בית יצחק אורח חיים רי

מיקרי היתרא בלע כיון שמותר לכהנים ע"כ ל"ש לומר בתרומה שכבר חל שם איסור ולכן מותר בשאור אף שנפל תחילה תרומה

עוד י"ל דזה תליא בידיעת הבעלים כעין שיטת הפוסקים סי' צ"ט דחנ"נ תליא בידיעה ודוקא כשנודע דכבר חל שם איסור ל"מ מה שנפל אח"כ גורם היתר משא"כ בלא נודע. ולפ"ז מיושב קושית תוס' אהא דמקשה והלא מעל המסיק דלוקמא במזיד ור"י להנ"ל י"ל דהנה האיבעי דמצי הקדש ע"כ מיירי בתנור ישן דבחדש לכ"ע אסור דהטעם לרבנן כתבו תוס' דשלהבת בא ממשהו הנשרף ואפר ערלה מותר משא"כ בהקדש דאפר אסור וכמו שהקשה רש"ל וע"כ מיירי בישן והאיבעי' היא אי מותר מטעם זוז"ג דהעצים הוה גורם איסור והתנור הוא גורם היתר וקשיא בלא"ה אין הגורמים שוים למ"ש תוס' ע"ז מ"ט וצ"ל דהתנור גורם החימום ג"כ ולמ"ש הר"מ דבעי שיבאו ב' גורמין בב"א וכאן צד שכנגד האור נאפה תחל' וצ"ל דמיירי בשוגג שלא נודע לבעלים ול"ש שחל עלי' שם איסור. ולפ"ז ליכא לתרוצי דמיירי שהוסק במזיד דאז בא גורם איסור תחל' ונודע וחל שם איסור ול"מ גורם היתר אח"כ ודוק. וע' בש"ס דפסחים דאמרו שם דהא קדם בישולי' מקמי דמייתי עצים דהיתר משמע כדעת הר"מ דהיכא דגורם איסור בא קודם אסור

(ו) והנה לישב קו' רש"י בהא דמייתי מר"א דעצי אשרה דס"ל זוז"ג אסור ולא מייתי מרבנן נלע"ד דהנה הר"ן ספ"ג מע"ז כתב דזוז"ג מטעם ביטול כמו דאיסור בטל ברוב כן גורם בטל חד בחד ויש להבין איך שייך ביטול חד בחד ונ"ל הנה למ"ש פרי תואר סימן צ"ט דחד בחד הו"ל ספיקא דאורייתא שמא מחצה על מחצה כרוב. ולפ"ז באד"ר הו"ל סד"ר ולפ"ז בגורם דל"ה רק מדרבנן כמ"ש הר"ן בע"ז מ"ט הו"ל ס"ד ואמנם אף להחולקים על פרי תואר מ"מ י"ל כשיטת הא"ז הובא ביו"ד סימן ק"ט בש"ך דאד"ר בטל חד בחד ואף דלא פסקינין כן דוקא באיסור ממש דמשכחת לה בדאורייתא ול"פ רבנן משא"כ בגורם דלא משכחת איסור דאורייתא בטל חד בחד. אמנם כ"ז אי גורם ל"ה רק מדרבנן ומעתה י"ל הא דמייתי מר"א דעצי אשרה אין הפי' כרש"י מדלא פליג ברישא דחדש יותץ את"ק כמו שהקשה הבעל המאור דהרי לעיל בברייתא ל"פ רבי ארישא ומ"מ רצו לומר בגמרא דלא ס"ל חדש יותץ רק הוכחת הגמרא מדס"ל לר"א נתערבה באחרות יוליך הנאה ליה"מ וכתב הר"ן בע"ז בטעמא כיון דלא אסור רק מדרבנן מהני הולכה ליה"מ כעין פדיון ובלא נתערבה אסור מדאורייתא ול"מ הולכה ליה"מ ומדס"ל לר"א בלא נתערבה אסור מדאורייתא ע"כ ס"ל גורם אסור מדאורייתא וממילא זוז"ג אסור דל"מ ביטול חד בחד. וזה לא מוכח רק מר"א דמחלק בין נתערבה ללא נתערב ומיושב קושית רש"י

