בית יצחק אורח חיים רא

דס"ל בקדושין באומר אשתך זינתה והוא שותק נאמן לאסרה וכתב הרמב"ן וריטב"א דזה אינו מטעם שתיקה כהודאה רק דע"א נאמן להוציא בחזקה היכא דליכא הכחשת בע"ד. ולפ"ז כש"כ דאביי ס"ל דע"א נאמן לפסול חבירו לעדות היכא דחבירו משוה ע' רשע דנהי דא"א נאמן לפסול עצמו לעדות מ"מ ל"ג משתיקה דע"א נאמן. אבל לרבא דאין נאמן לאסור אשתו אף בשתיקה ה"ה דע"א ל"מ לפסול לעדות באופן דמ"ש הראב"ן דרבא דאמר מימרא פלוני רבעני סובר כן צ"ע אבל לאביי ודאי כן הוא. על כן הסוגיא נכונה דרבא בתחלה לא הקשה רק אאונס מחנ"פ. אמאי נאמן בלא מיגו אבל אאונס ממון לא הקשה אמאי נאמנים במיגו הרי אאמע"ר דילמא רב"ח כאביי ס"ל ולדידי' נאמן ע"א בצירוף הודאת הבע"ד לע"ר ולפסול לעדות. אמנם כשרבא מתרץ דברי רב"ח מתרץ אליבא דנפשי' דהוא ס"ל אאמע"ר אף בצירוף ע"א (והרב החריף מ' חיים קנאללער נ"י העירני דמהכא ל"ק לראב"ן דכאן כ"א מע"ר. ושוב א"כ להיות עד לחבירו ומ"מ דברינו נכונים דכיון דהראשון אמר עלי' וע"ח. והעד השני נפסל תיכף לאביי. ול"מ אח"כ מה שהשני פוסל הראשון ועכ"פ הו"ל להיות אחד פסול ואמאי אין נאמנים כלל ודוק היטב)

(ט) וצריך אני לבאר לפי שכל הפלפול בקונטרס זה סובב הולך על סברא אחת דמה"ט מתרצין העדים שלא יהי' מוכחשין לפי שיש בהכחשה אחד שקרן ואחד אמר אמת ואזיל חזקת הנידון. ומ"ה מוקמינין העד השני אחזקתו ואמרינין דטעה אין להקשות דא"כ רוב העדות הוא עפ"י ע"א ונכי תלתא רבעי העדות אפומי דחד סהדי דהעד השני אינו מתקיים רק עפ"י העד הראשון. דכבר הקשה כעין זה התוס' בגיטין י' גבי אי לאו דכותי חבר הוה ל"ה מיחתם לי' מקמה. וכתב הרשב"א דזה ל"ה רק גילוי מילתא כעין דאישתמודע דאחוה דמיתנא וה"ה הכא ל"ה רק גילוי מילתא דטעה וחזקת כשרותו קיימת ודוק

והנה לעיל הבאתי דברי השערי משפט ושו"ת הלכות קטנות דהיכא שעדים העידו ואח"כ העידו חילוף מה שאמרו ראשונה העדות השכי' ל"מ דכיון שהוגד א"ח ומגיד ומ"מ פסולים מכאן ולהבא. אמנם מתומים סי' פ"ב ס"ק נ"ב בסופו מבואר דאם אמרו העדים דבר שאין תועלת בעדותן לא מיפסלי ומ"ה אם חזרו והגידו לא מיפסלי עיי"ש וכן נראה מדברי הרמב"ן שחולק על הבעה"מ בסנהדרין פ"ו וס"ל דהיכא דהעדים לא הועילו בעדותן ולא הצדיקו הרשע או הרשיעו הצדיק אין לוקין מלא תענה. והי' מקום לפרש דברי רמב"ן דמ"ה אין לוקין משום ל"ת דהוי לאו שאין בו מעשה דבשלמא כשיש תועלת בעדותן בדיבורא קעביד מעשה. משא"כ באין תועלת אבל גם אם נאמר כן כבר כ' בתומים ריש סי' ל"ד דבלשאב"מ לא מיפסל לעדות. ועכ"פ ס"ל לרמב"ן דלא כשערי משפט והלכות קטנות. וע' בשערי משפט מה שהקשה מכתובת י"ח וכבר הרגיש בזה בתומים הנ"ל

והנה בדברי הרמב"ן הנ"ל דהיכא דאין תועלת בעדותן א"ע על לא תענה. נ"ל בישוב קו' התוס' בב"ב מ"א לב"ש דס"ל בכת אחת א' אומרת מנה וא"א מאתים נחלקה עדותן למה בכת א' אומרת מנה וכת א' מאתים יש בכלל מאתים מנה והלא הו"ל נמצא אחד קרוב או פסול

