלם מילקא לא לקי ומסופק בגמרא אי ממונא לקולא דא"כ איתגורי איתגר שנידון בקלה ותי' דחס רחמנא אממונא של נחבל ולפמ"ש בהירושלמי דבתרומה נמי גילתה דממונא משלם וקשיא איתגורי מיתגר וע"כ צ"ל נמי דחס רחמנא אממונא של כהן ולפ"ז כ"ז ל"ש רק אי חסרי' לכהן אבל אי משלם מצד ז"נ ל"ש לומר ממונא משלם מילקא לקי דקשיא איתגורי איתגר דהרי לא חסרה לכהן שתחוס התורה עליו. ומעתה הסוגיא נחמדה מאוד הנה כשהקשה אא"ב לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא ול"מ לשנוי' מצד הנאה שלו דבשגג ל"מ הנא' וכשהק' מסיפא הכי מק' ובשלמא אי אתיא כר"י י"ל דפטור מצד שלא חסרו לכהן ואי דישלם מצד ז"נ בזה מלקות פוטר דהתורה לא גילתה רק בחסרו מטעם חס רחמנא ובכאן מלקות פוטר אלא אי כריה"ג הרי חסרו וממונא משלם ותי' הא מני רנבה"ק דכרת פוטר ומעתה דברי הר"מ בפהמ"ש נכונים דפטור מתשלומין מטעם מלקות פוטר ואי דהתורה גילתה ממונא משלם מ"מ כאן ל"ש ח"ר דהרי אסור בהנאה והוצרך לפ"ז ב' טעמים כנ"ל דבזה דאסור בהנאה אין די דקשיא ולישלם מצד ז"נ כנ"ל ודוק היטב בכ"ז

(ז) ומעתה נבוא לדברי הר"מ בחיבורו שפ' האוכל תרומת חמץ בפסח בין בשוגג בין במזיד פטור מפני שחמץ בפסח אסור בהנאה עיי"ש ותמהו עליו דהרי אם אמרינין לפי מדה משלם חייב ואמאי לא פסק לפי מדה משלם ע' בפוסקים ולהנ"ל נכון בפשיטות דלפמ"ש משכחת בתרומה בשוגג שיחויב מלקות כגון בהזיד בלאו ושגג במיתה וכבר כתבנו בדברי הירושלמי דהתורה גילתה שישלם ולא ילקה. ואמנם נ"ל דכ"ז בהזיד בלאו ושגג במיתה דבזה חייב חומש והוה שוגג וגילתה התורה שישלם ולא ילקה אמנם במזיד בין בלאו בין במיתה בזה לא גילתה התורה שישלם ומ"ה ס"ל לוקה ואינו משלם ובזה נכון פ' הרמב"ם שפ' באכל תרומה מזיד לוקה ואינו משלם ואצ"ל דפליג אירושלמי ובהזיד בלאו ושגג במיתה פ' דחייב חומש ולהנ"ל פטור ממלקות

ואמנם אי ממונא לקולא קשיא איתגורי איתגר ועכצ"ל חס רחמנא וזה אם הפסיד לכהן אבל אם לא הפסיד לכהן ורק שישלם לפי מדה בזה ל"ש חס רחמנא והדרן לכללא דלוקה ואינו משלם אף בשגג במיתה והזיד בלאו ומעתה קאמר הגמרא שפיר א"א בשלמא לפי מדה שפיר אף דעדיין קשיא הרי מתניתין סתמא קאמר שוגג ולענין תרומה הזיד בלאו הוי שוגג ובזה ל"ש חס רחמנא ולוקה ואינו משלם מ"מ צריך לדחוקי אנפשין דמיירי בשגג בין בלאו בין במיתה ואמנם הרמב"ם לפסק הלכה. מיירי בשוגג שהזיד בלאו ושגג במיתה שפסק לעיל דהוי שוגג ומזיד היינו שהזיד לגמרי ושפיר פטור דלאו בר דמים דאסור בהנאה ואי דישלם לפי מדה בזה ל"ש חס רחמנא ומלקות פטרו ודו"ק

ודע מה שמסופק בגמרא אי ממונא לקולא ראיתי בהפלאה שכ' דנ"מ בחובל ביוה"כ דא"מ לקולא ורק דבחובל גילתה תור' משום שהותר מכללו כדאמרינין שם בכתובות ביוה"כ הו"ל לחייב מלקות וליפטר מממון ואי ממונא לחומרא אף ביוה"כ חייב ועפ"ז תמה על הר"מ שפ' גם בחובל ביוה"כ חייב לשלם ואמאי הרי הוה ס' וספק ממונא לקולא עיי"ש. ואמנם לפמ"ש במק"א דבס' קלב"מ חייב עפ"י מ"ש מהר"י באסון בכל ס' גזל דלחייב מס' איסור ותי' דאם אתה אומר להיפך יהיה אצל השני ס' גזל וקלב"מ חייב לצי"ש ויהיה אצל השני בהיתר מצד לצי"ש ומצד תפיסה ומ"ה פסק בחובל ביוה"כ חייב לשלם מס' דלא יהיה גזל אף א"מ לקולא משום שחייב לצי"ש ודו"ק בכ"ז

סימן עב

ב"ה אסרו חג הפסח תרכ"ח

להיניק וחכים טובא מרגניתא דלית לי' טימא וכעת החתן החריף ובקי כ' גדלי' ב"א הנגיד המופלג מ' מרדכי נ"י

שמחתי מאוד בחג החולף לראות מעשה אצבעותיך וערבה לי מנחת בכורי פרי שכלך והנני להשיב לך בקצרה ואברכך שתעלה מעלה מעלה בן יקיר לנס ולתפארת וד' יחזיק בידך וביד אביך לגדלך ולנשאך על גפי מרומי התורה והיראה

(א) ע"ד ששאלת על המהרש"א בסוגיא דריחא פסחים ע"ו לשיטת תוס' דרב ולוי פליגי בלכתחילה ולמה נקט לשון דיעבד ותי' דנקיט משום רבותא דרב דאוסר, אף דיעבד והקשות דהו"ל למינקט רבותא דלוי דמתיר אף לכתחלה דכחא דהיתרא עדיף. הנה לפמ"ש הצל"ח בריש ביצה דבדרבנן ל"א כח דהיתרא עדיף דאתה תתיר בלא"ה מס' עיי"ש א"כ בפלוגתא דרב ולוי דל"ה רק מדרבנן אפילו לרב כיון דל"ה רק ח"ש ול"מ לר"ל דח"ש מדרבנן אלא אפילו לר"י דח"ש מה"ת מ"מ ריחא ל"ה