בית יצחק אורח חיים רו

דקיי"ל כרבא סוף בכורות דעשירי ממילא קדיש וא"צ להקדישו וע' תוס' חגיגה דף ח' כעין סברא זאת לענין שאין להפריש מעשר בהמות ביו"ט שכתבו ל"ש אין מקדישין ביו"ט דממילא קדיש. וה"ה לענין אה"נ אך צ"ע דמעשר בהמה שלמים וזאת אסור בהנאה. ושלמים עיקרה לאכילה ודוק

(טו) שם בסוגי' בתו' ד"ה מה מים מותרים לישב מה שהקשו מדם קדשים דאינו מכשיר ומנלן דמותר בהנאה גם לישב קו' תוס' ד"ה ואימא במים הניסכים דלמ"ל קרא לאיסור ת"ל מלא תאכל נ"ל דהנה קשה בסוגי' מאי מקשה מדם דילמא יליף דם בק"ו מחלב שאין היתר לאיסורו מותר בהנאה דם שיש היתר לאיסורו ע"י בישול לא כ"ש ואמנם לשיטת רש"י חולין ק"ט דדם שבישלו אסור ל"ק והנה שיטת בעל העיטור הובא ברשב"א חולין ובמ"ה דדם קדשים שבישלו מותר ודם חולין אסור ומעתה מאי מייתי ראי' ממשנה דאלו ואלו מתערבין באמה דילמא לעולם דם חולין אסור דליכא למילף בק"ו מחלב דאין היתר לאסורו משא"כ דם קדשים כיון שיש היתר לאיסורו דדם קדשים שבישלו מותר איכא למילף מק"ו מחלב ומאי ראי' מהך דאלו ואלו מתערבין וזה קו' רבתי ושמא י"ל דהגמ' הוכיח מדמכרן לגננים ישראלים דנכרי לא יוכל לפדות הקדש כמו שכ' בפ"י פסחים כ"ט וע"כ יוצא לחולין בפדיון ואז אולי אם בישלו אסור אף לבע"ה דדוקא אם בישלו בעודו קדשים כיון שמועיל הבישול לאסור הדם בזריקה כדאיתא במנחות אז הוא ג"כ מותר באכילה אבל אם בישלו בעוד שהוא כבר חולין אסור. ומעתה שפיר מקשה דהישראל נהנה בעוד שהוא חולין ואז אין לו היתר וליכא למילף בק"ו מחלב, עוד י"ל דהתוס' כתבו דמועלין רק מדרבנן ומדאור' יצא מקדושה. ולפ"ז נ"ל דדם זה שבישלו אסור כיון שכבר יצא מקדושה ואין היתר לדם זה. עוד נ"ל לישב הקו' ויתיישב דקדוק חמור בדברי הגמ' דמייתי רישא דמשנה דאלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ולא מייתי סיפא דמתני' לבד ונמכרין לגננין ולזבלין דמזה עיקר הקו' אך במנחות כ"א חלקו בין חטאת הפנימות לחיצוניות לענין דם שקרש וכתבו התוס' דלפרש"י בחטאות הפנימות מותר לזריקה דם שבישלו אם הוא צליל וכ' בכנפי יונה לישב פירש"י דכל בישול א"א בלי קרישה במקצת ומ"ה בחטאות הפנימות פסול לזריקה לא בחטאות חיצונית ולפ"ז לבעל העיטור דמחלק בדם שבישלו בין קדשים לחולין דם קדשים שמותר דוקא בחטאות הפנימית דאינו ראוי לזריקה. ומעתה הדבר נחמד דבמתניתין דקתני אלו ואלו מתערבין באמה ופירש"י חטאת הפנימית ודם חטאת החיצונית. ולפ"ז שפיר מקשה מדם חטאת החיצונית. דזה גם בבישול אסור דעדיין ראוי' לזריקה. וליכא למילף ק"ו מחלב דדם זה אין היתר לאיסורו ונכון מאוד מה דמייתי מהך דאלו ואלו. דזה עיקר הקו' יהי' איך שיהי' מיושב קו' התוס' מה שהקשו מנלן דדם קדשים מותר דזה לא איתקש למים. ולשיטת העיטור ל"ק דדם קדשים כיון שמותר בבישול יש לילף ק"ו מחלב. ובגמ' לא הקשו רק מדם חולין או דם חטאת חיצונית דלא הותר בבישול ויתכן יותר לפמ"ש לעיל דבמתני' כבר יצא הדם לחולין וכן לשיטת תו' במקומן דאין מועלין רק מדרבנן ודם זה שבישל אסור. ודם זה שוב מכשיר. ודם קדשים שאינו מכשיר מותר בלא"ה מטעם ק"ו וגם קו' שניה מתוס' מיושב דאיצטרך כמים הנסכים לאסור דם קדשים דמלא תאכל ליכא למילף דיש ללמוד ק"ו מחלב ודוק היטב. ובגוף דברי העיטור שכ' הרשב"א לפ"ד דחולין מקדשים לא ילפינין אף לקולא צ"ע דלפ"ז נשמע דקדשים מחולין לא ילפינין אף לחומרא. ואיך אמרינין פסחים מ"ה ונזיר ל"ז לא לכתוב רחמנא בחטאת ולגמור מנזיר עיי"ש וצ"ע