ולישב זאת נאמר הנה למ"ש הרמב"ן דהיכא דאין תועלת בעדותו א"ע בלא תענה א"כ בכת שאומרת מאתים והיינו שבאותו שעה שאתם אומרים מנה ל"ה מנה רק מאתים. כיון דלא פסקינין כוותיהו ואף אם תפיס מפקינין לפוסקים דבתרי ותרי ל"מ תפיסה. ל"ה תועלת בעדותן ואף אם הם משקרין אינם עוברים בל"ת. וגם אין בהם דין הזמה כדאיתא בב"ק ע"ד. ונמצא דל"ק הרי נמצא בעדות זה עדים פסולים דז"א דשמא העדים שאומרים מנה מגידים אמת. והעדים שאומרים מאתים ל"ה פסולים במה שהגידו שקר וכיון דל"ה ודאי פסולים בעדות זה אין לפסול העדות מטעם שנמצא קרוב או פסול. ובעד אומר מנה ועד אומר מאתים כיון שנצריך הצירוף מהעד הב' למנה עובר בל"ת משא"כ בב' כיתות. ואין להקשות הרי יש תועלת בעדותן אם יזמו הראשונים דזה ל"ה רק לתי' ב' בתוס' סנהדרין פ"א אבל לתי' הא' ל"א סברה זאת ואין להקשות דא"כ איך ס"ל לר"ח בב' כיתי עדים המכחישין זא"ז פסולין דבשבועות מ"ז פירש"י כת אומרת לוה וכת אומרת לא לוה. וכשהעידו הכת א' הי' תועלת בעדותן אז וכשהעידו הכת הב' יש תועלת בעדותן דדינא כותי' פסקינין. משא"כ כשהכת הב' אומרת מאתים הרי יודעים שאין תועלת בעדותן ול"ה פסולים אף שמשקרין. ומעתה נראה דמה שמבואר בסנהדרין כת אחת אומרת מאתים וכת אומרת מנה זה ליתא דבזה יש בהכת הב' תועלת בעדותן וגם בהכת הא' נמצא בזה ה"ק תוס' לדוכתא דנמצא קרוב או פסול. אמנם בב"ב הגי' כת אומרת מנה וכת אומרת מאתים. וזה מדוקדק והמדפיס חילף הגי' ודוק היטב כי זה הערה יקרה

(י) עוד נלע"ד לישב מה שהרגישו בתוס' בזה דקאמר שזה ידע בעיבורו של חודש ול"ק שזה ידע בחסרונו של חודש. דהתוס' הקשו הרי בלא"ה כונו ליום אחד. ותי' דלולא שאמרינין דטעו לא הי' מועיל העדות דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד ותמה בתומים סי' כ"ט דמבואר בתוספתא ומוסכם בפוסקים דקודם דרישה וחקירה יכולים להחזיר ולהגיד וכאן לא נגמרה החקירה והיטב אשר תי' בנתיבות שם דקודם גמר דו"ח יכולים לחזור מהעדות במיגו דאין אנו יודעים החקירות אבל אם כבר נתבטל העדות אין יכולים לחזור ולקיים העדות. ולפענ"ד להכריע דהעד הא' שאמר בב' בחודש. וזה עדות להרוג נפש יכול לחזור ולבטל עדותו. משא"כ העד הב' שידע שהראשון אמר בב' כמ"ש לעיל דבד"נ בעי שיעידו זבפ"ז. והוא אומר בג' בזה בא לבטל עדות הראשון אינו יכול לחזור ולקיים עדות הא' כמ"ש בנתיבות ומעתה דברי הגמ' מדוקדקין במה שאמרו שזה לא ידע מעבורו של חודש והיינו דזה שאמר בג' טעה וכפי היום מהשבוע שאמר הוא בב' בחודש ובא לחזור ולקיים עדות הא'. וכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד. ולכן הוכרח לומר רובא טעי בעיבורא דירחא. אבל ל"מ למינקט שזה א"י מחסרונו של חודש דא"כ הראשון שאמר בב' בחודש בא לחזור מדבורו והוא בדבורו בא להרוג נפש כיון שאז לא הי' הכחשה ויכול לחזור מדיבור זה. ואם אח"כ יעיד עם הב' על ג' ל"ה חוזר ומגיד כיון שמדבורו הראשון יכול לחזור וזה עדות אחרת ולא הי' מוכח דאזלינין בתר רוב. ע"כ נקט שזה ידע מעבורו ודוק היטב

