בית יצחק אורח חיים רב

מהרש"א בסנהדרין ט' ודף י"א דאף בשעות לא תלינין בטעות רק ביש עדים שיעידו כדברי' עיי"ש. גם קו' האו"ח לק"מ דהגמ' מקשה על מתניתין דידן דאחד אומר בב' שעות ואחד אומר בג' כיון דחזינין טעות בהעדים יכולים לומר דטעו יותר והו"ל עסאאי"ל וכן כתב בתומים בביאור דברי מהרש"א ודוק היטב

(יב) ודרך אגב הנני בזה לישב דברי חכמי בריסק הובאו בש"ך סי' ל"א שנסתפקו היכא דכת אחת מכחישים זא"ז אם כשרים שניהם לעדות אחת הואיל וכל אחד לא הוכחש רק מאחד והרעישו אבות העולם משבועות מ"ז דמקשה על ר"ח דס"ל בהדי סהדי שקרא למ"ל מאחד אומר גבוה ב' מרדעת וא' אומר ג' מצרפין לעדות אחרת ומקשה מזה לר"ח וקשיא לחכמי בריסק דלדידן דפסקינין כר"ה דזו באה בפ"ע ומעידה ושניהם יחד אין מצטרפין ומ"מ בב' עדים המכחישים זא"ז מצטרפין ביחד כיון דכל אחד אינו מוכחש רק מחד ודלמא גם לר"ח יש חילוק ומודה בחד נגד חד והוא תמהון לב עיין בתומים ותש' בית יעקב וצבא מאחרונים ואען ואומר. הנה הגאון מליסא בנתיבות הקשה אחכמי בריסק דמה בכך דכל אחד לא מוכחש רק מחד דהרי ב"ד שמעו שע"כ אחד משקר והוא מופסל עפ"י ב"ד של שלשה והוא תמי' נשגבה ובישוב הדבר נלפע"ד עפי"מ שהרגיש בנוב"י חלק אה"ע סי' מ"ו בטעם הירושלמי דב' כיתי עדים המכחישים זא"ז בחקירות עדותן בטילה בדיני נפשות והרי ממנ"פ כת אחת שקר וכת אחת אמת והוא ממנ"פ חייב מיתה. ולתי' התוס' ב"ב מ"א ל"ה כנמצא א' קרוב או פסול. ותירץ דהו"ל עדות שאאי"ל דלא ידעינין עפ"י מי נגמר הדין ועיין בנתיבות סי' ל' כתב כן מדעתי' דנפשי' והקשה דא"כ בכת אומרת מנה וכת אומרת מאתים נימא נמי דהו"ל עדות שאאי"ל דלא ידעינין עפ"י מי נגמר הדין. והראיתי לדעת במח"כ שארי הגאון מליסא שהיה בהעלם עיניו דברי הגמרא ב"ק ע"ד גבי שן והדר עין כיון דיש בכלל מאתים מנה דינא כוותי' פסקינין ואם הוזמו בעלי מנה משלמין דלא כדברי' ועל הנוב"י והנתיבות העירותי מתוס' סנהדרין כ"א דהו"ל עשאאי"ל כיון שאם הוזמו כת אחת יהי' תועלת בכת הב'. ע' לעיל סי' נ"ג ואמנם במקום אחר בארתי טעם הירושלמי כמו שכתב רש"י בסנהדרין מ"ט ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחין אחרים דרבנן סברי א"ג דינו שלא בפניו ופירש"י כיון דאין מכירין אותו הוי שלא בפניו. וה"ה מה"ט בב' כיתי עידים המכחישים בחקירות ל"א ממנ"פ כת אחת מעידין אמת דכיון שאין מכירין העדים מי המה דכת אחת שקר העידו הוי כשלא בפניו ול"מ עדותן והארכתי בזה. וממוצא הדבר למדנו ליישב קושיית הגאון מליסא על חכמי בריסק דאמת הדבר שהב"ד שמעו שאחד משקר. אבל הם אינן יכולין לפסול רק מטעם שלא תהא שמיעה גדולה מראי' שהב"ד יהיו ראוים להעיד לפני ב"ד אחר ומ"ה אין גומרין דינו לפסול כיון שאין מכירין השקרן הוי שלא בפניו ואין גומרין לפסול שלא בפניו ונמצא דאין הב"ד ראוין להעיד ול"ש שלא תהא שמיעה ומ"ה ל"מ לפסול ע"פ ב"ד רק מטעם דע"א מכחישו ונכונים דברי חכמי בריסק בטוב טעם. אמנם לשיטת הריב"ש הובא בש"ך סי' ל"ח דיכולין ליפסל העדות אף שלא בפניו א"כ בב' עדים המכחישים הרי נפסל מפי ב"ד ששמעו שאחד משקר והם ראוים להעיד שאחד משקר ואנחנו נפסל העד אף שאין מכירין הפסול והוה כשלא בפניו. והש"ך חולק עליו אלא שכ' דאף הריב"ש לא קאמר אלא לעדות דמה איכפת לי' אם פסול לעדות אבל לא לשבועה. ובתשובת שבראש אפרים סי' ל"ד תמה עליו דהרי מפסיד מה שיכול ליקח לראות כדי להעיד ולק"מ דזה ל"ה רק גרם הנאה ומניעת הרוח ל"ה הפסד