עוד נ"ל לישב קושית רש"י דמהך דתני חדש יותץ אין להוכיח דר"א ס"ל זוז"ג אסור כקושית הבעל המאור ורק התוכח' מדתני אפה בו את הפת דקאי בין אחדש בין אישן כשיטת הפ"י דאפילו אי זו"ג מותר שייך ש"ע אף בישן. ואמנם שיטת מהרש"א דזה הוה זו"ג וכתב' לעיל הסברא דגם חמימות מהתנור גורם להאפי' וסברת הפ"י דהואיל וצד האור נאפית תחלה ל"ה זוז"ג דגורם איסור בא תחל' לשיטת הר"מ דל"ה זוז"ג וכתבתי הסבר' הואיל וחל שם איסור כבר והר"ן בע"ז כתב דר"א לא מצריך הולכת הנאה רק דמי עצים ולא דמי כל הפת ועיין בפמ"ג בפתיחה לסימן תמ"ז דמשמע דל"א נ"ב באיסור הנאה להצריך כל הנאה מהפת ליה"מ ומעתה מהת"ק אין להוכיח דס"ל דזוז"ג אסור די"ל דהפת אסורה אף דהוה זוז"ג משום דצד של האור נאפת תחלה וכבר חל שם איסור כעין חנ"נ. אבל מר"א דס"ל יוליך הנאה ליה"מ ומדלא תני דמי כל הפת ע"כ דלא סבירא ליה. חנ"נ וה"ה דמהני זוז"ג אף אין באין כאחד ומדמ"מ אסור הפת מוכח דס"ל זוז"ג אסור בכל גונא

(ז) ולישב שיטת הרי"ף והרא"ש דסתמו בע"ז דחדש יוחץ והרי לדידן זוז"ג מותר גם ק' על הרמ"ה בטור יו"ד סימן קמ"ב דס"ל חדש יותץ והרי זוז"ג מותר. גם דברי תרמ"א צ"ע דביו"ד פ' דוקא באבוקה כנגדו ובסימן תמ"ה לא הגיה על המחבר ומשמע אף באין אבוקה כנגדו מותר ונ"ל דהטו"ז ביו"ד סימן קמ"ב מחלק בין זוז"ג דנביה דמותר אף בע"א משום דהוה יכול לגדול הפירות בל"ז לאפה את הפת דא"א בלא עצים. והמג"א סימן תמ"ה הי' דבע"א דבמשהו זוז"ג אסור כמו דאמרינין בהקדש ותמהו עלי' דא"כ אמאי בנבי' מותר זוז"ג בע"ז מ"ט ונ"ל דדברי הטו"ז והמג"א שפה אחת להם דלפי המבואר בה' יי"נ זה דע"ז במשהו הוא רק במב"מ ובאפה בו את הפת העצים והעיסה מבא"מ ול"ה במשהו. וכן בהך דנבי' אך הר"ן בביצה כ' דמים ועיסה הוה מב"מ הואיל וא"א להיות זה בל"ז ה"ה העצים והפת ונכונים דברי מג"א דלא ניחא לי' בתי' הטו"ז דמה שא"א לאפות בל"ז דמשמע דהיא חומרא בעלמא. אך סברת הרמ"ה דע"ז במשהו זוז"ג אסור שפיר החילוק דוקא בתנור שא"א בל"ז הוה מב"מ משא"כ בנבי' אפשר לגדל בל"ז ל"ה מב"מ כמ"ש הר"ן בביצה ומיושב ג"כ קושית הפ"י דשמואל אדשמואל דס"ל בנבי' זו"ג מותר וכאן ס"ל חדש יותץ ולהנ"ל נכון דשמואל ס"ל כר"י דמב"מ לא בטל ומ"ה בתנור דא"א להיות זה בל"ז הוה מב"מ משא"כ בנבי' ל"ה מב"מ וזה יהי' ג"כ שיטת הרי"ף והרא"ש שסתמו בע"ז חדש יותץ דס"ל ג"כ בע"ז דמשהו אסור במב"מ ובעצים דא"א בל"ז הוה מב"מ ובמשהו משא"כ בנבי' ודעת הרמ"א דלא כשיטת הרמ"ה הנ"ל וס"ל דאף דע"ז במשהו מ"מ ל"ה רק במינו ולא ס"ל סברת הר"ן דמה שא"א להיות זה בל"ז הוה מב"מ רק גבי דבר שיש לו מתירין ולא בע"ז וכן דעת הפ"ח דל"מ סבר' זו רק גבי דשיל"מ ומ"ה לא אסר בסימן קמ"ב רק באבוקה כנגדו דעדיף מזוז"ג ומעתה כ"ז בע"ז אבל בחמץ בפסח אפילו מבשא"מ ל"ב שפיר לא הגי' בסימן תמ"ה דבחמץ אסור אפילו באין אבוקה כנגדו דבחמץ הוה במשהו אפילו בא"מ ודו"ק

