בית יצחק אורח חיים ריג

חמץ ואכלו חייב מלקות על ב"י למ"ד קיימו ולא קיימו אף דלשי' בעל המאור דבאכילה הוא משבית א"כ הרי קיים העשה. י"ל כיון דהוה מצוה הב"ע לא קיים העש'. אך למ"ד ביטלו ול"ב אינו לוק' דנהי דלא קיים העש' במהב"ע אבל לא מיקרי ביטל העש' דהוה כמאן דלא עביד מידי. אך לר"י דא"ב חמץ אלא שריפה מיקרי אכיל' ביטל עשה ולוקה על ב"י ובזה מיושב דלא משני במכות ט"ז דמשכחת ביטלו בחמץ ואכלו דחייב מלקות משום ב"י דשם קאי לר' יוחנן דס"ל לחד גי' בפסחים כ"א המקדש משש שעות ולמעל' א"ח לקידושין וכ' הב"ח באה"ע סי' כ"ח דזה דוקא למ"ד השבתתו בכל דבר והוי מהנקברין ואפרן אסור ומ"ה א"ח לקידושין וכיון דר"י ס"ל השבתתו בכל דבר ל"ה ביטול עשה באכילה למ"ד ביטלו ול"ב ול"מ לחשוב חמץ ודו"ק

ובפ"י הקש' לב"ש דס"ל מקרא דחמץ בככותבת ולא בכזית לבל ירא' למה נ"מ והרי ח"ש אסור מ"ה ועל ב"י אין לוקין דלא משכחת ביטלו דאם שרף קיים העש' ופירור וזורה לרוח למ"ד דל"ה השבתה ל"ה ביטלו שמא ימצאנו ע' שאג"א. ואמנם משכחת שאכלו למ"ד דבאכיל' ל"ה השבת' ולרנב"ה דכרת פוטר ליכא למימר דמשכחת ביטלו באכלו דכרת פוטר ממלקות כעין דאמרינן במכות אי דקטלי' קלב"ע וע"כ צ"ל דמשכחת ביטלו באכל בע"פ דא"ח כרת ובב"י עובר לדעת רש"י ב"ק כ"ט וכ"כ בנוב"י תנינא סי' צ"א וע' מהרש"א פסחים כ"ח שהקש' לפמ"ש תוס' שם יתחייב כרת בע"פ דל"ש תי' התוס' דף כ"ג. ולפמ"ש מיושב קו' מהרש"א במקצת דלב"ש ולרנב"ה מוכח מקרא דא"ח כרת בע"פ מדקמ"ל שעורו של זה לא כשעורו של זה לבל יראה דע"כ לא משכחת רק בביטול העש' ע"י אכילה בע"פ ומוכח דא"ח כרת ודו"ק

