בית יצחק אורח חיים ריא

לגבה ודברי' תמוהים וסותרים לגמרא דסוטה דהואיל ואי מימלך בת ערלה היא מ"ה אין זו בטלה וצע"ג

(י) וד"א נתחדש לי בזה הנה מבואר ברמב"ן ופוסקים בהך ילדה שסיבכה בילדה העשוי' לסיג ולקורות דרק ערלה נוהג בו אבל לא רבעי והטעם דכל שלא נהג ערלה אינו נוהג רבעי ומ"ה בג' שני ערלה שייך אי מימלך בת ערלה היא. אבל בשנה רביעית אפי' אי מימלך על נטיעה לסיג ל"מ כיון שכבר לא נהג ערלה. לא נוהג רבעי. ועיין בטורי אבן לר"ה י' שכ' לישב בזה מה דפתח במבריך ומרכיב וסיים בנטע ע"ש. ונ"ל במבריך באילן של הקדש שהקדיש קודם הנטימ' דג"כ פטור מערלה כדאיתא ברמב"ם פ"ו ממע"ש ה"ז אם פדה התקדש בתוך ג' שנים ודאי חייב בערלה דמ"ש מנטוע לסיג בנמלך. אבל בפדה אחר ג' שנים ודאי אין רבעי נוהג כנ"ל. אבל כששאל על הקדש ודאי אף לאחר ג' חייב ברבעי דהרי עוקר ההקדש למפרע ואף ערלה נהג אלא דלא ידע. ואם עוד הפירות נמצאים אסורין משום ערלה ועכ"פ ודאי רבעי נוהג. ולפי"ז במבריך באילן של הקדש חייב בערלה כמ"ש באילן הנטוע לסיג. ואף רבעי נוהג אפילו פדה הפירות דמותר משום הקדש אסורין משום רבעי הואיל ויכול לישאל על ההקדש ודו"ק

(יא) ורגע אדבר במה שנ"ל בסוגיא דסוטה מ"ג בישוב דברי הר"מ שכ' בהל' מלכים דכל שחייב בערלה חוזר' מעורכי מלחמה ולא כ' בהרכבת איסור אינו חוזר אף שחייב בערלה ע' בהה"מ שם. נ"ל דהגמ' קאמר מ"ה מהני המלכה בנטיעה לסיג מדי דהוה אעלו מאליהן. והיינו דכיון דלא נטע עתה ורק נמלך לפירותיהן לא גרע מעלו מאליהן. ולפי המבואר במשנה בנטוע לרבים פלוגתא ובתוספתא נקט שעלו מאליהן לרה"י ע' בר"ש ורמב"ם פ"י ממע"ש פ' בעלו מאליהן ברה"י דוקא וכ"פ בש"ע ובעלו מאליהן ברה"ר פטור מערלה מטעם דהפירות הוה הפקר וכן משמע בר"ש וכיון דמבואר דכלאים ג"כ הוה הפקר כדאיתא במ"ק דף ו'. וע' בסמ"ע סי' רע"ג דאפילו לא הפקירו חכמים בפי' הוה הפקר. וראי' לדברי הסמ"ע מתוס' ב"ק פ"א עיי"ש, א"כ בהרכבת איסור במרכיב באילן נטוע לסיג ולקורות ל"מ המלכה דהוה כנטוע לרבים ועלו מאליהן. וזה דמשני כאן בהרכבת איסור ופטור מערלה מטעם הנ"ל. ומ"ה סתם הר"מ דכל שחייב בערלה חוזר דבהרכבת איסור באילן נטוע לסיג פטור בערלה כנ"ל כן נ"ל בדרך אפשר וע' תוס' כתובות פ' אכלה ערלה וכלאים הוה חזקה כמ"ש התוס' דכלאים עצו מותר כשלא הוסיף מאתים בעץ ולהנ"ל י"ל נהי דמותר מ"מ הוי הפקר ול"מ חזקה וצ"ל דבלא הוסיף מאתים בעצים ל"ה הפקר ודו"ק