(ח) ודברי הרמב"ם ה' עכו"ם פ"ז הלכ' י"ג שלא הביא הדין דגרוף ובמאכלות אסורות מתיר בגרף גם דברי הרמ"כ הובא בכ"מ צ"ע שכ' כיון שהוא נטל העצים הו"ל ע"ז של ישראל ואין בטלה וצ"ע דישראל א"י לבטל גם ע"ז של נכרי והנ"ל דהמ"ל כ' בפ"ח מעכו"ם דאפילו לר"י דע"ז שנשתברה מאלי' אסור הוא רק מספיקא דשמא לא ביטלו ונ"ל דנהי דהיא עצמה אסור דאוקמא אחזקת איסור. אבל באפה בו את הפת שיאסר במשהו או בזוז"ג אין לנו דהפת מוקמינין בחזקת היתר וע' במ"ל הנ"ל כעין זה בישוב דברי רש"י בד' מ"ח ע"ב ושמא בפת אף התו' מודה דבשוחק וזורה לרוח להפירות ליכא חזקת היתר אבל להפת יש לו חזקת היתר ורק באבוקה כנגדו כיון דיש ש"ע בפת והוה כנהנה אוקמינין העצים על חזקתן. אבל בגרוף מותר לרמב"ם ורק בע"ז דישראל אסור ונכונים דברי הרמ"כ וכיון שיש חילוק בין ע"ז של ישראל לשל נכרי השמיט הר"מ הדין דגרוף ודו"ק ואמת יש לדון בדברי המ"ל הנ"ל עיי"ש שמביא מרש"י דמעילה י"ד בטעם ר"י דנשתברה מאלי' אסורה שהרי לא בטלה העכו"ם בפי' משמע דהוה ס' ולדעתי י"ל עפ"י מ"ש המרדכי להוכיח דמהני ביטול במחשבה מע"ז שהניחו עובדי' בשעת מלחמה דבודאי ביטלוה ולהפוסקים דל"מ ביטול במחשבה קשי' וצ"ל דהא דל"מ ביטול במחשבה מטעם דברים שבלב ל"ה דברים. אמנם בע"ז שהניח עובדי' הוה דבר הגלוי לכל העולם וכבר כתב מהרי"ט דבדבר הגלוי לכל העולם מהני דברים שבלב ומעתה לר"ל דע"ז שנשתברה מאלי' מותר אף דלא מיירי דוקא בדמבטלי בפי' וע' ברמב"ן לע"ז מ"מ כיון דגלוי לכל דבודאי ביטלה מהני דברים שבלב ולר"י כיון שיכול להיות דלא ביטל אף אם ביטל בלב דהואיל והדבר ס' הוה דברים שבלב. וזה שכתב רש"י הואיל ולא ביטלו בפי' היינו דמ"ה ל"מ כלל לר"י ודו"ק

