בית יצחק אורח חיים ריד

מדאגבי' מעל דעל הגבהה ליכא מיתה והוי מזיד גמור. ולפ"ז שוב נתעורר קו' תוס' הנ"ל דבהקדש גלי וליכא למימר כהנ"ל דהתורה חייב' על הגבהה דהרי חייב' התור' בהזיד בלאו ובזה החיוב אך על האכיל' ובפרט לפמ"ש דאיסור חמץ אינו חל ורק משום הקדש ודאי קשה. ועיין בר"ש ריש תרומות פ"ז מזה ולקמן מ"ש ולישב זה נ"ל. הנה תמוה בעיני על אביי ורבא דלכאור' סותרים א"ע בסברתן דבכתובת ס"ל לאביי דהא דכרת פוטר לר"נ ה"ה מיתה ורבא ס"ל איפכא ובשבת ס"ט ס"ל לאביי דמיתה אינה עומדת במקום כרת ובעינין שוגג גם בלאו ורבא ס"ל מיתה במקום כרת עומדת והגם דבכתובת פליגא בקראי אבל בשבת לא פליגי רק בסברא ולהנ"ל הדבר נחמד בסברא דאביי לשיטתי' דס"ל לר"נ מיתה נמי פוטר. וקשיא איך משכחת מעילה בשוגג כקו' תוס' וע"כ לא חייב' תורה רק על ההגבהה כנ"ל. ולפ"ז קשיא עוד הרי חייבה תור' מעילה בהזיד בלאו ובזה א"ח בהגבהה דהוה מזיד ולהכי ס"ל לאביי דא"ח מעילה בהזיד בלאו ורבא לשיטתי' דאף לר"נ מיתה לא פטר ולכן ס"ל דחייב אף בהזיד בלאו דליכא הוכחה כנ"ל והגם דפלוגתא דשבת ליתא לר"נ מ"מ מדר"נ נשמע לרבנן דבזה לא פליגי ומ"ה קו' תוס' ל"ק בין לאביי ובין לרבא

ואמנם בלא"ה ניחא הכל כיון דכל עיקר קו' תוס' הוא לרבא דס"ל הזיד במעילה במיתה ותוס' כ' בשבת ס"ט ע"א דלרבי דיליף כל חייבי חטאת מאחות אשה ודאי בעי שגג בלאו וכרת. ומעתה בלא"ה נכון דבהזיד בלאו לא מעל לדידי' ובשגג י"ל מדאגבי' מעל וניחא עוד יותר עפ"י מ"ש בתשו' (ע' לעיל סי' נ"ב אות ה') דר"ש דס"ל אאח"א כר' דילפינן צרת ערוה מולקח ולקחה ועליה לחייבי חטאות וכן קאתינא מטעם דר"ש דבעי לצרור לב' אחין נשואין ב' אחיות וקשיא הרי בעי קרא לצרת ערוה וע"כ ס"ל צרה ילפינן מולקח ולקחה ועלי' לכדרב. ולפ"ז דר"ש ס"ל כר' שפיר י"ל דל"ג קרא די"ל דחייב על הגבהה ול"ק מהזיד בלאו דלר"ש א"ח ע"ז קרבן. ומעתה י"ל דמה"ט מפרש רש"י אליבי' דר"ש דלדידי' י"ל כרת פוטר ואי דגלי בהקדש י"ל דחייב בהגבה' ואי דגלי בהזיד בלאו לר"ש דס"ל כר' א"ח בהזיד בלאו ודו"ק. ואף דרש"י ס"ל ר"נ לא פטר רק במזיד כבר ביארנו לעיל דרש"י ס"ל ג"כ ר"נ פוטר בשוגג ורק דהכא בח"ש לא פטור ונכונים דברינו ודו"ק