(ג) ובאופן אחר נ"ל ליישב דברי רש"י הנ"ל ונתיישב ג"כ דברי רש"י שכ' יש טועין דקשיא להו הא מעיל' בשוגג ובשוגג אינו חייב כרת דס"ל לרש"י דרנבה"ק לא פטר אלא במזיד. ואמנם ממגילה ז' מוכח דרנבה"ק פוטר אפילו בשוגג דאל"כ הק"ל דיש חילוק בין שבת ליו"כ לענין תשלומין בשוגג אף לרנבה"ק דמוקמינין מתניתין אליבי' וכבר הרגיש כן בעל המאור לכתובת. ונ"ל לישב דהנה דעת התוס' בשבועות כ"ב דדוקא היכי דתליא קרבן בכרת הוא דס"ל לר"ש דלקרבן בעי כזית דכרת דוקא בכזית. אבל היכא דתליא הקרבן בלאו כמו בשבועות ביטוי כמו שחייב מלקות אכ"ש לר"ש חייב קרבן אכ"ש. ולפ"ז ק"ל דהתוס' כאן ד"ה מאן י"א מסקי דסוגיא דידן אתיא כרבנן דהזיד במעילה באזהרה ולדידהו הקרבן תליא במלקות וחייב לר"ש אכ"ש א"כ אמאי לא מעל לר"נ והלא כשאכל כ"ש חייב קרבן וכרת דחמץ א"ח רק בכזית ואיך כרת פוטרו הרי אינם באין כאחד. ובפרט למ"ד בכתובות ל"א בזרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' הטעם דאי בעי לאהדורי לא מצי למיהדר ובמעביר לא פטר המית' מתשלומין כיון שיכול לחזור וה"ה הכא כשאוכל כ"ש מצי ליפסוק מלאכול. והיותר קשה דהתנא נקט מילתא פסיקא באוכל חמץ של הקדש דלא מעל והרי משכחת שימעל באכל כ"ש והנ"ל לישב דאף ר"ש לס"ל כ"ש למכות אלא היכא דבעי כזית דכיון שאכל כ"ש הרי אחשבי' כמ"ש הריטב"א ואף התוס' ס"ל הטעם דאחשבי' ורק דס"ל דאף בשוגג שייך אחשבי' דלא כריטב"א. אבל היכא דבעי ש"פ ל"מ אחשבי' לחייב מלקות אכ"ש ובהקדש דבעי ש"פ א"ח וחילי דידי מדברי הר"ן בקידושין שתקש' על הא דאשה אינה מתקדשת בפחות מש"פ ונימא לדידי שויא ותי' דכשהוא שוה ממון כמו ברב כהנא יכול לומר לדידי שוה יותר. אבל היכא שאינו ש"פ ל"מ לשויא ברצונה מאינו ממון לממון עיי"ש וה"ה לר"ש דחייב משום אחשבי' זה היכא דלא בעי דין ממון אבל ל"מ להחשיב מאינו ממון לממון. וראי' לזה מתוס' מכות י"ח דאמר רבא זר שאכל לפני זריקת דמים לוקה ה' לר"ש והקש' שם ולילקי נמי משום וזר לא יאכל כי קודש הוא וכתב תוס' דרש"י ל"ג וזר לא יאכל דרבא לא מני אלא אכילת כזית ומעילה ליתא רק בש"פ. וקשי' דרבא קאמר לר"ש ור"ש חייב מלקות אכ"ש וע"כ ס"ל לתוס' דבמעילה אף לר"ש אינו חייב מלקות רק אש"פ ומ"ש דרבא ל"מ אלא אכילת כזית שיטפא דלישנא נקט ובזה נ"ל ג"כ בישוב קו' הרשב"א בגיטין י"ב במקדיש מעשה ידי עבדו עושה פחות מש"פ והרגיש הרשב"א והרי ח"ש אסור מה"ת ולהנ"ל י"ל עפ"י שיטת ז' ח"צ דח"ש אסור הטעם דאחשבי' י"ל זה היכא דבעינין כזית אבל בש"פ דבעי ממון לא מהני אחשבי' ול"ה מדאורייתא. ובזה צ"ע אסמ"ע בחו"מ ריש ה' גזילה שכתב אפחות מש"פ דח"ש אסור מה"ת. ועכ"פ ל"ק מ"ש לר"ש אמאי פטר מקרבן והרי חייב אכ"ש דבמעילה אינו חייב אכ"ש. ואמנם עדיין י"ל אליבא דכ"ע דהרי מעילה חייב אש"פ אפילו פחות מכזית כדאיתא בפסחים ל"ב ע"ב ועיין בריש ה' מעילה במ"ל. וקשיא אמאי האוכל חמץ של הקדש י"א דלא מעל והרי אם אכל ש"פ בפחות מכזית ודאי מעל לכ"ע דא"ח משום חמץ. ואף באכל כזית משכחת שאין באין כאחד. אם חצי כזית נמי ש"פ דכשאכל ח"ש כבר נתחייב ללישנא דמצי למהדורי ולכן נ"ל עפ"י מה דמוכח מדברי הריטב"א שכ' הטעם לר"ש דבעי כזית בקרבן דבשוגג ל"ש אחשבי' ול"כ כמ"ש תוס' דקרבן תלה בכרת משמע דס"ל לר"ש חייב כרת נמי אכ"ש כמו מלקות ורק לקרבן בעי כזית. והכי מוכח לישנא דגמ' דקאמר אלא לקרבן. ומעתה ל"ק דלר"ש חייב כרת נמי אכ"ש ושפיר פטור וא"ל להיפך כיון שחייב אכ"ש ומעילה א"ח אלא בש"פ אינן באין כאחד דז"א דעל כל אכילה ואכיל' חייב כדאמרי' בירושלמי בהדליק את הגדיש בשבת על כל שבולת ושבולת יש בו חיוב מיתה. ובזה מיושב דברי רש"י שפי' דסוגיא אתי' כר"ש ול"פ דס"ל כריה"ג ולהנ"ל ל"ק דלריה"ג קשי' אמ"ד לא מעל והרי משכחת למעול אש"פ פחות מכזית. ואיך מסתם סתים דלא מעל וע"כ כר"ש דחייב כרת אכ"ש ולכן נקט גם לר"ש לענין גל"מ דמוקם אליבא דחד תנא

