בית יצחק אורח חיים רג

תרומות אמרו מודה ר"ל באיסורי הנאה אסור מה"ת ולהבין הסברא נלע"ד. דהנה ר"י ס"ל ח"ש אסור מה"ת ור"ל ס"ל מותר מה"ת ונ"ל דאזדי לטעמייהו דשאג"א ה' חו"מ כ' דעל ב"י א"ע על ח"ש אף לר"י וביאור הסברא. דר"י ס"ל ח"ש אסור מה"ת מטעם חזי לאיצטרופי. והיינו שלא יחויב על מה שיאכל אח"כ רק בצירוף אכילה א' כגון באכל ח"ש ואח"כ אכל ח"ש שאתה מחייבו רק ע"י הצירוף שאכל מקודם ומ"ה אסור ח"ש דחזי לאצטרופי דאם יאכל נתחייב גם על אכילה זאת. משא"כ לענין ב"י אם יש לו ח"ש ואח"כ יהי' לו עוד ח"ש. אח"כ יהי' לו כזית שלם. ויתחייב אז בעת שיהי' כל הכזית. ולא יצטרך להצירוף למפרע (ואם יהי' לו ח"ז וישרף ואח"כ יהי' לו עוד ח"ז. באמת פטור דלא קיי"ל צירוף בכה"ג)

ולפ"ז נלעפ"ד דר"י לשיטתי' דס"ל הנאת גרונו ואף בהקיאו חייב. ונמצא באכל ח"ש ויחזור ויאכל ח"ש אח"כ לא יהי' לו הנאת גרונו רק על ח"ש. ואתה מצרף הנאתו הראשונה מ"ה ח"ש אסור מה"ת משא"כ לר"ל דס"ל הנאת מעיו ובהקיאו וחזר ואכלו פטור. וכן אם אכל ח"ז ונתעכל במעיו פטור ורק דל"ה עיכול כא"פ. ונמצא כשאכל ח"ש ויחזיר ויאכל יש לו אח"כ הנאת המעיים מכל הכזית ביחד וא"צ לצרף הנאתו הראשונה דגם עתה יש לו הנאת המעיים והוה כמו לענין ב"י ומ"ה ס"ל ח"ש מותר מה"ת ומעתה י"ל הא דסבירא לי' לר"ל הנאת מעיו גם הוא יסבור דהנאת גרון הנאה היא דהכי יכחיש החוש. אך דס"ל אכילה במעיו בעינן דל"ה אכילה בהנאת הגרון לבד אבל הנאה מיהו הוי ומודה ר"ל באה"נ בהקיאו וחזר ואכלו חייב מלקות לפוסקים הסוברים דחייב מלקות בהכאה (ומהני צירוף כא"פ להנאה דלא כהפמ"ג שהבאתי לעיל) ולפ"ז שוב ח"ש אסור מה"ת אף לר"ל דחזי לאיצטרופי באכל ח"ש והקיאו ויחזור ויאכל ח"ש יתחייב על הנאת הגרון למפרע. וזה דברי הירושלמי. ולפי מ"ש במק"א דטעם ר"י משום דאזיל בשיטתי' דס"ל בחולין בהקיאו וחזר ואכלו חייב דהנאת גרונו אכילה היא והאי ח"ז משכחת לה שיתחייב עלי' לבד ומ"ה ח"ש אסור מה"ת ור"ל בשיטתי' דהנאת גרונו ל"ה אכילה וא"ח בח"ז בהקיאו וחזר ואכלו וכבר דשו בזה רבים ולפ"ז נהי דלא ס"ל לר"י דהנאת גרונו מיקרי אכילה אבל הנאה ודאי הוה. ולפ"ז באה"נ מודה דהקיאו וחזר ואכלו חייב משום הכאה ומ"ה מודה ר"ל דח"ש אסור מה"ת באה"נ (ע' מ"ש לעיל סי' כ"ט אות ו' לתמוה על הצל"ח ומהרש"א מירושלמי הנ"ל)

