בית יצחק אורח חיים קצט

דרובא טעי אלא כיון דאיכא דטעי מתרצין דברי עדים שלא יהי' כמוכחשין והורגין נפש כמו שמוציאין ממון ודוק

(ב) ובזה נבוא לישב מה שהרגישו תוס' ד"ה שזה ידע בעיבורו של חודש אמאי לא קאמר שזה ידע בחסרונו של חודש או דהו"ל סתם שזה ידע יום החודש. ועמוד והתבונן בזה. דהנה הפ"י הקשה למה דאמרינין בסנהדרין בטעמא דמתני' דרובא דאינשי טעי. ולר"מ דחושש למיעוטא אין הורגין ואמאי ל"פ ברישא כמו בסיפא. ומשמע דמודה ברישא. ותי' דמוקמינין העדים אחזקתן שאינם פסולים ואין מוכחשין וברוב וחזקה ר"מ מודה. ואמנם כבר הרגיש הפ"י ובדורש לציון ד' ע' דאמאי מוקמינין העדים אחזקתן ואדרבה נימא דהעדים מוכחשין והנידון נוקמי' אחזקה שלא הרג. אמנם הדבר נכון דנהי שהעדים מכחישין עצמם מ"מ לא נחיש ששניהם שקרנים אך שאחד משקר כמ"ש הב"ש סי' י"ז בעד אומר מת ועד אומר נהרג עיי"ש וכיון שעכ"פ יש כאן ע"א אמת איתרע חזקתו של הנידון דהפ"י בקדושין ס"ה כ' דע"א מגרע חזקה עכ"פ. ולכן מוקמינין העדים אחזקתן. ואמנם לשיטת הסמ"ע סי' ל' דבב' עדים ונמצא אחד מהם קרוב או פסול א"צ שבועה כלל. דכל העדות בטל. וזה דלא כב"ש בעד אומר מת וכו' מותרת להנשא דנשאר עכ"פ ע"א ה"ה בזה אם נימא דמכחישין זא"ז ונמצא אחד פסול ומשקר ולא איתרע חזקת הנידון כלל דכל העדות פסול וה"ק הפ"י לדוכתא. וצ"ל לשיטת הרי"ף דהיכא דלא הכיר הכשר בפיסולו של פסול ל"ה כל העדות בטלה. ומעתה בנ"ד דכשאחד אומר בב' בחודש וא' אומר בג' בחודש ולפי יום השבוע שאמרו נודע שהרגו בב' בחודש וזה שאמר בג' או שלא ידע מעיבורו של חודש או שאמר שקר. ונמצא הספק על העד הב' שאמר בג'. הנה כשאמר העד הראשון לא ידע עדיין שהשני ישקר ולא הכיר בפסולו ולדברי הרי"ף לא נפסל כל העדות. ונמצא דאף אם השני משקר. לא נתבטל עדות הראשון. ואיתרע חזקת הנדון עפ"י ע"א כשר. וכשאיתרע חזקתו מוקמינין העדים אחזקתן שאין משקרים. ואיכא רוב וחזקה ומ"ה ל"פ ר"מ. ומיושב קו' התוס' דל"מ למינקט שזה יודע בחסרונו של חודש. והיינו שזה שאמר בב' בחודש טעה. הנה אם יום השבוע מוכיח שהי' המעשה בג'. והראשון טעה אמאי לא פליג ר"מ. דאם הספק על העד הראשון. או ששיקר או שטעה. א"כ לפי הספק שלא טעה רק שאמר שקר שהי' בב' כיון ששמע העד הב' שהראשון אמר שקר מה שאמר בב' הרי הכיר בפסולו. ונמצא דכל העדות בטל. וכיון שנתבטל כל העדות לא איתרע חזקת הנידון כלל. ואדמוקי לעדים אחזקתן נוקא לנידון אחזקה. וליכא רובא וחזקה דנגד חזקת עדים יש חזקת נידון. ואמאי ל"פ ר"מ ברישא. ומ"ה הוכרח הגמ' שמי שאמר בג' טעה משום שלא ידע מעבורו של חודש והוא כפתור ופרח ת"ל. ושוב הערני חכם אחד דלפי המבואר בסנהדרין דמוציאין כל אדם לחוץ וחוקרין העדים זה שלא בפ"ז א"כ אף כשזה שאמר בב' בחודש אמר שקר זה שאמר בג' לא הכיר בפסולו שלא העיד בפני' כיון שחוקרין זשלבפ"ז. אמנם לפי המבואר ברמב"ם פ"ב מעדות דבד"נ לכ"ע בעי שיעידו זה בפני זה הי' חוקרין זבפ"ז וע' במג"א סי' רס"ח ס"ק י' ועיין פמ"ג בשם א"ר שם דבדיני נפשות לכ"ע בעי שיעידו ביחד ע"כ הי' חוקרין ביחד והפלא שבא"ר סי' רס"ח בא"ח נסתפק בד"נ אי בעי שיעידו ביחד והלא כן מבואר בר"מ פ"ד מעדות: וע' מ"ש בדרוש לר"ה כ"ה על דעת הר"ן פ"ב דכתובות ודוק

(ג) והנה בגוף קו' התומים על הטו"ז שכ' דמתרצין דבריהם אף בדרך רחוק מטעם חזקת העדים ומה מקשה רבא ניקום ונקטול מספק. י"ל בין ד"מ לד"נ בדרך זה דבד"מ דל"ב שישמעו מפי העדים ממש דהרי אף מפי כתבם מועיל ומבואר בב"ש סי' מ"ב דגם ידיעה בלא ראי' מועיל וע' בח"מ סי' צ' ע"כ מתרצין דברי העדים שלא יהי' מוכחשין אף שלא שמענו מפיהם ממש משא"כ בד"נ דבעי שישמעו מפיהם ס"ל לרבא אף דמתרצין דבריהם מה שאמר ב' כונתו לסוף וזה שאמר ג' כונתו תחילת ג' מ"מ לא שמענו זאת מפיהם ממש ול"מ בד"נ. (וע' תשו' מהרי"ק מה שחילק בין עדות לב"ד בענין ידיעה בלא ראי' ובט"ג גיטין כ"ח ודוק)

ובהכי נלע"ד דבר נכון בסברת אביי דכתבנו לעיל דס"ל כטו"ז דמתרצין דברי העדים אף בדרך רחוק. וקשי' לפ"ז למ"ל לומר בסנהדרין דרובא דאינשי טעי בעבורי דירחא ות"ל דמתרצין דבריהם אף בדרך רחוק (הגם שי"ל דאביי לא ס"ל הכי) ונ"ל הנה בעדים ל"מ מה שמבינים הב"ד כונת העדים רק בעינין הגדה בפה והרי מפי כתבם ל"מ אף שמבינים הב"ד. וגם החקירות שהם דאור' לדעתי בעי שיגידו בפה. ומעתה מה מועיל העדות שאמר בפה בשנים בחודש וכפי שהוגד אח"כ היום הי' בג' ומה לי שטעו בדעתו וסבר שהוא ג'. ואנן ידעינין כונתו הרי מ"מ לא אמר בפה בג'. והתורה אמרה עפ"י ב' עדים ומש"ה ל"מ מה דמתרצין העדים ואמרינין שטעה מ"מ ל"א בפה. ולכן הוצרך הגמ' לומר דרובא דאינשי טעי וקורין לג' בחודש ב'. א"כ הכל מבינים כונתו ומה שהרוב קורין הוה ג"כ הגדה בפה. ומעתה זה דוקא ביום החודש שהיא מז' חקירות בעי שיהי' רוב קורין לב' ג'. אמנם לענין אם הוא בתחילת השעה או בסופו דא"צ להגיד בע"פ דז' חקירות קיי"ל ולא ח' בזה סגי מה שאנן מבינים כונתו ומתרצים העדים שלא יכחישו עצמן אף בדרך רחוק והרי בזה ל"ב הגדה בפה. ומ"ה ל"ק לשיטת אביי מהך דב"ס. וזה סברה זכה וברורה ובהכי עלתה בידי ת"ל לישב דברי תשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ד בגט שכתבו בו כ' לחודש ד' בשבת והוא כ"א. וכתב הרא"ש דכ"ש הוא ומה בד"נ אזלינין בתר רובא דאמרינין דטעו בקביעא דירחא כ"ש הכא דכתיב בי' בד' בשבת וא"א להיות אלא בכ"א. ואע"ג דלאחר רוב החודש ל"א דטעו הכא ע"כ טעה כיון דכתב יום ד' וזה ודאי בכ"א עיי"ש. ותמה בתומים דהרי אף בד"נ כהך דפסחים כונו ליום השבוע וע"כ טעה. ומ"מ לאחר רובו של חודש ל"מ וזה באמת תמוה גדולה. ולהנ"ל הדבר נחמד דבאמת גם בד"נ ע"כ טעה דמתרצין דברי' שלא יסתרו זא"ז ושלא יסתור א"ע. אך מ"מ הרי ל"א יום החודש כתקונו ונחסר מז' חקירות ולכן בעי שרוב העולם יטעו וקורין לב' ג'. והוה זאת הגדה בפה. ולאחר רובו של חודש דלא עבדי למטעי. ל"מ אף דאנן ידעינין שטעה הרי כיון דאז לא עבידי אינשי למקרי' ולהחליף מיום אל יום ל"ה זאת הגדה בפה. ומעתה זה דוקא בד"נ דל"מ מפי כתבם (ולפמ"ש אף בהחקירות ל"מ מפי כתבם) משא"כ בגט דמהני מפי כתבם ואם מבינים הב"ד כונתו סגי א"כ כשאנן ידעינין שטעה בלשונו כגון שנכתב יום ד' וידענו שהוא כ"א ובודאי העדים טפי וכונו ליום כ"א סגי בגט וז"ב ס"ל

(ד) ובהכי נלע"ד לישב קו' אחת וגדולה היא אלי. הנה התוס' ב"ק כ"ז כתבו דאפי' לרב דס"ל הולכין בממון אה"ר מ"מ היכא דמצי למימר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט מודה רב. ודוקא היכא דצריך לומר קים לי בנפשך פליג רב כגון במוכר שור ונמצא נגחן אין נ"מ להמוכר רק ללוקח למה קנה. וצריך המוכר לומר ק"ל בנפשך בהא ס"ל לרב הולכין אחה"ר עיי"ש וכן כתבו תוס' בכורות כ' (ובתוס' כתובות ע"ז כתבו להיפך דמ"ה ס"ל לשמואל א"ה בממון אחה"ר במוכר שור ונמצא נגחן משום דהמוכר טוען קים לי בנפשאי וזה ממש היפך ממה שכתבו בב"ק וע' במחנה אפרים ה' שומרים סי' כ"ו שהרגיש בזה וע' בב"ב צ"ג) ולפ"ז נ"ל דהיכא דמצי למימר ברי שאני מן המיעוט אף בד"נ א"ה אה"ר ואין סתירה לזה מסנהדרין דג' ראיות מובאות שמה בכולם ל"מ לטעון קים לי בנפשאי. כי הנה בב"ס קודם ג"ח לאחר הבאת שערות ל"ה ראוי להיות אב דאזלינין בתר רוב היולדות לט' ל"מ לטעון ק"ל בנפשאי. וכן בהך דעדים שטעו בעיבורא דירחי ל"מ הנידון לטעון ברי דאין הספק עלי' רק על העדים. וכן בהך דבא על א"א קטנה חייב ואזלינין בתר רוב דלאו איילונית ול"מ לטעון ברי. וזה יהי' ישוב נכון לקו' התוס' חולין צ"ו בהא דאמרינין שם לא קטלינין בסימנים והקשו הרי הכא על א"א שנשאת בהיתר סימנים ודאי קטלינין. להנ"ל נכון דסימנים ל"ה רק כרוב והנידון מצי לטעון קים לי שאני מן המיעוט שיש להם סימנים כמו הרוצח שראו העדים משא"כ בא"א שזינתה ל"מ לומר קים לי שאני מן המיעוט דלאו עלה דנינן רק על בעלה שמת ומצאתי שכבר הרגיש במקצת בפ"י בק"א לכתובות. אך לא הביא הראי' מתוס' ב"ק הנ"ל. ובהכי נ"ל לפרש דברי תוס' ב"ק כ"ז ע"ב שהקשו למה לא ילפינין ק"ו מד"נ דהולכין אה"ר כש"כ בד"מ וכ' דאפי' ברובא דליתא קמן אזלינין בתר רוב בפ' ב"ס ותי' דדיינים שאני ופי' הג"פ דבמיעוט הוה כמאן דליתא והיא מוכרח להודות להרוב. והנה בזה לא מתורץ הקו' מפ' ב"ס דאזלינין ב"ר ברובא דליתא קמן. עוד יש לבאר אמאי לא תי' תוס' בסנהדרין ד' ג' כמו שתי' בב"ק דדיינים שאני. להנ"ל י"ל הנה בב"ק לא הקשו לשמואל אלא על הגמ' דאיתא שם דאהב"מ אחה"ר וזה אפי' לרב כיון דיכול לטעון טענת ברי כמ"ש תוס' הנ"ל ואזה הקשו מ"ש מדיינים דס"ל לתוס' דבדיינים אפי' טענות ברי שלו ל"מ ולרוחא דמילתא כתבו ואפי' ברובא דל"ק וכו': דמזה ל"ק לרב דשם א"י לטעון קים לי שאני מן המיעוט. ולכן תי' רק קו' הראשונה דדיינים שאני. ול"ח למה שכתבו ואפי'. אבל בתוס' סנהדרין הקשו לשמואל דס"ל א"ה בממון אה"ר. ולדידי' אפי' היכא דל"מ לטעון ברי שהיא ממיעוט ל"א ב"ר מקשי' מסנהדרין ול"מ לשנוי' כדמשני בב"ק דדיינים שאני דעדיין קשי' מפ' ב"ס. והדברים נחמדים ת"ל בביאור סתירת התוס' (וע' מ"ש לעיל ר"ס נ"ג בענין הולכין בד"נ אה"ר). ולפ"ז קשי' בהא דאחד אומר בב' בחודש וכו' ואמרינין דאזלינין בתר רובא דטעי והנידון ל"מ לומר קים לי בנפשאי דאין דנין רק על העדים. וקשי' דהרי הו"ל עשאאי"ל דהעדים יטענו קים לנו בנפשאי שאנו מהמיעוט שאינם טועין ונתבטל העדות. ולמה יהי' נהרגין. וראי' עוד מתוס' יבמות קט"ז ד"ה הכא שכתבו דאם איתא דאזלי בגמלי פרחא הי' טוענים עיי"ש דמוכח דאם טענו שהלכו בגמלי פרחא הי' מועיל אף דהוה מיעוט עיי"ש וכיון דהוה עשאאי"ל דהעדים יטענו שהם מהמיעוט איך יהרג הנידן ואולי י"ל כיון שהנדון הי' נהרג דל"מ לטעון