בית יצחק אורח חיים רה

לחתות תחת קדירה של עכו"ם לפי שהוא מבשל פעמים בשר ופעמים חלב אף דל"ה רק טעמא מיהו שם י"ל דהוי מדרבנן אמנם מדברי הפמ"ג משמע דאסור מה"ת. אמנם לדעתי אין לומר בבישול ט"כ ולפ"ז יתיישב למ"ל לא תבשל לאיסור אכילה ות"ל מל"ת כ"ת דנ"מ אם בישל בשר שקיבל טעם חלב ע"י כבוש אם אסור מה"ת דמפאת ל"ת כ"ת אין לאסור דהטעם משום שנעשה בו דבר מתועב בבישול כמ"ש רש"י חולין קט"ו וכאן לא נעשה דבר מתועב דבבישול לא קיי"ל ט"כ דאורייתא. ומ"מ אסור באכילה דבאכילה קיי"ל טכ"ע ואי"ה בסוגיא דמשרת יבואר זאת באריכות ואם נאמר כן שפיר כ' רש"י דבשלמא לחייב משום אוכל בב"ח או משום נבילה שפיר כיון שיש בו טעם בשר אסרה תורה משא"כ לבשל בחלב דל"ש חיך אוכל יטעם מ"ה כתב רש"י ובשר הם. וכ"ז בסוגיא זו אבל לר"י אין הכרח רק דס"ל יש בגידין בנ"ט אבל לא דהוי בשר ממש. ומשום נבילה באמת אינו מטמא כמשנת העור והרוטב ודוק

(יב) והנה הר"מ פסק דאב"ג בנ"ט ומ"מ פסק דמותר בהנאה ותמהו עליו חכמי לוניל וכל הפוסקים וכ' בשעה"מ בפ"ח ממא"ס בישוב הדבר דר"מ ס"ל חייב ב' בגה"נ של נבילה אף דאב"ג בנ"ט מטעם אחשבי'. ולפ"ז מאי מקשה למ"ד אין בנ"ט ל"ש כשהותרה נבילה הרי מ"מ הוי נבילה מטעם אחשבי' ובכלל היתר נבלה. אך הגמ' קאי לר"ש דא"א חל על איסור. ול"מ לחול איסור נבלה על גיד בכולל. ול"ה בכלל היתר נבלה אבל הר"מ ס"ל איסור חל בכולל והוי בכלל היתר נבלה ע"כ. ודבריו צ"ע דלדידן דגיד מותר בהנאה ואין חומרא בגיד מבנבילה. שפיר חל בכולל. אבל אם נימא גיד אסור בהנאה והוי נבלה קל על חמור דגיד חמור דאסור בהנאה וקל על חמור אינו חל בכולל. כמ"ש בתוס' יבמות ל"ג וכשאין איסור נבלה חל ל"ה בכלל היתר נבלה ושוב קשיא מ"ש דגיד מותר בהנאה ע"כ נלע"ד בישוב דברי הר"מ בדרך פלפול דבנוב"י חלק א"ח סי' ל"ו הוסיף דטומאה הוי איסור מוסיף . ובטעם המלך ה' א"ב ד"ה וראיתי למרן הקשה עלי' מתוס' יבמות ל"ג שכ' דנבילה חמורה שכן מטמאה. ומ"מ ל"ה רק כולל עיי"ש ושגג בזה. דחלב נבלה אינו מטמאה והתוס' קאי אחלב ומש"ה ל"ה רק חמור ששם נבלה מטמא משא"כ היכי שבאמת מטמא הוי מוסיף וגם בחולין ק"א דאמרינין נבלה על גיד הוי כולל. הטעם ג"כ דגיד אינו מטמא טומאת נבלות וכ"ז נעלם מטעה"מ. אמנם י"ל לפי המבואר במשנה דהעור והרוטב דמטמא טומאת אוכלין א"כ כל גיד של נבלה טמא דנגע בהן הנבילה והוי מוסיף טומאה. ואי דלא הוכשר הרי משכחת לה הוכשר בהעבירה בנהר. קודם שנתנבלה כמו בפסחים כ' אך דהוי מגע בית הסתרים. מה שנגע בה נבילה אך אמרינין בחולין ע"ג חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. וכתבו התוס' דזה דוקא היכי שמקצת אסור ומקצת מותר דעומד לחתוך עיי"ש. א"כ אם גיד אסור בהנאה ונבלה מותר בהנאה הרי עומד לחתוך דמקצת אסור בהנאה ל"ה מגע בהס"ת ונטמא הגיד טומאת אוכלין והוי איסור מוסיף ולפ"ז קשי' מה מקשה בסוגיא למ"ד אב"ג בנ"ט יאסור גיד בהנאה דל"ה בכלל היתר נבלה הרי ממנ"פ א"א לומר דגיד אסור בהנאה דאם אסור בהנאה הרי כשנתנבלה נטמא טומאת אוכלין והוי איסור מוסיף וחל איסור נבלה ג"כ והוי בכלל היתר נבלה וממנ"פ ל"ל דאסור בהנאה אך הגמ' הקשה שפיר לר"ש אי משום דגם איסור מוסיף ל"ל או דהוא ס"ל דאה"נ אינו טמא טומאת אוכלין במנחות ק"ב ואף שאסור בהנאה ל"ה איסור מוסיף דהגיד לא נטמא כלל טומאת אוכלין ושפיר מקשה דנבלה לא חלה ול"ה בכלל היתר נבלה אבל הרמב"ם ס"ל איסור מוסיף וס"ל אה"נ נטמא טומאת אוכלין שפיר ממנ"פ הוי בכלל נבילה ומ"ה פסק שמותר בהנאה והתבונן בזה

ודרך אגב ראיתי להפ"י בדף כ"ג גבי חלב דקאמר ר"ע שיכול למלאכת גבוה יהא טמא ופי' דלכאורה אף דחלב אינו טמא משום נבילה אבל יהי' טמא טומאת מגע נבילה אך דלא הוכשר ומ"ה בקודש ה"א חבת הקדש מכשרת עוד כ' דאין אוכל מטמא אוכל רק בקדשים הנה מ"ש דאין אוכל מטמא אוכל לדעתי ל"ש זה רק בראשון לטומאה ולא באב הטומאה כדמוכח קצת מלשון רש"י פסחים י"ד ועוד דקרא דהיא טמא מיירי בראשון לטומאה ואיך נילף מזה לאב הטומאה והדבר מוכרח מחולין ע"ג דכל הבהמה נטמא מנגיעת האבר וכן מוכרח מכל הסוגיא שם גם מ"ש חבת הקודש מכשרת קדשים שמתו יצאו מדי מעילה ואין בזה חבת קדשים ודוחק לומר דמיירי בקדשי בדק הבית עיין מעילה י"ז. וצ"ע בדברי' ובעיקר הקו' אמאי חלב לא מטמא טומאת אוכלים ואיך הוכשר למלאכת גבוה צ"ל דהוה מגע בית הסתרים דהחלב מחובר בבשר ובהכי נ"ל לפרש דברי התוס' ד"ה ומה חלב שכתבו דלריה"ג לטומאה ל"צ קרא אדרבה לטהרה צריך קרא ופירש מהרש"א דהוה מצריך קרא רק דל"ל ובאמת חלב טמא לריה"ג והוא דבר תימה דליכא מאן דאמר חלב נבילה מטמא ועיין בצל"ח שפי' דברי התו' ונלע"ד לפרש דברי הגמ' לטומאה וטהרה לא איצטריך קרא. כי איצטריך קרא להיתר הנאה והוא יתור לשון כמו שמדייק הפ"י אך באמת לריה"ג יליף מקרא דמותר בהנאה ולולא הקרא ה"א דאסור בהנאה ואם חלב הי' אסור בהנאה הי' טמא ג"כ דנטמא טומאת אוכלין דנגע בהנבילה. אם איתכשר במים ול"ה מגע בית הסתרים הואיל דמקצת אסור ומקצת מותר בהנאה עומד לחתוך דא"א ליתן כולה לנכרי וחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. ומעתה מקרא דאינו מטמא לגבוה ואפי' טומאת אוכלין אין בו מדהותר למשוח עורות קדשים מוכח דמותר בהנאה. ולכן קאמר ריה"ג לטומאה וטהרה לא איצטריך כי אצטריך קרא להיתר הנאה היינו מקרא דאינו טמא אשמעונן דמותר בהנאה ושפיר כתבו התוס' אדרבה לטהרה מצריך קרא דלריה"ג ג"כ קרא לטהרה ורק דעיקר קמ"ל בזה דמותר בהנאה. ופי' זה נחמד ונעים: וקצת הי' מקום לומר לפ"ז בדקדוק הגמ' דנקטו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ולמ"ל למנקט חלבה והרי מיירי רק מגיד הול"ל כשהותרה נבלה גידה הותרה אך י"ל דמדמטהר חלבו ממילא מוכח נמי דגיד מותר דאס"ד דגיד אסור בהנאה הרי הבהמה עומד לחתוך לקחת הגיד ושוב כל הבהמה כמאן דמפרת וליטמא החלב טומאת אוכלין ומוכח מזה דגיד נמי מותר. ולפ"ז אף למ"ד אב"ג בכ"ט מוכח דמותר בהנאה ורק בה"א ל"ה מייתי בגמ' הברייתא והי' סבר כפשטא מדהותר נבלה התורה התירה הכל ומקשה למ"ד אב"ג בנ"ט ל"ה בכלל היתר נבלה. אבל למסקנא דמייתי קרא לטהר חלב אף למלאכת גבוה מזה גופה מוכח דגם גיד מותר בהנאה ומ"ה מייתי כשהותרה היא וחלבה וגידה הותרה ושפיר פסק הרמב"ם דמותר אבל לפ"ז צ"ע בגמ' דמקשה לריה"ג גיד מנלי' דמותר בהנאה ולהנ"ל מזה גופה מוכח ואולי סוגיא זו לא ס"ל חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי ודו"ק בכ"ז. ודע דאף דמשמע מר"מ פ"י משאה"ט וגם מת"כ דגם עצמות וגידין המחוברין טמא משום יד או שומר מ"מ ל"ה מוסיף טומאה כיון דגופי' דגיד ל"ה טמא רק משום דהוא שומר. וכשנחתך אזדי. לה הטומאה ויכול לחתכו בחוזק יד שלא יהי' טמא בנגיעה ודוק. ועיין עוד בת"כ מימעט מבשרם לא תאכלו גידין ועצמות וצ"ע דסתם ת"כ ר"י ור"י ס"ל יש בגידין בנ"ט. ומתוך כך נ"ל דלכ"ע גיד אינו טמא וצ"ע ברש"י ביצה הנ"ל

(י) ובאופן אחר נ"ל לישב דברי הר"מ דס"ל אב"ג בנ"ט וס"ל גה"נ מותר בהנאה ותמהו עליו וכתבו בשעה"מ ובפליתי בשם הרשב"א דהר"מ סמך עצמו אסוף הסוגיא לריה"ג דיליף ק"ו מחלב עיין דף כ"ג ע"ב ותמהו ע"ז דהרי התו' הקשו ולימא שה"נ ושאר אה"נ יוכיחו ותי' דהק"ו קאי ומה חלב דעונש כרת הוה בכלל היתר נבלה. גיד לא כש"כ עיי"ש א"כ לפ"מ דס"ל לר"מ אב"ג בנ"ט ל"ש ק"ו זה דגיד אין בכלל היתר נבלה עוד תמה בפ"י על התוס' הנ"ל. דא"כ מאי מקשה לר"ש דאסר אמאי לא יליף בק"ו הרי הוא ס"ל אב"ג בנ"ט. ול"ה גיד בכלל היתר נבילה ול"ש ק"ו . והנלע"ד הנה י"ל בקו' התוס' דנימא שהנ"ס ושאר אה"נ יוכיחו. דנחקור מה ס"ל לגמ' בפלוגתא דחולין צ' בגיד אי מותר לגבוה אי אסור ובודאי דס"ל לגמ' דגיד מותר לגבוה דאס"ד אסור לגבוה איך נלמוד ק"ו מחלב מה לחלב שכן מותר לגבוה. וע"כ ס"ל דגיד נמי מותר לגבוה. וא"כ מאי הקשה בתוס' שה"נ ושאר אה"נ יוכיחו מה להנך שכן אסור לגבוה משא"כ גיד וצ"ע על התוס'. אך י"ל דהתוס' שפיר הקשו דבחולין קל"ט אמרו שם למעוטי צפורי עהנ"ד והקשו בתוס' ת"ל ממשקה ישראל ותי' דמשקה ישראל לא ממעטינן רק שלא הי' שעת הכושר. (ועיין לעיל סי' י"ג בש"ה) וסיימו התוס' וצ"ע בבהמת עהנ"ד אי הקדישו אם הקרבן כשר עיי"ש א"כ לסברא זאת משכחת לה אה"נ שמותרין לגבוה ושפיר הקשו בתוס' ומש"ה תי' דהק"ו קאי מה חלב הוי בכלל היתר נבילה. גיד לכש"כ. דהוי בכלל היתר נבילה. וזה לריה"ג אבל לר"ש דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי. ולדידי' ודאי בהמת עהנ"ד אסורה לגבוה כמו שכתבו תוס' חולין. וה"ה שה"נ כיון דלהריגה קאי לגי' מהרש"א בחולין ואף דתוס' כתבו ביבמות ק"ד דבעומד לגניזה. ל"א כתותי מכתת שיעורי' מ"מ לגי' מהרש"א חולין שם משמע דבעומד להריגה אמרינין כל העומד להרוג וכו' ופסול להקרבה א"כ שפיר מקשי בגמ' ור"ש דאסר הרי יש לילוף ק"ו מחלב. ול"ל שה"נ ושאר אה"נ יוכיחו מה להנך שכן אסורין לגבוה משא"כ גיד. והתוס' שפיר כתבו לריה"ג. אבל לר"ש הק"ו כפשטא א"כ לרמב"ם דג"כ פסק כר"ש כדאיתא בב"ש סי' קכ"ד באה"ע ועוד שהרי לא ס"ל כתוס' חולין כדאיתא במ"ל פ"ה מא"מ ודאי הק"ו כפשוטו ושפיר יליף ק"ו מחלב דקו' התוס' ל"ק לדידי' ודוק היטב בכ"ז. אמנם עדיין קשה על הר"מ דס"ל בה' מעה"ק. דאחד קדשים הנאכלים ואחד קדשים שאינם נאכלים איסור גיד נוהג ופסק דגיד חולצו ואיך יליף ק"ו מחלב מה לגיד שכן אסור לגבוה וצ"ע

ודרך אגב נ"ל אדברי התוס' חולין ק"מ שכתבו וצ"ע בבהמת עהנד"ח אם עבר והקדישו והקריבו אם כשר לקרבן עיי"ש ורבים מקשים איך אפשר להקדיש אה"נ הרי אינו ברשותו להקדיש כמבואר בב"ק מ"ה. ועיין בח"ס לא"ח סי' ק"פ. וגם בכמה תשובות ולכאורה י"ל לשיטת הרשב"א דאה"נ הוי שלו אך הוי א"ב. אם הי' לו ט' בהמות ועשירי בהמה של אה"נ העשירי קודש