(ד) והנה במה דמקשה בנזיר כ"ט לר"ל דס"ל כדי לחנכן במצות הא קאכיל כהן מליקה ותי' דס"ל א"ש לעוף מה"ת. והקשה במהר"ם. לובלין חולין כ"ח אכתי תקשי הרי קאכיל כהן טריפה לפמ"ש תוס' חולין כ' דהוי טרפה עכ"פ ששובר המפרקת במליקה עיי"ש. נלע"ד דהתוס' ישנים ביומא ד' מ' כ' בהא דאמרינין כל כהן שמגיעו כפול ואיך מקיים מצות אכילה ותי' דל"ב כזית לאכילת כהנים וביאור הסברא נ"ל לפמ"ש המזרחי הובא במ"ל דסתם אכילה בכ"ש אף לר"ל ורק לר"י נשאר באיסור דאורייתא ולר"ל הוי הגריעותא אף לאיסורא. אבל באכילת כהנים באמת אכילה בכ"ש (עוד י"ל בסברת התוס' דבקדשים ציותה התורה אכללות שיאכלו וסגי שיאכל כ"א כ"ש) א"כ מאי מקשה לר"ל איך אכיל כהן הרי י"ל דמחלק לכ"א כפול. ור"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת ואי דאף דבכל דוכתא ס"ל לר"ל מותר מה"ת מ"מ כאן כיון שיוצא ידי מצוה הוי אכילה גם לענין איסורא כעין דאיתא בשבת צ"א מ"מ הרי התוס' כתבו דגם אחשבי' ל"מ רק לכזית אבל לא בח"ז. ועוד דכאן אם נימא דהוי איסור הוי מה"ב ול"ה מצוה כלל וע"כ ל"א מיגו דהוי שיעור. וע"כ צ"ל כמ"ש הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה דבנבילה דאיכא עשה דשאינו זבוח גם לר"ל ח"ש אסור מה"ת באיסור עשה דל"כ אכילה דוזבחת ואכלת הוי רשות עיי"ש (ומה דקשיא על הפמ"ג דא"כ איך אמרינין בשבועות במפרש ח"ש והרי מושבע ועומד על הנבילו' בח"ש מה"ת צ"ל הפמ"ג כשיטתי' דאאיסור עשה שבועה חל דלא כתוס' שבועות כ"ב כמ"ש הפמ"ג פתיחה הנ"ל) א"כ שפיר מקשה והא קאכיל מליקה דאם יש שחיטה לעוף קאי בעשה דוזבחת כדמשמע מתוס' חולין ק"ב ד"ה מה להנך דקאי שם אנבלת עוף טהור עיי"ש בסוגיא ותוס' שם ודלא כהפמ"ג בפתיחה שנסתפק בזה. ומשני קסבר א"ש לעוף מה"ת ול"ה נבילה רק טריפה ולא קאי בעשה שאינו זבוח דל"ק וזבחת אעוף ושפיר קאכיל ח"ש ושוב מקשה והא הוי חולין בעזרה ואסור בהנאה ומודה ר"ל דח"ש אסור מ"ה. ומשני קסבר חשנ"ב ל"ד והיינו דמדאוריי' ל"ה אסור בהנאה רק באכילה ואם לא אסור רק באכילה מותר בח"ש לר"ל י"ל שכל כהן יאכל ח"ש ומיושב קו' התוס' בטוב טעם וגם מקודם לזה שמקשה על נזיר טהור מיושב לפי"ז אם חשנ"ב ל"ד רק באכילה י"ל שהכהנים אכלי ח"ש ועפ"י הני מילי מעלייתא עלה בידי לישב קו' התו' חולין כ"ח שהקשו לרבי דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת וס"ל כדי לחנכו במצות וקשי' איך אכיל כהן מליקה בקרבן שהוא דרבנן אמנם לפמ"ש לעיל מיושב שפיר דהפמ"ג מסופק בנבלת עוף אי הוה עשה שאינו זבוח וכתבתי לעיל בשם התוס' דגם בעוף איכא עשה אמנם י"ל דזה