ומעתה מיושבין דברי רש"י בהא דיש טועין דנ"ל דאף דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין מ"מ לר"ש דכ"ש למכות ונאמר דחייב כרת אכ"ש בשוגג לא יפטור מתשלומין דלדעת הריטב"א בשוגג ל"ש אחשבי' וכשעבר במזיד הוה כאכל שיעור שלם ושוגג אין כאן שיעור ואין חיוב כרת כלל. ובשלמא בשיעור שלם י"ל דעכ"פ יש כאן חיוב מיתה ורק דהוא שוגג אבל האיסור עביד אבל אי אכל ח"ש ובשוגג אין כאן חיוב כרת כלל: וכעין סברא זו כ' בשטמ"ק לכתובת לענין אם אנסו חבירו ואכל דחייב לשלם ולא מיפטר משום חייבי מיתות שוגגין דאין כאן חיוב כלל באונס עיי"ש וכיון דקשיא איך סתם דלא מעל והרי מעל באכל ש"פ פחות מכזית וע"כ כר"ש דחייב אכ"ש כרת ומלקות ולדידי' פרשנו דבשוגג ל"ש למיפטרי' משום חייבי מיתות שוגגין דבשוגג ל"ה השיעור כלל ולכן מקשים היש טועין דע"כ במזיד ובמזיד לא מעל ודו"ק

(ד) ובדרך פלפול י"ל בדברי רש"י הנה המפרשים הקשו אמאי לא מעל והרי חייב מעילה מדאגבי' ונ"ל לפי המבואר בשבת ס"ט דלר"י חייב קרבן בהזיד בלאו ושגג בכרת עיי"ש ובתרומה פליגי אביי ורבא דלרבא מיתה במקום כרת עומדת וחייב בהזיד בלאו וה"ה בהקדש לרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה חייב קרבן בהזיד בלאו והתוס' בפסחים ל"ג כ' דאף לר' א"ח מיסה רק באכילה דומיא דתרומה ולא בשינוי רשות. ומעתה בהזיד בלאו לא ימעול בהגבהה דמעילה רק בשוגג דבהגבהה ליכא מית' והוה לגמרי מזיד ולא מעל ואח"כ כשאכלו יש כאן חיוב מיתה ושגג במית' חייב קרבן ול"ק מדאגבי' מעל ונפיק לחולין