(טז) והנה בהא דהקשה והרי אמ"ה הקשה הפליתי לפי המבואר בחולין ק"א דב"נ מוזהר על הטמאים כטהורים וישראל אינו מוזהר מה מקשה ודלמא מיירי באמ"ה מטמאה דמותר בהנאה ונ"ל לישב עפ"י מה שהקשה בקהלת יעקב למהר"י אלגזי אות ח"ש וגם בפליתי בסי' י"ד לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ובאמ"ה אסור בכזית ממשהו בשר ועצמות א"כ מ"ט אין אמ"ה נוהג בטמאה דדרשינין כל שבשרו מותר אתה מצוה על אברי' והרי אף בטמאה ח"ש מותר ויהי' אמ"ה מטמאה בכזית ומשהו בגו"ע אסור משום אמ"ה ובישוב הדבר י"ל דכמו שכתב הרשב"א לענין אב"ג בנ"ט דמ"מ בגה"נ של עולה חייב ב' משום מגו דהוה אכילה לענין גיד כן י"ל דאם יהי' מחויב משום אמ"ה א"כ שוב יהי' בשרו אסור משום טמאה משום מיגו במשהו בגו"ע ואנן אמרינן דאתה מצוה על אבריו בלבד ואף דבפסחים אמרינין דף ל"ו מידי בלבד כתוב מ"מ אשכחן בזבחים ע' דנבלת עוף טמא אינו מטמאה משום מי שאסורו משום בל תאכל נבלה וע' בר"ש פ"א מ"ג דטהרות שפי' בל תאכל נבלה בלבד ועיין תוס' זבחים כ"ז ואף דאיסור אין דוחה איסור מ"מ דרשינן דליכא לחייב משום אמ"ה דאז שוב יתחייב משום טמאה ומעתה כ"ז אי אמ"ה מותר בהנאה אבל אם אמ"ה אסור בהנאה ל"ל מיגו דחשוב לענין אמ"ה חשוב אכילה לענין טמא דלעולם ל"ה אכילה ומ"מ חייב במשהו בשר גו"ע משום אמ"ה דהנאה ודאי הו' כמ"ש תוס' פסחים כ"ב לענין גיד משא"כ טמאה דרק באכילה אסור ומשהו בשר גו"ע ל"ה אכילה וכיון דל"ש מיגו שוב חייב משהו בשר גו"ע מטמאה משום אמ"ה. ומעתה מיושב דליכא לאוקמא הך דאסור להושיט לנכרי בטמאה דלישראל אין נוהג אמ"ה ולעולם אמ"ה אסור בהנאה דלסברא דחמ"ה אסור בהנאה גם בטמאה נוהג בכזית משהו בשר גו"ע. וברייתא סתמא משמע אף בכזית וזה אסור בהנאה אף בטמאה לסברא דאמ"ה אסור בהנאה וזה פלפול נאה

(יז) שם בסוגיא ולחזקי' למאי הילכתא איתקש אמ"ה לדם הנה י"ל בגמ' קו' גדולה דהתו' כ' ע"א בד"ה ור"ש דלחזקי' ג"כ סובר ר"ש דגיד אסור בהנאה כיון דאין בגידין בנ"ט סברה הוא דבהנאה נמי אסור א"כ כיון דאמ"ה חייב במשהו בשר גו"ע ומשהו בשר לא מיקרי אכילה ובגידין ועצמות אין בו טעם. ומ"מ חייב רחמנא וה"א דבהנאה נמי אסור ומ"ה איצטריך היקש לדם וזה קו' גדולה. והנלע"ד בזה הנה יש להקשות בגמ' דמקשה והרי אמ"ה ואמאי לא משני כשהותרה נבלה הותרה נמי אמ"ה דקרא סתמא מיירי כשנתנבלה בשחיטה דהוי הבני מעיים אמ"ה כמ"ש הפ"מ והת"ח (והארכתי לעיל סי' כ"ט אות ג' ד') ומדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה כולה. וה"ה הב"מ הרי דאמ"ה מותר בהנאה דאל"כ איך יהנה הישראל במכירתה. אך לישב זה צ"ל דבאמת הקשה בח"ס ובראש אפרים תשו' בסופו איך צותה תורה למכור לנכרי נבילה וסתמא משמע בין נתנבלה בשחיטה בין מתה והרי יעבור על לפ"ע על הבני המעיים. וצ"ל דהתורה לא מיירי בנתנבלה בשחיטה ומ"ה הגמ' ג"כ ל"ה מצי לשנוי' כנ"ל כיון דהתורה לא מיירי בנתנבלה בשחיטה (ולפ"ז י"ל בפי' הגמ' דמייתי הא לכלבים שרי. ולמה לי' לאתוי' מדיוקא ולא מייתי מגוף הבריי' מדלא אסור ליתן לנכרי רק משום לפ"ע ואס"ד דאסול בהנאה בלא"ה אסור ליתנו לנכרי וכבר הקשה כן במקום שמואר ובארח מישור ולהנ"ל נכון דבל"ז לה"מ להקשות די"ל דברייתא באמת אסר משום הנאה ומ"מ הוצרך להביא לפ"ע ויתפרש הברייתא הכי מנין שלא יושיט אדם אמ"ה לב"נ משום דאסור בהנאה ולא נימא דמותר בהנאה מדהותרה נבלה ומשמע אף נתנבלה בשחיטה מותרים הב"מ למכור לנכרי ת"ל לפ"ע ומוכח מקרא זה דתורה לא מיירי בנתנבלה בשחיטה ולכן ליכא להתיר בהנאה מקרא זה. ולא יהי' קשה קו' הגמ' ולכן הוצרך לאתוי דמשמע מברייתא דלכלבים שרי ומשמע דמותר בהנאה) ומעתה נבוא לישב קושייתנו על חזקי' דהנה חזקי' ס"ל בחולין קכ"א ע"ב דאף ששחט ישראל בטמאה ונכרי בטהור ומפרכסת אינו אסור משום אמ"ה והקשה הגאון מהר"ע בהגהותי' על משניות דתיקשי על חזקי' ממשנה דמייתי בחולין ק"א דאיתא שם בנבלת עוף טמא אין שחיטה מטהרה ואינו סופג את ארבעים ומקשה בגמ' ומשני דאין שחיטה מטהרתה. אתיא לב"נ דב"נ מוזהר על הטמאים. ולחזקי' הרי מ"מ מהכי שחיטה אף בטמאה והיא קו' גדולה. ולישב הקושיא נ"ל לפמ"ש הלב ארי' בחולין קכ"א דאף לחזקי' היינו שאינו חייב עלי' אבל מ"מ אסור מה"ת עיי"ש שהוכיח זאת בכמה הוכחות. א"כ ל"ק קו' הגאון הנ"ל דמה שאמרו במשנה אין שחיטה מטהרתה היינו דב"נ מוזהר מדאורייתא משום אמ"ה אף לחזק' דבמשנה אינו מבואר דד"ת חייב רק דל"מ שחיטה. והכונה לאיסורא דאו' וז"ב בעיני. ומעתה הנה נלע"ד דמה שעובר על לפ"ע זה דוקא היכא דב"נ חייב עלי' אבל אם הוא רק באיסורא בעלמא אין הישראל עובר עליו משום לפ"ע דדוקא בישראל אסור להכשיל חבירו אפי' באיסורא דרבנן. אבל בב"נ ל"א הכי כמ"ש המג"א בסי' שמ"ז לענין מסייע ידי ע"ע וע' בש"ך סי' קנ"א ס"ק ו' א"כ בנכרי א"ע בל"ע רק היכא דחייב הנכרי. ואף בישראל י"ל דבאיסור עשה אין הישראל עובר בלאו דלפ"ע לפוסקים דבאד"ר א"ע בלפ"ע עיין תוס' ע"ז כ"ב. ואף לפוסקים דעובר היינו משום דבישראל מוזהר להפרישו אבל בנכרי דאינו מוזהר להפרישו רק בלאו דלפ"ע באיסור עשה או איסורא בעלמא הישראל אינו עובר בלאו וע' לעיל סוף סי' כ"ט מ"ש בזה. אך דבר זה תליא בשני פירושים מתוס' ע"ז דף ט"ו אהא דאמרינין אלפני דלפני לא מפקדינן דלחד פי' הטעם משום דנכרי לא מוזהר אלפ"ע. ומשמע דאם נכרי הי' מוזהר הישראל מוזהר שלא להכשילו. אבל לתי' הב' מתוס' שכתבו ועוד חד לפני היא. שלא יחטא ישראל בשאלה ושכירות. משמע דגם בישראל אלפני דלפני לא מפקדינין. א"כ לתי' א' ליתא לסברתינו . אבל לתי' הב' י"ל הטעם כיון דלפ"ע הוי לאו שאין בו מלקות. ומ"ה אין בו משום לפ"ע. וה"ה באיסור עשה אין בו, משום לפ"ע. ומעתה הסוגיא נכונה דהגמ' מקשה לר' אבוהו ולדידי' ליכא למימר דקרא מיירי בנתנבלה בשחיטה כנ"ל. אבל לחזקי' לשיטתי' דס"ל אף בהמה טמאה אין בשחיטה משום אמ"ה וכתבנו דאיסור דאורייתא איכא וה"ה בנתנבלה בשחיטה הבני מעיים אסורים לישראל ולנכרי באיסור אמ"ה ורק שאין הנכרי חייב. ומ"מ בהנאה אסור לישראל מדאורייתא אם אמ"ה אסור בהנאה ומוכח מקרא מדהותרה נבילה דאמ"ה מותר. דלדידי' ליכא לפ"ע בזה לנכרי כיון דאין הנכרי חייב. א"כ קרא כפשטא מיירי בכל נבלה. ומוכח מקרא דאמ"ה מותר בהנאה מדהותרה נבלה ושפיר מקשה ולחזקי' ול"ק מה שהקשינו דגם לדידי'