אמנם לדעתינו תליא זה בפלוגתא דר"ה ור"ח דכבר תמה הר"ן בסברת ר"ח בהדי סהדי שיקרא ל"ל נוקמא כל כת בחזקת כשרות ולא העלו הראשונים דבר ברור ואני אפרש בדרך זה דר"ח יסבור כריב"ש דלעדים לא נ"מ אם פסולים הם או כשרים לעדות אך נ"מ לאחרינא. וכבר כ' הרמב"ן בגיטין ס"ד אהא דאומר לשלוחו צא וקדש ומת שליח אסור בכל הנשים שמא קידש קרובתה ולא מוקמינין הקרובים בחזקת פנוי' דמ"ה לא מוקמינין אחזקתן כיון דלקרובות אין נ"מ ואין אנו דנין עליהן מ"ה ל"מ חזקת פנוי' לגבי אחרים. והיוצא מזה דהיכא דאין נ"מ לגברא שהחזקה בו ל"מ חזקתו לאידך ולכן ס"ל דכיון שאתה מסופק אם כשר הוא או לא. והנ"מ רק לענין אותו האיש שהם מעידין עליו מ"ה עדיף חזקת ממון שלו לפטרו מחזקת העדים כיון דלעדים אין נ"מ כמ"ש הרמב"ן דחזקת קרובים ל"מ לאשה וה"ה חזקת העדים ל"מ לבע"ד כיון דלעדים אין נ"מ ור"ה יסבור כהש"ך החולק על הריב"ש וס"ל דאין יכול לפסול שלא בפניו דאתה מפסידו. ונמצא דעיקר הדבר נוגע לעדים ולכן מהני חזקתו והכשירו ממוצא דבר אתה למד דלדידן דפסקינין כר"ה דענין לפסול העדים נוגע לעצמות העדים ומ"ה א"א לפסול שלא בפניו ע"כ הב"ד לא יוכלו להעיד ולא מופסל עפ"י ב"ד רק עפ"י ע"א ומצטרפין תרווייהו יחד והגמ' הקשה לר"ח דס"ל בהדי סהדי שיקרא למ"ל משום דל"מ חזקתו דעדיף יותר חזקת בעל הממון דחזקת העדים ל"מ לבע"ד כיון דלעדים אין נ"מ ולדידי' הב"ד יכולין לפסול שלא בפניו ואף שאין מכירין אותו נפסל עפ"י ב"ד ואין חילוק בין מוכחש עפ"י אחד למוכחש מפי שנים ומ"ה הקשה לר"ח בסוגיא דשבועות והדברים נכונים ומשמחים לב

סימן סד

בעזה"י דרוש בשיטה דחזקי' פסחים כ"א שנת תרכ"ה ברעזאן

(א) בתוס' ד"ה כל מקום וא"ת יהא נהנה מחוץ בפסח בכרת והקשה המ"ל פי"ג משגגות דא"כ למ"ל קרא לרבות השותה דאם נהנה חייב כרת כש"כ שותה כמו שהקשו תוס' חולין ק"כ ותי' דבהנאה ליכא כרת וא"כ מזה מוכח דבהנאה ליכא כרת. ונ"ל בישוב קו' עפ"י שנסתפק הפמ"ג בפתיחה לה' בב"ח אי ח"ש אסור בבישול ובהנאה וכ' דאם הפי' חזי לאצטרופי שיאכל עוד ח"ש ויצטרף ל"ש זאת בבישול ובהנאה דדוקא באכילה קיי"ל כזית בכא"פ מצטרף משא"כ בבישול ובהנאה. וע' בפתיחה כוללת לה' פסח. וכיון דבהנאה לא קי"ל דמצטרף בכדי א"פ. אף למ"ד בהנאה איכא מלקות שפיר נ"מ לפ"מ שפסק הר"מ בפי"ד ממא"ס בהמחה החלב או חמץ דבעי רביעית מהני צירוף כדי שיעור רביעית ולראב"ד אף בכא"פ מצטרף נ"מ בקרא דהשותה אף אם בהנאה איכא כרת כגון ששתה במהרה ושהה קצת וגמר השתי' והי' כדי רביעית או לראב"ד כדי א"פ. דמטעם הנאה ליכא כרת דלא קיי"ל צירוף בהנאה ורק מטעם שתי' חייב ודוק