והנה התוס' הקשו בשמעתין לאביי דס"ל ר"נ פוטר במיתה בידי שמים ולר' דס"ל הזיד במעילה במיתה איך משכחת מעילה וע"כ גזה"כ במעילה ובתרומה ומ"מ כרת פוטר דמית' דגלי גלי ובכרת לא גלי ואמאי במשנה דאכל תרומת חמץ בשוגג חייב והרי בכרת לא גלי ואם א"ח בין כרת למיתה אמאי הכא כרת פוטר דתוס' ס"ל דמיירי בשגג עיי"ש והנ"ל בישוב קו' תוס' די"ל בהקדש לא גלי ורק דחייב מעילה בהגבהה דליכא מיתה כמ"ש תוס' פסחים וכיון דלא גלי שפיר בסוגין כרת פוטר כאשר יבואר לקמן דל"ש כאן מדאגבי' משא"כ בתרומה דל"ל חייב מדאגבי' דהתורה חייבו בחומש וחומש ל"ח רק אאכילה וע"כ גלי קרא דמיתה לא פוטר וה"ה כרת. ואמנם קשה דאם התורה לא חייב בכל אכילה בשוגג במעילה רק משום הגבהה ודוקא במזיד חייב מלקות על אכיל' דל"ש הגבהה דבמזיד אינו מתחלל א"כ בסוגין נמי נימא מדאגבי' מעל ואמאי פטור משום קלב"מ ונ"ל ביאור הדבר דבהפלאה כתובה ובטעם המלך הקשו בסוגין די"א לא מעל משום כרת פוטר ואתיא כר"ש. ואיך חל איסור חמץ על איסור הקדש דאין כאן רק איסור כולל ור"ש איסור כולל ל"ל ונלפענ"ד דבנדרים ל"ה אמרי' למעול מקבל דהיתרא ניחא לי' דליקני דאיסורא לא ניחא לי' דליקני והקשה שם הר"ן בכל מעילה איך מעל נימא דהיתרא ניחא לי' דליקני ולא איסורא ויש לתרץ לפמ"ש הנ"י בב"ב דף צ"ב דבמקח טעות מותר להשתמש במעות והוה לוה ולפי היוצא מסוגיא דב"מ מ"ג דבהיתר תשמיש חייב מעילה במפקיד מעות אצל שולחני ניחא דבכל מעילה ל"ש לומר איסורא לא ניחא לי' דליקני דנהי דהקונה לא קנה והוה מקח טעות אבל מ"מ המוכר הוה כלוה וזה גופי' הוה מעילה. ולפ"ז בלקח לעצמו דבר של הקדש בהגבהה קשי' אמאי מעל נימא איסורא לא ניחא לי' דליקני אך אם אכל אח"כ א"כ הרי ניחא לי' שיקנה בהגבהה ונפיק לחולין בקדושת דמים דאם לא יקנה בהגבהה יתחייב מיתה משא"כ אם קניא בהגבהה יוצא לחולין ואינו חייב מיתה על שינוי רשות כמ"ש תוס' פסחים והוא בוחר הרע במיעוטו ועיין בר"ן גיטין גבי פרוזבול דמקני לי' קרקע

ואמנם באכל חמץ של הקדש הנה איסור חמץ אינו חל על הקדש דאין אחע"א ואך כשפקע הקדש שוב חל איסור חמץ. ומעתה אם נימא דמדאגבה מעל בה ויצא לחולין חייב כרת על אכילת חמץ וא"כ לא מעל בהגבהה דאיסורא לא ניחא לי' דליקני ואי דניחא לי' שיצא לחולין שלא יתחייב על אכילה א"כ יחול איסור חמץ ויתחייב על אכילה כרת דחמץ. ולכן בחמץ לא מעל מדאגבי' ולא יצא לחולין ושוב חייב על אכילה מיתה דהקדש ופטור מתשלומין משום מיתה דהקדש דלא גלי כלל בהקדש דבכל הקדש חייב רק על ההגבהה להך מ"ד. ובאמת איסור חמץ אינו חל ודו"ק היטב כי הוא דבר חריף. אמנם לפמש"ל דחייב מעילה בהזיד בלאו וביארנו דלפ"ז חייב על אכילה דל"ש לומר