בית יצחק אורח חיים ריב

הב"י דס"ל בחל הספק קודם הביטול דמהני הביטול ומ"ש מס' דרוסה וחילק דבביטול שאני דהביטול מצד עצמו הוא מ"ע וחיוב אקרקפתא דגברא לבטל חמץ והלכך אע"ג דחל הס' קודם הביטול הוה כחל הס' אחר הביטול משא"כ בס' דרוסה אין סופו להיות אד"ר אע"ג דאיתרמי מילתא ואיתגלגל לידי דרבנן לא חשיב סד"ר. ואף הכא כיון דמצות אמת ויציב סופו להיות דרבנן דהרי תקנו שיאמר ק"ש מקודם אף שנודע הס' קודם ק"ש הוה כנודע הס' אחר שקרא ול"ה רק סד"ר ושפיר הקשו תוס'

ולפמ"ש השעה"מ ד"ה וראיתי דהא דהפר"ח ס"ל אפילו בנולדו ב' הספיקות ביחד. אם לענין אחד הוה ס' דאורייתא גם להס' דרבנן צריך להחמיר בגוף אחד דוקא היכי דהוה ענין א' אבל ביעור ואכילה הוה ב' ענינים יש להבין דברי התוס' בע"ז ל"ז מה שאסרו גבינות כותים מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה והקשו בתוס' למ"ל עור קיבת נבילת ואפילו בקיבת כשירה אסורה משום בב"ח ותי' דבב"ח בלא בישול ל"ה רק דרבנן ול"ח לזה והטעם דהוה ספיקא דרבנן. ולפ"ז תיקשי לשיטת הרש"ל הובא בש"ך ר"ס פ"ז דגם בב"ח בכבוש אסור בהנאה א"כ כמו שמקשה בע"ז על שאר תירוצים אמאי לא אסרוהו בהנאה כן יקשה על תי' זה דהרי ע"כ צריך לחוש לספיקא דאורייתא מחשש נבילה ואם העמידו בעור נבלה אסור בהנאה. ואיך אסרו באכילה ומתירה בהנאה בגוף אחד. ולזה ל"מ ספיקא דרבנן ואמנם לפי חילוק השעה"מ הנ"ל ה"ה הנאה ואכילה ב' ענינים הם

(ד) ועיין עוד בשעה"מ שהקשה אפר"ח דמתיר אחר הפסח החטה שכ' עליו ארץ חטה וכו' ואוסר בתוך הפסח ותמה כיון שנאסר כבר כי נתגלגל אח"כ ל"מ עיי"ש ולפענ"ד נראה להוכיח דהיכי דעיקר הדבר תליא בזמן ל"ה נתגלגל משיטת הפוסקים דאבילות ביום הראשון מדאורייתא והקשה הרא"ש במ"ק דא"כ אמאי מקילין באבילות ביום א' בספק הרי סדאו"ר וצ"ל דביום א' נוהג ובשאר יומי לא ול"א דהוה ספק שנתגלגל לדרבנן דתיכף נולד הספק וידוע שיבוא הימים שיהי' מדרבנן וכמו שחילק השעה"מ לענין ביטול. ולפ"ז צ"ע בעיקר הדין הכלים שאינם ב"י והרי שם ידוע ודאי שיבוא היום שיהי' מדרבנן. ומ"מ אוסר המהריב"ל הכלים ואיך תי' שעה"מ על הב"י דהביטול עתיד לעשות ולא הרגיש שזה סותר לגוף הדין של המהריב"ל וצ"ע ושמא י"ל דשם שמא ישתמש בכל יום ואין הדרבנן עתיד לבא בודאי מיהו בגוף ראי' מאבילות הנה מאנינות דלכ"ע דאורייתא עיין ברא"ש מ"ק י"ל דהוה ב' ענינים כמו שחילק השעה"מ הנ"ל אך מאבילות קשיא. ואמנם דעת התוס' בעירובין מ"ז דאפילו לפוסקים דאבילות יום א' מדאורייתא מקילין מספק ע"ש. ואמת דהי' מקום לכאורה להביא ראי' להיפך דבס' דאורייתא ודרבנן מחמירין על שניהם. דתוס' בנדה מ"ד הקשו על הך דס' אבילות לקולא מהך דהספיקות אוננין ומתאבלין כגון ס' אינו אחיו ומ"ש מפחות מבן ל'. וי"ל בישוב הדבר דהנה יש מקום לומר אף דעל פחות מבן ל' אין מתאבלין משום דאין לבו דוי כדאמרינן ב"ב קי"א. אבל אוננין עלי' דזה הטעם משום טרדות הקבורה וכיון שנפל חייב בקבורה הוא אונן עלי' דלא נמצא מבואר דאין אונן עלי' רק בירושלמי יבמות ק'. ואולי ס"ל להירושלמי דאין זכי' לנפל ואין לו נחלה ואולי גם קבורה לס"ל לירושלמי אבל אם נפל נוחל ומנחיל ויש לו נחלה (ע' לקמן) וגם חייב בקבורה ואונן עלי' ומעתה הדבר נכון דהיכי דהוה ס' בדאור' ובדרבנן וצריך לאסור מס' משום דאור' צריך לאסור גם בדרבנן שלא יהי' זלזול לדרבנן. אבל היכא שנגד הדאורייתא אין כאן ס' רק לכל צד אסור לענין דרבנן שהוא ספק אזלינין לקולא. וזה החילוק שבין בן פחות מל' לבין ס' אחיו ס' אינו אחי' דבפחות מל' אוננין בודאי אף אם נפל הוא ולענין דאורייתא כגון לאנינות לא מס' אתה אוסרו ומ"ה אין מתאבלין עלי' דהוה סד"ר אבל בס' אחיו ס' אינו אחיו דאם אינו אחי' אין כאן אנינות ואתה צריך להחמיר מסד"א צריך להחמיר בדרבנן שלא יהי' זלזול ונתיישב קו' תוס' וראי' להפ"ח ולהרדב"ז אולם האמת אף אם נפל חייב בקבורה לפ"מ דאיתא בר"מ בפ"ב ממקדש דזה תלי' בכל מי שמתאבלין ואין הטעם משום טרדת הקבורה. ומ"ה אין אנינות דאור' נוהגת בנפל ועוד דאנן פסקינין דנפל אינו נוחל ומנחיל (ודע דתוס' פסחים ט' ונדה ט"ו כ' דכהן קרוב אין מטמא לנפלים וי"ל דמשכחת גונא דכהן מטמא לנפל דהמג"א סי' תקכ"ו כ' דנפל בעי קבור' ושיטת התוס' יבמות ס"ז דאפי' נולד נפל מת ונפל ירושה בעודו שחי במעי אמו נוחל ומנחיל למ"ד יש זכי' לעובר וע' קצה"ח רע"ח ולפי המבואר ביבמות גבי אשתו קטנה הואיל וירית לה מטמא לה א"כ ה"ה נפל נהי דמטעם קרוב אין מטמא לנפלים ונ"מ בקרוב ואינו יורש כגון אח ויש לו אב אבל מ"מ מטעם ירושה מטמא דהרי חייב בקבורה כמ"ש המג"א וקרי לה ולא ענית ואף דרמב"ם ס"ל דאין מטמא רק לבן ל' י"ל דהר"מ לס"ל נפל נוחל ומכחיל אבל תוס' יבמות הנ"ל לס"ל הכי א"כ לכאורה מטמא הכהן בזיכה אחד לנפל והוא יורש אותו וי"ל דמיירי בכה"ג מיהו זה ליתא דנ"ל דגם למת מצוה כפל כהן אין מטמא)

(ה) ולדאתאן עלה מ"ש כ"ת על דברי הפמ"ג בשושנת העמקים כלל י"א על הר"ע ס' נגע במשקים דמשקים טמאים והחביות טהור דהוה סד"ר והקשה דהוה מצ"א בא שדרבנן דעיקר הס' במשקה הוא סדאו"ר וא"ל דנולדו הספיקות בב"א כסברת שעה"מ דז"א דהמשקה מטמא עתה הכלי באמת צ"ע ומ"ש כ"ת דהוי ב' גופים כמ"ש הפר"ח לענין ביצת נבילה ל"ד לפמ"ש שעה"מ דכלים שאב"י נמי ל"ד לב' גופים דכיון דנאסר מכח הבליעה הוה כגוף א' משא"כ בביצת נבילה דהוה גזר' מיוחדת לחכמים ם על הביצה לבד דהביצה לא נתנבלה וכבר נגמרה כולה ומעתה הכא דהכלים נטמאו ממשקה ועיקר הס' במשקה שפיר הקש' הפרמ"ג. מיהו לפענ"ד י"ל דאף אם נאמר בנולד ס' בדאור' ואח"כ נולד סד"ר כבר התחלת לאסור והוה כודאי אבל בנולד סד"ר והותר ואח"כ נולד סדאו"ר ומחמתו אתה אוסרו אמרינן אותו סד"ר כבר התרת כמ"ש הב"ש בסי' קמ"ב דאף דע"א אינו נאמן נגד טענת מזוייף דהוה מדאור' מ"מ אם כבר האמנת אותו שלא בפני הבעל אף אח"כ מהני עדותו נגד דאור'. ובנ"ד כשנגע הטמא במשקון והוי ס' על המשקין ועל הכלים בב"א אתה אוסר המשקין והכלים תטהר כסברת שעה"מ היכא שנולדו ב' הספיקות יחד מה אמרת יטמא עכשיו הכלי הרי עתה לא נפל הס' חדש וכבר התרת אותו הס' דרבנן בשעת הולדו ובשלמא אי נגע כעת בכלי אולי טמא אבל בכלי זה דכבר הי' הס' זה וטיהרתו איך אתה אוסרו כעת. ויצא לנו מזה בדין דהרי"ף בחטים בתבשיל אפי' לא לקח תיכף החטה גם אח"כ התבשיל מותר והנה מר"ש משמע בלא"ה דכל ס' משקה טמא אינו מטמא כלי. ובלא"ה י"ל בין טומאה לאיסור דמ"ש הפמ"ג דטומאה גרע מאיסור דס' ברה"י הוה כודאי זה מחלוקת בירושלמי והובא במהרי"ט אלגזי בכורות באריכות מיהו לענין דרבנן טומאה קיל מאיסור דהרמב"ן הקשה על כל סד"ר ליאסור כדאור' משום לא תסור ותי' בזוהר הרקיע דהכי תיקנו רבנן דהס' יהי' מותר וזה היכא דהס' בדרבנן. אבל היכא דהס' בדאורייתא דאיכא זלזול תקנו בזה שנשאר בלאו דלא תסור אבל בטומאה נהי דלא תסור נאמר גם אם יאמרו חכמים על הטומאה אבל זה ל"ה אלא איסור ולא טומאה וא"א לומר דהטומאה דרבנן יטמא מדאורייתא מלא תסור דזה הוה לאו ולא טומאה הכי טמא מחמת לאו. ומ"ה ל"ש סברא הנ"ל ומהני אף אם מצ"א בא לו שהוא דרבנן וכזה יש לפלפל במ"ל פ"ז דתרומות ואקצר. ידידו