(ה) והנה הצל"ח בסוגיא וקצה"ח סי' כ"ח הקשו בדברי הגמ' דלא מעל משום קלב"מ והרי חייבי אשמות אין ממשכנין אותו וע"כ בבא לצאת י"ש. ואיך שייך קלב"מ והרי לצי"ש חייב ונ"ל לישב דזה דחייבי אשמות אין ממשכנין הוא מטעם דכפרה לא בעי משכונא כדאמרינן בב"ק מ' וזה בגוף הקרבן אבל הקרן שמשלם להקדש ל"ה כפרה רק ממון כמ"ש תוס' בכתובת ל' ובקרבן בלא"ה ל"א קלב"מ כמ"ש תוס'. ורק שאם אין קרן אין חומש ואשם וכיון דעל כל קרן ממשכנין ובקלב"מ דאין ממשכנין אקרן פטור מקרבן. והנה בקצה"ח תי' עפ"י דברי מהרש"ל בב"ק נ"ו דהא דתפיסה מהני בקלב"מ זה רק בשוגג ולא אתרו בי' אבל בעבדינין דיני' ל"מ תפיסה וכאן בהזיד בחמץ עבדינין דיני' ותמה בנתיבות דהרי ברש"י ב"מ צ"א מבואר דמהני תפיסה בחייבי מלקות אף בעבדינין דיני' וכן תמה בתומים

והנ"ל הנה בתרי ותרי דמהני תפיסה כדאמרי' כתובת ך' הרגיש בהפלא' דהוה עדות שא"א יכול להזימו דהעדים לא חייבו ממון דהב"ד פסקו שפטור רק אם תפס חייב ושוב איך מהני כלל התפיסה ואמנם בר"מ פ' כ"א מעדות מבואר בהפיל שן עבדו וסומא עינו ונמצאו זוממין דמשלמין אף להאדון א"ח רק כשתפס ע' בכ"מ בישוב קו' הראב"ד הואיל והעדים רצו לגרום דתפיס' מהני אף הם חייבין לשלם והדבר תמוה וכבר הרגיש התומים איך ישלמו יותר ממה שרצו להפסיד וע' בש"ש ובאבני מילואים סי' צ' ס"ק י"ח אבל מה שי"ל דכמו במשביע ע"א חייב למ"ד גל"מ כמ"ד מטעם שמא לא ישבע וכן כל גל"מ לר"ש מטעם שמא יגנב או יאבד כן העדים חייבין מכאשר זמם היכא דמהני תפיסה דאף שלא תפס הוה גל"מ מטעם שמא יתפוס וכממון גמור חשוב הגם שבריטב"א ריש מכות גבי מעידין אנו שהוא בן גרושה שהוקש' והרי רצו להפסיד התרומ' ותי' כאשר זמם לעשות ולא לגרום עיי"ש אבל י"ל דזה למ"ד גל"מ לכמ"ד ואם כי דברי הר"מ עדיין בצ"ע דהוא פ' משביע ע"א פטור אבל אולי תפיס' עדיף מע"א (וכבר כתבתי כן לענין מיגו לאפטורי משבוע' דלמ"ד גל"מ כמ"ד אמרינן מיגו לאפטורי משבוע' דשבוע' הוה כממון דגל"מ שמא לא ישבע ובזה מיושב דברי הגמ' בשבועת מ"ה דמקשה על ר"י אמר שמואל שבועת שומרים היכא משכחת לה שדחה שם זה הרא"ש ז"ל מהלכה מטעם דל"א מיגו לאפטורי משבועה וקשה לדחות דבר הגמ' ולהנ"ל נכון דבב"ק ק"ה ס"ל לשמואל משביע ע"א חייב דגל"מ כמ"ד. ולפי"ז לדידי' אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מטעם דהוה כממון גמור ומקשה בגמ' לשיטתי' שפיר)