ורגע נדבר עוד בגמ' דרבא הקשה לאביי ומה אלו דייקינין. ורחמנא אמר ושפטו העדה והדבר קשה מה סברת אביי ורבא למ"ל לומר ושפטו העדה ת"ל דאין הורגין מספק. ונ"ל דיש לפרש דברי אביי מה שאמר לדברי ר"מ אינו טועה ולא כלום ולדברי ר"י טועה ה"ש היינו דל"ה רוב שטועים בכך. אבל פלגא יש שטועים. וכן עלה ע"ד התומים סי' ל' ול"ק קו' רבא ומה אלו דייקינין די"ל דהורגין מס"ס שמא היא מפלגא שטועים ושמא זה שאמר ב' כונתו לסוף ב' וזה שאמר ג' כונתו לתחלת ג'. וא"ל דהו"ל ס"ס משם אחד דנ"מ לענין חמץ וכן נ"מ אם יזומו העדים על סוף ב' דאם כונו על סוף ב' יהי' נדונין דנזומים ואם טעו בח"ש אין נדונים כנזומים ול"ק גם בס"ס יצרכו לברר די"ל כמ"ש בנוב"י דהיכא דלא מבורר לגמרי ב' ספיקות א"צ לברורי וכאן אף אם יאמרו דכונתו לתחלת שעה ב' וזה לסוף שעה ג' עדיין יהי' ס' שמא מחלק הטועים. ורבא הקשה רחמנא אמר ושפטו העדה ול"מ ס"ס לד"נ דטעם ס"ס משום דס' אחד מותר מה"ת וכאן דבפירוש אמרה תורה מספק אין הורגין גם בס"ס אין הורגין

(יא) ונבוא לישב דברי הרמב"ם פ"ב מעדות שפ' בא' אומר בג' וא' אומר בב' עדותן קיימת שאדם טועה שעה אחת ותמה הכ"מ דפסק דלא כאביי ודלא כרבא דלאביי אין אדם טועה רק משהו ולרבא אדם טועה ב' שעות. ונ"ל דהצל"ח הקשה מי הכריח לרבא לומר דטועה ב' שעות דילמא רק שעה אחת והורגין מס"ס שמא אחד כונתו לסוף ב' וא' כונתו לסוף ג' ואת"ל דזה שאמר ב' כונתו לתחילת ב' שמא זה שאמר ג' כונתו לתחילת ג'. וצ"ל דס"ל לרבא דמס"ס אין הורגין נפש כנ"ל ורמב"ם יפסק שמס"ס הורגין ולכן פסק כרבא אך במקצת וז"נ. או שנאמר לדחות קו' הצל"ח דיש ס"ס להיפך שמא יש ביניהם ב' שעות ואת"ל דליכא רק שעה אחת שמא הם מהמיעוט שאינם טועין ואף דספק אחד ל"ה רק מיעוט מצרפין לס"ס לרבא. וראי' מדקאמר בדף ט' לענין חזקה על חבר התם ספק וספק הוא שמא הכניסה במוץ וקשה לי אדברי תוס' יבמות קי"ט שהקשו בדמאי אמאי לר"מ ל"ה רק דרבנן והרי איכא חזקת טבל. וקשי' לן הרי יש ס' שמא הכניסו במוץ ול"ה טבל מעולם ולומר דמיירי בקשואים ודלועים שכתבו תוס' ב"מ פ"ח ע"ב ד"ה לא משיפסקו דאפי' הכניסן במוץ חייב דבזה ל"ה טבל רק מדרבנן מיהו גם ביין משמע דחייב אפי' הכניסן בענבים וע' פ"י גיטין כ"ה וכן מוכח בתוס' ב"מ הנ"ל ואמנם מגמ' ב"מ מוכח קצת להיפך. ואמנם יש לפרש דברי התוס' יבמות דזה ל"ש שיכניס במוץ. רק דבגמ' דפסחים מצרפין לס"ס אף ספק גרוע ואמנם גם לפ"ז ל"ק קו' תוס' יבמות דגם בביאת עם הארץ איתא ס"ס הנ"ל ע"כ אין מזה הוכחה. ואמנם מדמשני על שפחתו של מציק כמין נפש. והוה ס"ס אף דרוב נשים ולד מעליא ילדי כמ"ש הכ"מ פ"ט מטומאת מת. ועל כן לרבא לשיטתי' לא מצי למימר אדם טועה שעה אחת ומטעם ס"ס דיש ס"ס להיפך . ורמב"ם פסק דספק אחד גרוע לא מצרפין לס"ס כדמוכח מדברי' פ"ט מטו"מ הנ"ל שכתב בהך דנפל שספיקות מדבריהם ולא כ' מטעם ס"ס על כן פסק אדם טועה שעה אחת ול"ח מה שיש ס"ס להיפך לפי שס' אחד גרוע לכן פסק אדם טועה שעה אחת כנלע"ד לישב (וע' לעיל ר"ס נ"ג)

עוד זאת אדרוש בדברי מהרש"א שכתב דדוקא היכא שאומר בב' וא' אומר בג' תלינין בטעות אבל היכא ששניהם אמרו בשוה לא תלינן בטעות. והקשה באור חדש דא"כ מה מקשה התם תנן התם הי' בודקין בז' חקירות וא"א טעי אינשי הו"ל עשאאי"ל והלא לא תלינין בטעות רק במכחישין זא"ז. ותי' לחלק בין טעות ביום א' ובין טעות בשעה ובמח"כ נעלם ממנו דברי