והנה לפ"מ שנסתפק המ"ל מה' יסה"ת לפוסקים דס"ל דבהנאה איכא מלקות חייב באכילה שתים משום אכילה ומשום הנאה מיושב קו' המגיה בפשיטות דשפיר י"ל חייב כרת בהנאה וקרא דנפש לרבות השותה קמ"ל דחייב ב' משום הנאה ומשום שתי' ונ"מ לחייבו ב' חטאות בשוגג לסברת ההו"א דחייב כרת בהנאה או לענין מלקות דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן דאם לקה אהנאה עדיין נשאר כרת דאכילה. וקצת יש מקום לומר אף לסברת המ"ל דאאכילה והנאה אין לוקין אלא אחת משום דאכילה והנאה מחד קרא נפקא ואוכל ושותה ביוה"כ הטעם דשתי' בכלל אכילה משא"כ הכא בהמחה אוכל דשתי' ל"ה בכלל אכילה וצריך קרא מיוחד. והמחה אוכל חייב ב'. מיהו י"ל דאין לחלק. אך לצד הספק של המ"ל דבכל אכילה והנאה חייב ב' מיושב קו' המ"ל. ודרך אגב הנני אומר במ"ש המ"ל להוכיח סברתו דבאכילה והנאה א"ח ב' ממבשל גיד ביו"ט דחייב ה' בביצה י"ב וליחייב ו' משום הנאה ג"כ לפמ"ש לעיל דבהנאה ל"ק לחז"ל צירוף כדי א"פ איכא למימר דמיירי דאכל כדי א"פ ולא בב"א ומ"ה א"ח משום הנאה. אך עדיין קשה בפסחים מ"ז שהקשה דמשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ולישני עייל הנאה ומיירי כשאכל בב"א ודוק

(ב) בתוס' ד"ה חולין שנ"ב הקשו על רש"י מנזיר וכתבו ואי איסור אכילה הוי דאורייתא אכתי תקשי לי' האיך הקרבן נאכל דמשמע התם דנאכל ולשון התוס' צ"ע דלמ"ל לכתוב דמשמע התם דנאכל והרי שם מבואר להדי' הכי דמקשה היכי אכיל כהן מליקה ומבואר להדיא דנאכל. והנלפע"ד לבאר דבריהם ז"ל דלכאורה י"ל קושית התוס' דבגוף סברת רש"י דאף דחולין בעזרה ל"ד אסור באכילה מדאורייתא י"ל הטעם כיון דמדאורייתא אסור להקריב בעזרה מקרא דוזבחת כ"מ דארל"ת אעל"מ ול"מ שחיטה ואסור באכילה ואף דהו"ל איסור עשה ע"מ מוכח מסוגיא דתמורה גבי הקדים תרומה לבכורים דאף באיסור עשה אמרינין כ"מ ארל"ת ומה שכ' הפ"י סוף גיטין דבאיסור עשה ל"א כן צ"ל דזה רק באיסור עשה אבל לא בלאו הבא מכלל עשה כדמוכח מסוגיא דתמורה. וכן כ' בנוב"י קמא חלק אהע"ז סי' ע"ז לענין המשחרר עבדו עובר בעשה א"כ גם לענין חשנ"ב י"ל כן. ואף דאינו מטמא לכ"ע משום נבלה מ"מ לענין אכילה ל"מ שחיטתו דאין ענין אכילה לטומאה דהרי לר"ש שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה מ"מ לענין נבלה מודה דאינו מטמאה כדאמרינין בחולין דף ע"ד והרבה יש לדבר מזה על דברי הצל"ח פסחים ע"ג ואכ"מ. ולפ"ז ל"ק מה שהקשה מנזיר דהרי שם מקשה בגמרא הרי קאכיל כהן מליקה ומתרץ קסבר א"ש לעוף מה"ת ושפיר משני חשנ"ב ל"ד ואי אסור באכילה מטעם דכ"מ דא"ר אעל"מ ל"ש זה בעוף דל"ב שחיטה כלל (וא"ל דמ"מ בעי נחירה בסימנים כמ"ש תוס' חולין כ' דז"א דבנחירה ל"ש אעל"מ דאף אי ממילא נעשה הנחירה בסמנים מהני כמ"ש תוס' תמורה ד' לענין צורם אזן ודוק)

אמנם כי כן י"ל דהתוס' לא הקשו כלל מנזיר טמא דמביא צפרים רק מנזיר טהור דמקשה בסוגיא דנזיר ברישא. ושם מייתי בהמות וע"ז משני חשנ"ב ל"ד ומשמע דנאכלו הבהמות דמייתי וחד מינייהו חטאת ושם אינו מבואר דנאכל רק דמשמע מפשטות הסוגיא כן ודוק

(ג) ובישוב קו' התוס' נלע"ד בדרך זה. דהנה בירושלמי