סימן ע

דרוש בסוגיא דאוכל חמץ של הקדש פסחים כ"ט

(א) לישב קו' מהרש"א שפי' טעם דמ"ד מעל דס"ל כר"ש דחמץ שעה"פ מותר ואפסדי' להקדיש דגורם לממון כמ"ד ואמאי לא פי' דס"ל כריה"ג דחמץ מותר בהנאה בפסח ויכול הגזבר למכור לישראל שיסיקנו תחת תבשילו והנ"ל דהקשו המפורשים אמאי ס"ל למ"ד לא מעל משום דכרת פוטרו. והרי חיוב מעילה משעת דאגבהה כמו דאמרינן בכתובת ל'. ואמנם י"ל דלא מעל מדאגבי' כמו שתי' הפלאה בכתובת כיון שחייב מלקות משום ב"י. דע"כ מיירי בהזיד בחמץ ומלקות דב"י פטרו מקרן דס"ל לר"מ בקנה חמץ לוקה והיכא דליכא קרן ליכא אשם. ולפי"ז צ"ל דלוקין בלאו דב"י דל"ה ניתק לעשה דאם הוי ניתק לעשה אינו לוקה על ב"י ול"ל דלעולם ב"י ניתק לעשה ורק דכאן הרי ביטל לעשה באכילה ושוב חייב מלקות על הגבהה דז"א דהרי חייב כרת על אכילה ופטור על ביטול העש' כדאמרינן במכות אי דקטלה קלב"מ וע"כ סובר דב"י ל"ה נל"ע ולפי המבואר במכות דעל לאו שקדמו עשה לוקין ותשביתו היא מע"פ ועל ב"י א"ע רק בפסח לר"ש כמ"ש הנוב"י מהד"ק סימן י"ט א"כ לר"ש הוה ב"י לאו שקדמו עשה ולוקין עלי' משא"כ לר"י דעובר בע"פ בב"י ל"ה ב"י לאו שקדמו עשה ואין לוקין ובזה מדוקדקים דברי רש"י פסחים ס"ג ד"ה חייב שכ' בהדי לאו דלא ירא' ולא פי' לעיל כן משום דלר"ש חייבין מלקות בב"י ומ"ה לא כ' בדברי ת"ק שחייב משום ב"י ודו"ק. עוד אני אומר דרש"י פי' דביטול ילפינן מדכתיב תשביתו והתוס' הקשו דמאך חלק משמע מו' שעות ולאח"ז איסורו ל"מ לבטל וכ' הפ"י דרש"י לשיטתו לקמן י"ב דבשעת ביעורו היינו בשש וכונת התור' דבשש יהי' מושבת. ואמנם לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנא' ויכול לבטל אף בפסח כמ"ש השאג"א ול"ה עשה שקדם ללאו דכונת התור' שישבות אח"ז איסורו דגם אז יכול לבטל כ"ש ומעתה אינו לוקה על לאו דב"י ושפיר שייך מדאגבי' קני' ומ"ה פרש"י רק לר"ש דלריה"ג קשיא אמ"ד לא מעל והרי מדאגבי' מעל בי' דלדידי' אין לוקין על ב"י דהו"ל לאו הניתק לעשה ולא לאו שקדמו עשה

(עוד נ"ל באופן אחר דלפי המבואר ביומא ל"ו בת"י דר"י ס"ל לריה"ג בלאו דנבילה לא לקי אף דהוי לאו שקידמו עשה עיי"ש א"כ כיון דב"י נמי הוה לאו שקדמו עשה דהעש' עובר מע"פ. ואב"י א"ע רק בפסח לריה"ג לא לקי ושפיר שייך מדאגבי' ומ"ה פרש"י לר"ש ודו"ק)

(ב) ודרך אגב נ"ל דלמ"ד כרת אינו פוטר ולפ"ז אם קנה