(ט) ובביאור לדברי הר"ן בע"ז בסוף כל הצלמים שכתב דטעם הא דאמרינין בסוטה מ"ג דילדה שסיבכה בזקנה בטילה ובסיבכה בילדה העשוי' לקורות לא בטל מטעם דאולי נמלך חייב בערלה וכתב דהואיל דזו"ג מטעם ביטול היכא דאפשר למבטל להיות כבטל ל"ב כמו בנבילה בשחיטה במנחות ומ"ה בסיבכה בילדה העשוי' לקורות כיון דאולי נמלך חייב בערלה אפשר להיות המבטל כבטל ותמהו על הר"ן דזה דוקא לר"י ולא לרבנן ואנן קיי"ל דמב"מ בטל אף באפשר המבטל להיות כבטל ונ"ל כונת הר"ן דמייתי ראי' מכח כש"כ מר"י לרבנן דהרי הר"ן כתב לפני זה דזוז"ג מטעם ביטול אף דבכל ביטול בעינין רוב בזוז"ג סגי חד בחד עיי"ש. ומעתה הרי ר"י ס"ל היכא דאפשר להיות כמבטל ל"ב ורבנן לס"ל הכי דאחרי רבים להטות מושך הרוב למיעוט אפילו במ"ב ור"י לס"ל במב"מ אחרי רבים להטות ומעתה בזוז"ג דבטיל חד בחד ול"ש אחרי רבים להטות אף רבנן מודה לר"י דהיכא דאפשר למבטל להיות כבטל ל"ב

ועכ"פ הדבר ברור דהיכא דאפשר להיתר להיות כהאיסור זוז"ג אסור ובזה מיושב קו' המג"ש והפ"י אדברי תוס' ד"ה הקדש תימא מאי חומר הוא זה שהקשו מנ"ל לתוס' דהוא משום חומרא דילמא הכי קאמר הגמרא זוז"ג מטעם ביטול והקדש באלף ל"ב ולהנ"ל נכון דהתוס' הוכיחו דע"כ אין כונת הגמרא מטעם ביטול דל"ה בעי למימר מטעם הקדש אפילו באלף ל"ב רק כיון דאפשר להיתר להיות איסור ע"י שיקדש וע"כ הוכיחו תוס' דהאיבעי' ל"ה אי זו"ג בטל בתקדש ורק אי רבנן מור' בהקדש דיש ש"ע בפת מטעם חומרא והקשו שפיר מאי חומר אמנם י"ל דלעולם האיבעי' קאי אי זוז"ג מטעם ביטול ולא קשה הרי אפשר להיתר להיות איסור דז"א דכאן נהי דהיתר יכול להיות איסור האיסור ג"כ יכול להיות היתר ע"י חילול ושפיר בטל ומ"ה קאמר הגמרא ממ"נ אי שייך בזה חילול ויכול להיות היתר הוה דשיל"מ ול"ב ואי ל"מ חילול וא"י להיות היתר בלא"ה אסור כמו ילדה דל"ב בילדה העשוי' לסוג ובזה מיושב מה שמק' באבני מלואים סי' ו' ובישי"ע ה' יו"כ מהר"ש במע"ש שכתב היכא דאינה בעין ל"מ חילול ואמאי הוי הכא דשיל"מ ולהנ"ל נכון דע"כ בהאיבעי' ס"ל דשייך חילול דהוה מחמת ש"ע כבעין דאל"כ ודאי אסור בלא"ה הואיל והיתר יכול להיות ג"כ איסור. וע"כ דאיסור יכול להיות היתר ע"י חילול ושפיר קאמר הקדש אפי' באלף ל"ב ודו"ק. וע' בר"ן ר"ה שכ' בשנטעה לראשונה לסייג ולקורות לפי שאין בראשונה משום ערלה כלל ומ"ה אין זו בטלה