סימן סט

ב"ה ר"ח אייר מישרים אהבוך לפ"ק פרעמישלא

ברכה ושלום וכ"ט לכבוד הרב החריף מ' משה אבלי הכהן נ"י מראהטין. בהרב אבד"ק זאלין

(א) יקרתו הגיעני וע"ד הקושי' בדברי הרי"ף פ' כ"ש שפסק בחיטים לתותים דלכלינהו בעיניתו ספיקא דאורייתא ובהדי תבשיל אי משכחא מותר הואיל ואיסור דרבנן ס' לקולא וכ"ת הקשה דהרי מצד אחר בא לו שהוא מדרבנן ול"מ כמבואר בפוסקי' כבר הרגיש השעה"מ הלכות מקואות ה"ו עיי"ש ולפענ"ד י"ל עפ"י מ"ש בש"ך סי' ס"ו לענין דם ביצים דבטיל ברוב הואיל ויש ספק אם יש כאן איסור כלל ואף דהוה מצד אחר בא לו שהוא מדרבנן כמו ספק דרוסה שאינו בטל ברוב מ"מ כיון שיש פוסקים דדם ביצים דרבנן נהי דלא פסקינין כותי' לענין זה מהני עכ"פ דל"ה מצד אחר בא לו שהוא מדרבנן עיי"ש. א"כ ה"נ הרי דעת הר"מ החיטים ליתותים ל"ה רק מדרבנן ובטל בס' ורק דהרי"ף לא פסק כן מ"מ לענין משהו דרבנן מהני שיטתי' שיהי' סד"ר ולא יהי' מצ"א בא לו וזה יהי' ג"כ דעת המ"מ שהשוה דעת הר"מ לדעת תהלכות והלח"מ בה' חומ"צ תמה ע"ז דהרמב"ם ס"ל שהוא מדרבנן והרי"ף כ' דהוה סדאו"ר בעינא עיי"ש. ולהנ"ל נכון דהוה קשה להמ"מ על הרי"ף קו' השעה"מ הנ"ל וע"כ ס"ל דלענין תערובות מהני עכ"פ שיטת הר"מ שלא יהי' מצ"א בא לו ומ"ה כ' על דברי הר"מ וכ"כ ההלכות היינו שהוא סמך ע"ז בתערובות אבל לענין דינא לא ס"ל כר"מ ודו"ק

ודרך אגב יש לתת טעם להרי"ף דאסר החטה מטעם סדאו"ר ול"א אוקמא אחזקת היתר וחזקת הגוף דלא נחמץ. אמנם י"ל דרש"י פי' טעם נתבקע אסור משום דקרוב להחמיץ וברמב"ם מבואר דל"ה חמץ רק דל"ה שימור כיון שקרוב להחמיץ וי"ל דאפילו להרי"ף דהוה דאורייתא ג"כ הטעם דקרוב להחמיץ. א"כ כמ"ש הנוב"י לענין סמוך לוסתה דל"ש לאוקמא אחזקה דהוה כמו שמא ימות עיון תוס' קידושין מ"ה ה"ה הכא בחטה חוששין שמא קרובה להחמיץ ול"מ חזקת הגוף

(ב) והנה אם נדייק בלשון הר"ן ורש"י דכ' גבי חטי מבוקעות דקרוב להחמיץ וכ' הרא"ש דלאו חמץ גמור הוא ומזה מוכח קצת כדעת הרמב"ם דאין אסור רק משום דכתיב ושמרתם את המצות וזה ל"ה שימור כיון דקרוב להחמיץ עיי"ש במתק לשונו. ושורש הדבר דמלא יאכל חמץ אי אתה יכול לאוסרה דל"ה חמץ ורק דא"א לשמרו כיון דקרוב להחמיץ ונאמר דגם הרי"ף ס"ל הכי ורק דרי"ף ס"ל דאסור מדאורייתא ור"מ ס"ל דאסור מדרבנן ואף דל"ב שיעור רק למצות מצוה דוקא שימור משום מצוה ל"ב אבל שימור שלא יחמוץ בעי לכל הז' ימים הי' מקום. לומר בישוב קו' הנ"ל על הרי"ף שפסק דהתערובות מותר דהרי המהר"י ב"ל אוסר בס' טרפה הכלים שאב"י הרי דהפליטה הוה כגוף א' עם הספק טרפה וה"ה הכא ולפי הנ"ל הדברים נכונים דמה שאנו אוסרין דבר שקיבל טעם יש ב' סברות לאסור א' דהטעם אוסר מצד יוצא מן הטמא כמו דאסרה התורה הרוטב והציר כמ"ש שארי בחו"ד סי' ק"ה הטעם הב' י"ל דל"ד משום שהוא יוצא מן טמא רק שהטעם אוסר האוכל הואיל ונרגש האיסור ונ"מ כגון יבש ביבש בא"מ דבטיל מדאורייתא והוה היתר ומדרבנן אסור משום שמא יבשלם ויתן טעם משמע דכשיבשלם שוב נאסר מה"ת כמ"ש הטו"ז סי' ק"ט וכבר הרגיש הפמ"ג בפתיחה לתערובת ח"א ד"ה ומה בטעם הדבר אבל ברור דהטעם הוא דהוה כהוכר האיסור ונתעורר ול"ש ביטול ובזה א"א יכול לאסור מצד יוצא מן הטמא דהרי החתיכה מותרת דאינו נכרת ובזה מיושב קו' התוס' בבכורות דל"ל קרא לט"כ ת"ל מהטמאים. ולהנ"ל נכון דנ"מ היכא דבטל ביבש ברוב כנ"ל דהחתיכה מותרת והטעם אוסר וזה דלא כמ"ש החו"ד בסי' ק"ה דהיכא דאין היוצא אוסר גם הטעם אינו אוסר ודו"ק. (וזעיר שם דברי החו"ד צ"ע שכתב דבנזיר גלי קרא מכל אשר יעשה דיוצא אסור וזה ליתא דא"כ ליחשבי' בחולין ק"כ בהדי אידך דחשיב שם וגם מאי מקשה על הקדש מנ"ל דל"ה איסור הבא מאליו ולגמור מנזיר ובאמת מנזיר לא מוכח מקרא דכל אשר יעשה דיוצא אסור דהרי בנזיר ל"ד יליף דגפן גופי' לא מחייב וצריך לכתוב יוצא מגפן ולא גפן ויוצא מיין לא מוכח כלל רק ממשרת דטכ"ע וז"ב ואכ"מ). והנה כבר כתב הה"מ הובא בש"ך בסי' ע"ט אף דבשר אדם אסור מ"מ החלב מותר ולא אסור מכל היוצא מהטמא דזה ל"א רק באיסור לאו ולא באיסור עשה (ולשיטה הנ"ל כ' בישוב קו' התוס' בורד חדש שכבשו עם ישן דמותר ול"א מט"כ עיין תוס' פסחים נ"א ולהנ"ל נכון דבאיסר עשה אינו אסור היוצא מן הטמא וה"ה הטעם לסברת החו"ד) ואמנם לפמש"ל אף באיסור עשה אמרינן ט"כ אך לא משום דיוצא מטמא רק דניכר האיסור ולפ"מ שבארתי דבחטים שנתבקעו אסורין מקרא דושמרתם את המצות ול"ה רק באיסור עשה א"כ אין אסור מצד היוצא מן הטמא החילוק קיים כדברי הפר"ח בביצה נבילה דהוה ב' גופים כשנתבשל העוף כבר. נגמר הביצה ואתה דן על העוף ועל הביצה ובספק העוף אסור והביצה מותר משא"כ לענין הכלים שנתבשל בהם וקיבלו טעם מהטרפה דאסור לבשל מחמה הטעם וזה אסור מצד דהיוצא אסור כיון שספק אסור אף היוצא אסור וע"כ הכלים אסורים מפאת הטרפה ולכן הוה כגוף א' ושפיר פוסק מהריב"ל משא"כ בחיטים שנמצא בתבשיל לפמ"ש דל"ה רק איסור עשה והיוצא אינו אסור אין אתה דן על הטעם מצד יוצא מהטמא ורק דהטעם לבד אוסר כמש"ל ואף דהוה משהו מ"מ בחמץ אף טעם כ"ש אסור. וכיון שאין לדון על הטעם מצד יוצא מהטמא רק מפאת עצמו שנתערב טעם איסור בתערובת חמץ הוה ב' גופים שפיר כ' הרי"ף דזה הוה ס' איסור ומשהו דרבנן הוה ס' דרבנן והוא דבר חריף והרבה יש לפלפל בזה לענין ט"כ בהל' פסח ואקצר