ולפ"ז דברי רש"ל נכונים דבעדים זוממין קיי"ל דקלב"מ במית' וממון ובמלקות ובממון רבתה תורה דעדים זוממין ממונא משלם מילקא לא לקי בכתובות ל"ב. ומעתה במלקות שפיר כ' רש"י דמהני תפיס' דל"ה עשאאי"ל כקו' הפלא' דהעדים חייבין שרצו לגרום תפיסה כמ"ש הכ"מ הנ"ל דבעדים זוממין בממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי ולפמ"ש תו' כתובות ל"ב ע"ב ד"ה שלא השם דברצו לחייב ממון ומלקות חייבין שניהם א"כ דרצו לחייב דיועיל תפיסה ומלקות חייבין הם שניהם: משא"כ במיתה וד"א גם עדים זוממין פטורים מממון ולפ"ז במיתה וממון ל"מ תפיסה דהוה עשאאי"ל דהעדים פטורין מטעם קלב"מ ומ"ה ל"מ תפיסה דהעדות לענין ממון לאו עדות הוא ועיין בר"ן בסנהדרין ומ"ה ל"מ תפיס' רק בלא עבדינין דיני' דהעדים יהי' חייבין ממון שרצו לגרום תפיסה וקלב"מ ל"ש גבי' שאינן חייבין מיתה והנה בצל"ח המה אמ"ד מעל ליפטר מטעם מלקות דחמץ. ולפמש"ל דבמלקות אף דעבדינן דיני' מהני תפיס' נכון דלא פטור מטעם מלקות דבזה מהני תפיסה וכאן ע"כ בא לצי"ש ואם תפיסה מהני חייב קרבן דל"ש תי' הקצה"ח ואמנם לפמ"ש הסברא דמהני תפיסה ול"ה עשאי"ל דהעדים ישלמו מטעם גל"מ זה דוקא לר"ש. ומעתה ע"כ מ"ד מעל דלא פטר מטעם מלקות ע"כ ס"ל כר"ש דגלכמ"ד ומ"ה כ' רש"י דגם לענין שמותר לאחה"פ אתיא כר"ש ודו"ק היטיב: ואמת די"ל דמיירי במודה בעצמו שאכל חמץ של הקדש דל"ב עשאי"ל לענין התפיסה שמודה בעצמו. אך במודה מעצמו יש לחקור בלא"ה אם אמרינן קלב"מ דהרי לחייב מיתה אינו נאמן על עצמו דא"א מע"ר ובפרט לדעת רש"י ב"ק מ' ומכות ה' הוה מודה בקנס וע' בתוס' ולפ"ז שמא לא מיפטר כלל במודה בעצמו מטעם קלב"מ אם לא שיש עדים. והנה אם נאמר דמיירי ביש עדים י"ל דהוא כופר. ובזה ודאי ממשכנין אותו לר"מ כמ"ש תוס' יבמות פ"ז ב' ול"ק קו' הצל"ח וקצה"ח ובלא"ה לפמ"ש תוס' בר"ה דאחר שעבר על בל תאחר ממשכנין אותו י"ל דמיירי בכה"ג ול"ק קו' הצל"ח והקצה"ח