תליא אי ילפינין שחיטת עוף מזאת תורת הבהמה והעוף שותה תורת עוף לבהמה קאי בעשה בעוף כמו בבהמה. אמנם אם ילפינין מוזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה בע"פ והנה מקרא זה נאמר מבקרך על שחיטת בהמה דוקא י"ל צוי בע"פ הי' לתקן הלאו ולא לעשה ורבי ס"ל הכי בחולין וכיון דל"ה בעשה ח"ש מותר מה"ת ואכלו כהנים ח"ש (ואולי יש לפרש הא דאמר בנזיר א"ש לעוף מה"ת היינו שאינו מפורש בקרא רק מהלכה כנ"ל ע' ש"ך ח"מ סי' כ"ח ותוס' מנחות ס"ה ד"ה מה חדש אבל זה רחוק אך הגמ' משני אליבא דר"ל דקסבר א"ש לעוף מה"ת ולרבי דליכא לשנוי הכי נתיישב בדרך שכתבתי לעיל). ושוב נזכרתי שבגוף הקו' מח"ש העיר במקצת הגאון מהרש"ק בס' קנאת סופרים סי'

(ה) ודרך אגב נ"ל בישוב דברי רש"י ז"ל שכתב בכריתות דבמליקה ל"ש לאסור משום חשנ"ב. ותמה השעה"מ בה' שחיטה מנזיר כ"ט דמקשה במליקה מחשנ"ב. הנה זאת י"ל בפשיטות דע"כ לא כ' רש"י זאת רק למ"ד י"ש לעוף מה"ת ושייך בי' זביחה מליקה ל"ה זביחה. אבל למ"ד א"ש לעוף מ"ה מליקתו זהו זביחתו כמו דאמרינין בחולין כ"ח וחייב אמליקה משום חשנ"ב. ומעתה דכיון שתי' דס"ל א"ש לעוף מקשה מחולין שנ"ב אך מה שקשה לרש"י ממה דקאמר ע"ב שם מאי שני איסורין לאו נבילה וחב"ע וזאת קאי למ"ד י"ש לעוף מה"ת. ומ"מ קאמר במליקה הוי חב"ע אבל גם זאת י"ל דהנה קו' המהר"ם על תי' א"ש לעוף מה"ת והלא הוי טריפה משום שבורת מפרקת כבר הרגישו תוס' בנזיר וכתבו דס"ל אף מחזיר ונמצא דכהנים מחזירין הסימנים ואח"כ שוברין המפרקת לאחר שחיטה. ורק דשחיטה לא הוי כיון שמלקו בצפורן ומ"ה אם א"ש לעוף גם טריפה ל"ה. ומעתה מקשה בסוגיא שם וסבר רבי הכי והיינו דיש שחיטה לעוף ומחזיר סימנים והרי רבי ס"ל דהוי ב' איסורין ומוכח דס"ל מחזיר ל"מ במליקה וע"כ שובר מפרקת והוי טריפה וחב"ע. דאם א"ש לעוף הוי במליקה חבע"ז דזה זביחה דידה והגמ' לא מקשה אהא דא"ש לעוף דע"כ ס"ל א"ש לעוף דאם י"ש לעוף ל"ה חב"ע כרש"י בכריתות רק דהגמ' הוכיח דע"כ ס"ל מחזיר ל"מ והוי טריפה וחב"ע. ומה דנקט בגמ' נבילה וחבע"ז ל"ד והכונה טריפה באופן שדברי רש"י ז"ל שרירין וקיימין למ"ד יש שחיטה לעוף והגם דרש"י נזיר לא פירש כן. אבל מ"מ הדבר נכון בעצמותו בשיטת הגמ' בישוב דברי רש"י שלא יהיו תמוהין כ"כ מגמרא הנ"ל

(ו) ודרך אגב נ"ל לבאר משנה דחלה פ"א התרומה והבכורים חייבין עלי' מיתה וחומש ואסורין לזרים ופירש הר"ש בשם ירושלמי דקאי על ח"ש דאסור מה"ת ואמרינין שם מתניתין מסייע לר"י דח"ש אסור מה"ת ותמה התויו"ט דגם לר"ל אסור מדרבנן ואיך מסתייע לר"י והנ"ל דקשי' מה קמ"ל בתרומה יותר משאר אסורין ולומר דקמ"ל אף דהי' לו שעת הכושר דלא כשיטת מהרלב"ח נ"ל דתרומה לא מיקרי שעת הכושר דמעיקרא אסור משום טבל. ולא מיקרי שעת הכושר קודם שנתמרך דכמו שהוא עתה ל"ה לו שעת הכושר כמ"ש תוס' חולין ק"כ. לכן נ"ל דרבותא גדולה קמ"ל די"ל טעמא דר"י דחזי לאצטרופי משום דאזל בשיטתי' דהקיאו וחזר ואכל חייב והאי ח"ש חזי בעצמו שיתחייב עלי' וזה ל"ש בתרומה לפמ"ש תוס' ישנים ביומא פ"א בהא דזר שאכל תרומה והקיאו ואכל השני אינו משלם אלא דמי עצים, והקשו מסוף גיד הנשה וחילקו בין חלב ובין תרומה דנתחללה באכילה ראשונה ולפ"ז בתרומה ל"ש חזי לאצטרופי הנ"ל דבהקיאו וחזר ואכל פטור קמ"ל דמ"מ ס"ל לר"י ח"ש אסור מה"ת ומ"ה מייתי סייעתא לר"י דאסור מה"ת דלר"ל דהוא מדרבנן א"ח בין תרומה לשאר אסורין ולמה נקט משנה זאת בתרומה ודוק היטב

(ז) ועפ"י הירושלמי הנ"ל דר"ל מודה באה"נ נ"ל לישב קו' הגאון מו"ה העשיל ז"ל בהא דמקשה בסוגין והרי אמה"ח והקשה למ"ד בחולין ל"ג דמפרכסת אסור לב"נ מאי מוכח מברייתא דלא יושיט דאמ"ה מותר בהנאה דילמא מיירי במפרכסת דלישראל שרי ולנכרי אסור ע' תשובת אמונת שמואל ובא"מ והנ"ל דקשיא לשיטת הר"מ דלא ניתן שיעורין לב"נ וב"נ חייב אף בח"ז אמ"ה. וישראל א"ח רק בכזית מבשר גידין ועצמות ומי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וצ"ל לישראל נמי ח"ש אסור מה"ת (וכעין זה תי' תוס' חולין ל"ג לשיטתם) וזה לר"י. ולר"ל ליכא לתרץ כן וע"כ צ"ל דר"ל ל"ל סברת מי איכא מידי. ולהכי אמרינין בחולין ש"מ מדר"ל אין מזמנין לנכרי על ב"מ וקשיא איך מוכח מדר"ל מדס"ל נקבה הריאה כשרה בשחט הקנה דכמנחא בדיקולא דמיא דאין מזמנין ודילמא ס"ל הואיל דלישראל שרי לנכרי מותר דמי איכא מידי. ולהנ"ל נכון דלר"ל ע"כ ל"ל מי איכא מידי כנ"ל ולדידי' גם מפרכסת אסור לב"נ. ומעתה כ"ז אי אמ"ה מותר בהנאה וח"ש מותר מוכח ע"כ דל"א מי איכא מידי אמנם אי אמ"ה אסור בהנאה מודה ר"ל בח"ש. ולפ"ז אין הוכחה מהתורה דל"א מי איכא מידי מדאסור לנכרי ח"ש מאמ"ה ולישראל שרי דגם לישראל אסור ח"ש מאמ"ה וזולת אמ"ה אין לנו ח"ש בב"נ. ואי בגזל אמרינין בסנהדרין דל"ש מי איכא מידי בפחות מש"פ משום דלאו בני מחילה ונמצא נשאר הסברה דמי איכא מידי ומפרכסת מותר לב"נ. ושפיר מוכח מברייתא דאמ"ה מותר בהנאה דאי ס"ד דאסור איך מותר