(ג) אמת הוא דבפשיטות יש לחלק בין תבשיל שנמצאת בו חטה שהקיל הרי"ף ובין כלי שנתבשל בו ספק איסור שאסר מהריב"ל אפילו באב"י. דלהרמב"ם סדאו"ר, מדרבנן אסור ולהרשב"א מה"ת אסור אבל לכ"ע מדרבנן דינו כודאי איסור וכיון דכלי שאב"י אסור אף באיסור דרבנן וראי' מפינכא דר"א בחולין דתברה אף דל"ה רק בדרבנן א"כ נכונים דברי מהריב"ל דכיון דבישלו בו ס' טרפה הוה עכ"פ כודאי אד"ר והכלי אסור אף באב"י משא"כ לענין חמץ במשהו דבחמץ דרבנן קיי"ל בס' בסי' תמ"ז א"כ בספק דאורייתא אין לאסור התבשיל מטעם ודאי אד"ר ורק מטעם ספק אתה בא לאסור התערובת א"כ לענין התערובת ל"ה רק סד"ר משא"כ היכא דגם אד"ר אסור סדאו"ר לא גרע מודאי אד"ר וז"ב. ובזה מיושב דלא תיקשי מסי' קי"א על המהריב"ל והחילוק נכון מאוד באופן דגם בנודע מהחטה קודם התערובת נ"ל להתיר ודלא כשעה"מ דבעי דוקא שנולדו ביחד הספיקות

והנה בריש הוה ק"ל בברכות כ"א בס' קרא ק"ש ס' לא קרא אינו חוזר וקורא. ס' אמר אמת ויציב חוזר ואומר דאמת ויציב דאורייתא והקשה בתוס' דהרי ע"כ מיירי בס' אי קרא גם ק"ש דאי ודאי קרא ק"ש גם אמת ויציב דרבנן. וא"כ אמאי אומר אמת ויציב יקרא ק"ש דאית בי' תרתי עיי"ש. וקשה דהרי היכא שנולד ס' בדאורייתא ל"מ אף שנעשה אח"כ דרבנן א"כ בספק אמר אמת ויציב הרי נולד ס' בדאורייתא וכשיקרא ק"ש יהי' סד"ר ול"מ דהוה מצ"א בא לו שהוא דרבנן וצ"ע על קו' התוס' כיון דשמענא לדברי שעה"מ בה' מקוואות כלל ו' ד"ה ודע שהקשה על