(ו) והנה הפליתי והגאון מוה' וואלף הקשו בסוגיא די"א לא מעל משום קלב"מ א"כ ביש אוכל אכילה א' דקאמר ר"מ אם היתה שבת והוציאו בפיו קשיא מאי הוסיף והרי אם איכא חיוב שבת א"ח אשם דחייבי מיתות שוגגין פטורין ובמקום שאין קרן אין חומש ואשם והנ"ל. הנה בישי"ע ה' שבת סי' ק"א הקש' ארבנן דאמר לא מן השם הוא זה והיינו דמאי שייך אכילה לגבי הוצא' והרי משכחת באכל כזית וחיוב שבת כגרוגרות וכן כאן יתחייב אכזית משום מיגו כעין דאמרינן בשבת צ"א: וא"כ הרי מן השם הוא דעיקר החיוב משום אכיל' והנ"ל הנה על הוצא' חייב בשעת בליעה דאז הוה הנחה כמ"ש תוס' בליעתן זהו הנחתן והנה לענין אכילה פליגי ר"י ור"ל בחולין אי חייב בהנאת גרונו או בהנאת מעיו וי"ל דהדבר תלי' בטעם כעיקר דלמ"ד טכ"ע דאורייתא חייב בהנאת גרונו דמרגיש הטעם ולמ"ד ט"כ ל"ד א"ח רק בהנאת מעי' (וע' לעיל סימן ל' אות ג') ור"מ י"ל דס"ל טכ"ע ל"ד דלר"מ ליכא לאוכיחו מגעולי מדין די"ל משום בב"ח ואי דהוה ס"ס שמא לא נשתמשו ושמא נשתמשו קודם מע"ל לדידי' דס"ל נטל"פ אסור ליכא ס"ס וכ"כ באו"ח ואם טכ"ע ל"ד הנאת מעיו אסרה תורה ובאין כאחד. ומעתה ר"מ שפיר קאמר אם היתה שבת דר"מ לשיטתי' חייב בהנאת מעי' ובאין כאחד ואמרינן מיגו ורבנן קאמרי לא מן השם דממ"נ אי יש כאן גרוגרת בלא"ה חייב ואכזית לא מחייב דאהנאת גרונו חייב משום יו"כ וחלב ואשבת לא מחייב רק דנח במעי' ואין באין כאחד דלא אמרינן מיגו כדמסיק בשבת צ"א ומעתה נ"ל דלר"מ מיירי באכל ש"פ ופחות מכזית דחייב אשם כדאיתא בפסחים ל"ב ומיגו דחייב אשם חייב ג"כ חטאת משום שבת ולפ"ז ליכא למיפטרי' משום חייבי מיתות שוגגין דאם נאמר דפטור מקרבן מעילה בטל הסיבה ובטל המסובב ואין כאן חיוב מיתה כלל ועד כאן לא פטר מיתה רק אם אין החיוב מית' נצמח מהממון אבל אם החיוב מיתה אך נצמח מהקרבן א"א לפטרו וכעין סברא זו בנקודה הפלא' להר"מ בפה"מ בכריתות מיהו בכריתות י"ד משמע דמיירי בכזית. ועוד פחות מכזית ל"א מיגו כמ"ש תוס' שבת צ"א אמנם י"ל אף אם מיירי בכזית לר"מ ומשום מיגו דחייב איוה"כ חייב משום שבת ל"ש למיפטר מאשם משום חייבי מיתות שוגגין דבמזיד ודאי א"ח מיתה אכזית משום מיגו דלחיוב מיתה לדעתי צ"א מיגו רק לחיוב קרבן. ולפמ"ש המהרש"א פסחים מ"ד דלר"מ ט"כ דאורייתא בפשיטות י"ל דה"ט דר"מ דלא פטור שבת מתשלומין משום דלדידי' דט"כ דאורייתא חייב מעילה בהנאת גרונו ואשבת א"ח משום הוצאה רק בהנאת מעי' ואין באין כאחד וביותר י"ל דאף למ"ד א"ח רק בהנאה מעי'. זה דוקא באיסור אכילה דאכילה במעי' בעינין אבל באיסור הנאה ודאי חייב בהנאת גרונו ואין באין כאחד

עוד נ"ל בקושיות הגאון הנ"ל עפ"י מ"ש בר"מ ה' שבת באם הי' שבת והוציאו בפיו דבעינן שיהי' מחשבתו לכך. וכ' הכ"מ אף דבכל הוצאות ל"ב מחשבתו לכך. כאן שהוציא דרך אכילה בעינן שיהי' מחשבתו להוציא עיי"ש. ומעתה נ"ל דהכא אינו פטור משום חייבי מיתות שוגגין דבמזיד לא הי' חייב מיתה כיון דליכא עדים על המחשבה ודו"ק: