בית יצחק אורח חיים רד

לתת לכלבים. ואי דמיירי במפרכסת ז"א דאם אמ"ה אסור בהנאה נשאר סברת מי איכא מידי ומפרכסת מותר לב"נ והוא ישוב נכון בעזה"י: (וע' לעיל סי' כ"ט ג"כ ישוב לקו' הנ"ל)

(ח) שם בתוס' ד"ה חשנ"ב פ"ה אסור הנאה ולא משמע כן פשט ההלכה וכו' וכן בסוף שמעתתא גבי הא דאמר איכא בינייהו חשנ"ב ולא נודע אמאי לא משמע כן ע' במהרש"ל ומפרשים מ"ש בזה. ונלע"ד ביאור דברי תוס' דלכאורה מאי נ"מ אי חשנ"ב דאורייתא או לא. דהרי מלקות בלא"ה א"ח דהוי איסור עשה ומאי נ"מ בין דאורייתא או דרבנן ורק לענין אי מותר לבטלו לכתחילה לפוסקים דאד"ר מותר לבטלו לכתחילה באין לו עיקר מה"ת. עוד נ"מ לענין קידושין דבמקדש באה"נ שאין לו עיקר מה"ת חוששין לקידושין ובמקדש באיסור דאורייתא א"ח לקדושין ועיין באה"ע סי' כ"ח. וכ"ז אי גם באכילה ל"ה רק מדרבנן אבל אם באכילה הוי דאורייתא ודאי אין מבטלין לכתחילה וגם לקדושין אין חוששין לקידושין כיון דיש לו עיקר מה"ת ונמצא דאין נ"מ כלל. ומעתה לקמן דקאמר נ"מ בין חזקי' לר' אבהו בזה ומשמע דפליגא לדינא ולענין דינא מאי נ"מ. א"ו דאף באכילה ל"ד מיהו לפמ"ש בחו"ד סי' צ"ט דאיסור הנאה ודאי אין מבטלין אף בדרבנן לא נשאר הנ"מ רק לענין קידושין ודוק. ודע דבמ"ש לעיל דאף ר"ל דס"ל הנאת מעיו מודה באה"נ דאף הנאת הגרון אסור. נ"ל לישב קו' התוס' זבחים ע"ח דאמרינין שם ש"מ נ"ט ברוב ל"ד והקשו שם מאם יש בו טעם דגן אדם יוצא בו י"ח בפסח. והקשו התוס' דלא מקשה מכל התורה כולה דקיי"ל טעם כעיקר. ואמנם י"ל לר"ל דס"ל הנאת מעי' טכ"ע ל"ד דעיקר הסברא דטכ"ע היא דחיך אוכל יטעם כמ"ש הר"ן סוף ע"ז. וזה לר"י דהנאת גרונו אסרה תורה אבל לר"ל דהנאת מעיו אסרה תורה בטעם לא נתמלאו המעיים. אמנם לפ"ז קשיא לר"ל מבב"ח דמוכח משם דטכ"ע או מגיעולי מדין למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. אך לפמ"ש לעיל ניחא דכיון דבאה"נ מודה ר"ל דהנאת גרונו י"ל בב"ח אסרה תורה בטכ"ע דהרי עכ"פ הנאה הוי שנהנה בגרונו והנאת הגרון תליא בהטעם וכן בגיעולי נכרים י"ל התורה ציותה להגעיל משום אה"נ שמא בישלו בו תקרובת ע"ז דאסור בהנאה למ"ד תקרובת ע"ז דאורייתא. ובזה ט"כ דאורייתא כנ"ל אבל באיסור אכילה ל"א ט"כ. ובפיגול ונותר אף דאסור באכילה ובהנאה ומ"מ על הנאה א"ח מלקות ורק על אכילה ומ"ה לענין אכילה נ"ט ברוב ל"ד. ומ"ה פטור ול"ק מכל התורה ומ"ה מקשה רק ממצה ובמצה קיי"ל בלע מצה יצא דל"ב הנאת הגרון רק הנאת מעיים ומ"מ אמרינין טכ"ע הרי דאף לענין הנאת המעיים פועל טכ"ע וקשיא לר"ל: ומיושב קו' התוס'

(ט) שם בסוגיא בתוס' ד"ה ור"ש הקשה ריב"א דהא ר"י אית לי' בפ"ק דע"א אסור ליתן להם מתנת חנם ומ"ש שולח ירך לנכרי. והנ"ל לישב קו' התוס' לשיטת הפוסקים ביו"ד סי' ק"פ דרבית ע"י שליח מותר מטעם דאשל"ע והמשלח לא עבר דאשל"ע. והשליח א"ע דל"ה מעות שלו מ"ה שולח ירך לנכרי דנהי דאסור ליתן מתנת חכם. אבל המשלח לא עבר דאשל"ע. והשליח א"ע דל"ה מתנה שלו. ומיושב הא דקתני במתניתין שולח ולא קתני נותן. והיינו דע"י עצמו אסור וע"י שלוחו מותר. אמנם הטו"ז ביו"ד סי' ק"ס כ' דנהי דאשל"ע היינו דא"ח אבל מ"מ איסור עושה ולפ"ז יפה הקשו בתוס'. אמנם הרבה חולקים על הטו"ז ומה שהביא ראי' מהא דהקשה בהמדיר ופרנס לאו שליחותי' קעביד עיין במח"א ה' שלוחין ישב קו' זאת ומשמע ג"כ דלא ס"ל כטו"ז ועיין מ"ש לעיל סי' ל"ב אות ג' ראי' מהגה"מ דלא כטו"ז: אך י"ל דהתו' ס"ל שהשליח עובר דכיון דאשל"ע אף שאינו ניתן שלו אבל מ"מ מהנהו להנכרי שנותן לו מתנה אף שאינו שלו. וכמו שאסור ליתן מתנת חנם כן אסור להנהו. וכעין זה כתבו תוס' ע"ב ד"ה ואמ"ה

(י) עוד בתוס' שם הקשה הר"י מאורלייניש היכי מצי אתי כר"י ור"י אית לי' גה"נ אסור לב"נ וקעבר משום לפ"ע הקשה הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל דלמה הקשו התוס' על מתניתין דל"ה קו' כל כך די"ל דהאי תנא סבר לה כר"י דגה"נ מותר בהנאה ולא ס"ל בהא כר"י דגה"נ אסור לב"נ ולמה לא הקשו לר"י גופי' דס"ל מותר בהנאה והרי לא יאכלו משמע איסור הנאה ול"ל כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה דהרי אסור לב"נ ואיך אמרה תורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה אם אסור לב"נ והיא תימה נשגבה ומצאתי בראש אפרים בתשו' שבסוף הספר הרגיש ג"כ בקו' והניח בצע"ג. והנלע"ד לישב הקו' בטו"ט דבתו' חולין צ' ד"ה אלמא הקשו איך חל איסור גיד על אמ"ה דאמ"ה קדים בעוד שלא נתקשה ותי' דא"א לאיסור גיד להיות בענין אחר ופי' המהרש"א דל"ל דאחר שחיטה אז יחול איסור גיד דהתוס' כ' ד"ה קדשים דאם איסור גיד לא חל מחיים ל"ח אח"כ דבעינין שיחול מחיים עוד תי' בתו' דאין איסור אמ"ה חל עד שיולד ועיין ברשב"א שביאר. אף דהבהמה לא נשחטה ולא הותר מטעם כל בבהמה תאכלו מ"מ כיון שאפשר בשחיטה ויהי' מותר לא מיקרי חלות האיסור עד שיולד ונחזי אנן בב"נ אי נימא דאיסור גיד נוהג קשי' על זה איך חל איסור גיד אאמ"ה ובב"נ ל"ש תי' הב' דלא חל איסור גיד ואמ"ה עד שיולד דהטעם הוא משום שיכול לשחוט האם ויהי' הכל מותר ובב"נ בן פקועה אסור ואף דמפרכסת מותר מטעם מי אי איכא מידי בן פקועה אסור כיון דרהיט ואזיל שה קרינין בי' כמ"ש הפמ"ג בסי' י"ג סוף ס"ק י"ד וע"כ חל איסור אמ"ה קודם שנולד ולא נשאר רק תי' התוס' הראשון דאי אפשר בענין אחר ואמנם בתי' זה ג"כ יש להעיר ומצאתי שהרגיש בישי"ע יו"ד אמאי א"א בענין אחר והרי מפרכסת כחי כמ"ש תו' חולין ב' ובכ"מ ולענין גיד מיקרי האיסור מחיים ומ"מ מותר משום אמ"ה לישראל וגם לנכרי משום מי איכא מידי ונמצא דיכול להיות איסור גיד בעת שאמ"ה כבר הלך לו ולו נשאר בישראל רק תי' האחרון היוצא מזה לדינא דבישראל דבן פקועה מותר לא חל איסור אמ"ה ואיסור גיד עד שנולד ומש"ה גם בנבילה כבר חל איסור גיד ואיסור אמ"ה בעת הלידה ובב"נ חל אמ"ה קודם הלידה ואיסור גיד לא מצי לחיל על אמ"ה ול"ח איסור גיד רק בכשרה במפרכסת לאחר שחיטה והוי כחי ואיסור אמ"ה כבר הלך משא"כ בנבלה כבר כתב הפמ"ג בסי' כ"ז והת"ח וכל הפוסקים דנבלה מפרכסת אסור משום אמ"ה ולא חל איסור גיד אאיסור אמ"ה ולאחר שמתה הבהמה לא חל איסור גיד דבעי שיהי' מחיים דומיא דיעקב ונמצא איסור גיד לב"נ ל"ח רק בכשרה דחל בעוד שמפרכסת משא"כ לישראל כיון דלדידי' לא חל איסור אמ"ה עד שיולד איסור גיד ואיסור אמ"ה בהדי הדדי קאתי וכבר חל בעת שנולד ואף לאחר שנתנבלה כבר חל גיד וכ"ז ברור ומעתה מיושב קו' הגאון ר"ע בט"ט דהתוס' ל"מ להקשות על ר"י גופי' די"ל דס"ל כשהותרה נבילה הותרה נמי גיד דהרי לישראל חל איסור גיד אף בנבלה ואם אסור בהנאה איך מכרו לנכרי ואין להקשות עדיין איך מכרו לנכרי הרי עובר על לפ"ע דז"א דהרי לב"נ חל איסור אבר קודם שיולד ואיסור גיד לא חל ולאחר שנתנבלה כיון שלא חל מחיים ל"ח וליכא לפ"ע ומ"ה מכרו לנכרו אבל למתניתין שפיר הקשו התוס' דמתניתין מיירי בכשרה והיינו דקתני מפני שמקומו ניכר וידע הקונה שלא לקח הגיד דמיירי במקום שמכריזין כדאיתא בחולין ובכשירה דחל איסור גיד במפרכסת ושפיר הקשה התוס' איך שולח לנכרי והרי עובר ל"ע והוא ישוב נחמד מאוד והתבונן

(יא) ובגמרא שם אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מאי א"ל הנה בשעה"מ פ"ח מה' מא"ס הקשה ארש"י ביצה ז' שפי' אהא דהאוכל מנבלת עוף טהור מן הגידין וכו' טהור דס"ל אב"ג בנ"ט ומשמע דלמ"ד יש בגידין בנ"ט מטמאין טומאת נבילות והרי במשנה בהעור והרוטב אמרו דגידין אינו מטמא טומאת נבילות ור"י פליג שם בסיפא ומשמע דברישא מודה והרי ר"י ס"ל יש בגידין בנ"ט ומ"מ אינו מטמא טומאת נבילות. והיא פליאה נשגבה ונ"ל לישב דהנה בזה דנקט הפלוגתא אם יש בגידין בנ"ט ול"פ אי גידין הם בשר מוכח דלכ"ע גידין ל"ה בכלל בשר וכן כ' תו' פסחים פ"ג בשם הירושלמי ואכלו את הבשר ולא גידין. ורק דפליגי אי יש בגידין בנ"ט בשר וכמו שפרש"י שאם נתבשל עם הבשר נתן בו טעם וכעין דקיי"ל טכ"ע כן הגידין שיכולין להטעים בטעם בשר דבר אחר יש בהן איסור נבילה אף דלאו בשר הוא בממשו כיון דטעמו כבשר ואף למ"ד ט"כ ל"ד פרש"י חולין צ"ח דטעם בטל ברובא אבל בגיד שהוא בפ"ע מ"ה אסור. ומעתה לפמ"ש התוס' בכורות כ"ב דט"כ לא קיי"ל רק באיסורין אבל לא בטומאה ומ"ה אף למ"ד יש בגידין בנ"ט אין מטמא טומאת נבילות דבטומאה לא אזלינין בתר הטעם רק בתר הממשות. והממשות ל"ה בשר רק גיד. והרי זה דומה ממש לרוטב וקופה דאמרינין הטמאים לאסור צירן ורוטבן. ומ"מ מבואר במשנה דאינה מטמא טומאת נבלות ה"ה בגיד ומעתה כ"ז לענין נבלת בהמה דמיירי במשנה דמה שכתבו תוס' בכורות לחלק בין איסור לטומאה הוא דבאכילה חיך אוכל יטעם משא"כ טומאה תליא בנגיעה משא"כ בנבלת עוף טהור דתליא הטומאה באכילה. ומבואר בר"מ דכרכן בסיב אינו מטמא דבעי אכילה כדרך אכילה. א"כ כיון דחיך אוכל יטעם שייך לענין נבילות עוף טהור ג"כ ומ"ה פרש"י דאתיא כמ"ד אין בגידין בנ"ט כן י"ל בדרך אפשר

וחכם אחד הקשה עלי מרש"י פסחים מ"ז שכ' לוקה משום מבשל בב"א קסבר יש בגידין בנ"ט ובשר הם. הרי דרש"י כתב דהוי בשר ממש. והשיבותי דיש לדקדק למה כ' זאת על מבשל בב"ח ולא על אוכל בב"ח. אבל הן הן הדברים שכתבתי דהנה אף דבב"ח ט"כ דאורייתא דוקא באכילה ולא בבישול לאסור לבשל בשר שקיבל טעם מחלב, דרש"י פי' בחולין ק"ח לענין ט"כ דגמרינין מבב"ח דאסרי' רחמנא באכילה ואע"ג דכי מסלק זה מתוך זה לאחר בישולו א"כ אלא הטעם א"כ מזה לא מוכח רק שאסור לאכול ט"כ. אבל שאסור מה"ת לבשל בשר שקיבל טעם חלב אין לנו וגם מהסברא שלא לאסור דדוקא באכילה שייך חיך אוכל יטעם. אבל בבישול ל"ש זה: וכמ"ש הר"ן סוף ע"ז דט"כ לא אמרינין לענין אה"נ מטעם הנ"ל ובפמ"ג בפתיחה לבב"ח איתא דבשר בחלב שנבלע ע"י כבוש אסור לבשל ד"ת דעובר על בישול בב"ח וכן יש להוכיח מדברי רמ"א בשם המרדכי סי' פ"ז דאסור