בית יצחק אורח חיים קצח

דמאן בעלים דהקדש. וע' ברש"י במתני' דשור שהמית עפ"י ע"א שכ' וא"א למכור לצורכי מין זבח שהרי פסולים להקרבה. וביאור דברי' דבאמת בלא"ה א"א להקריב מחמת תערובת חולין ורק דבשאר חולין מוכרין להקדש בהמה שנתערב ושה"נ אסור בהנאה. והנה בהא דמקשה וליבטלי ברובא א"א לפרש שיבטל ברוב ויהי' הקדש ע"י ביטול. דכבר כתבתי במ"א דנהי שניתר ע"י ביטול אבל אין בכחו שיהי' הקדש ע"י ביטול דלא עדיף מזכות בור במים שכתב הרמב"ן ב"ב פ' דל"ח מעילה משום דהוה הקדש מעצמו ועכ"פ לא עדיף מגידולי הקדש (ע' לעיל סי' נ"ד אות ד') ולדעתי עוד גרע מגידולי הקדש ול"ה הקדש כלל ולפ"ז מה הקשה וליבטלו ברובא איך יקריב בהמת חולין כיון דלא נעשה הקדש ע"י ביטול. ולישב נאמר הנה דעת הפמ"ג סי' ק"ט באיסור אכילה שנתערב בהיתר של חבירו צריך חבירו לשלם לו דמי שוי' ההיתר כיון דשלו נשבח ובאה"נ כ' דא"צ לשלם דהוי הפקר. ואמנם לפוסקים דאה"נ יש לו בעלים כשנתערב בשל חבירו ונעשה היתר ע"י ביטול צריך לשלם לו - ויבואר לפנינו - דהרי גוף השור שלו ונעשה היתר ע"י ביטול והשביח ומעיקרא לא הי' ש"פ ועתה ש"פ ומי יקח שלו מידו וגוף השור בתוך השורים שלו. ומעתה שפיר מקשה וליבטלו ברובא ואי דהוה חולין ובמה נעשה הקדש הבעלים מהשור הנסקל שנתערב ימכרו לצורכי המין שנתערב. ומעתה משני בגמ' שפיר בע"ח ל"ב וכיון דל"ב מדרבנן א"כ אין ביד הבעלים למכרו להקדש דאסור בהנאה מדרבנן ולאו ברשותי' קאי. ונמצא דכל התערובת אסור מדאורייתא דיש כאן בהמות חולין הקבוע דמדאו' לא נעשה קדשים מעצמה וא"א להקדיש דאסור מדרבנן. וכל עוד שהיא חולין אסור מדאורייתא בהקרבה ומ"ה שפיר משני פ' התערובות גזרה שמא יקח מן הקבוע ויהי' איסור דאור' משא"כ בספק דרוסה שנתערב שנתבטל ומותר מדאור' ל"ג ר"ת שמא יקח מהקבוע. ועלו דברי ר"ת יפה. (וגם בהך דחטאת המתות אולי י"ל כיון דכשמתו בעלים הבהמה יצאה מידי מעילה ד"ת כמ"ש תוס' נזיר כ"ז דלא קרינין בי' קדשי ד'. והוה כקדשים שמתו אח"כ כשנתבטל ברוב ל"ח הוקדשה למעילה דהוי הקדש מעצמה. ורק יורשי' יכולין להקדיש וכשלא נתבטל מדרבנן ואין יכולין להקדיש אין בו מעילה ד"ת ול"ח לקרבן מדין תורה. מיהו בזה עדיין צ"ע ואף דלפ"ז לא יתיישב מכל וכל מ"מ משה"נ יתיישבו דברי ר"ת)

(ב) ומעתה יתיישבו דברי הטור סי' נ"ז. דהנה הש"ך הקשה סי' ק"י על שיטת הפוסקים להתיר בספק דרוסה שנתערב מטעם ס"ס דא"כ בזבחים ע"ד דמשני דאיערב בנפילה ולישתרי כולם מטעם ס"ס ובישוב הקו' י"ל עפ"י דברי תוס' זבחים ע"א שם שהקשו איך פודין הבהמה לאחר שתסחאב והרי א"פ את הקדשים להאכילן לכלבים ותי' דמיירי דטרפת חולין נתערב ול"ש א"פ להאכילן לכלבים דבהמת קדשים מותרת אף לישראל רק דאנן לא ידעינין איזו היא עיי"ש. א"כ דמיירי משנה בטרפת חולין. אך לולא שהוא טרפה הי' יכול למכור לצורכי אותו המין. ומחמת טרפה אסור להקריב. א"כ לע"ע ליכא ס"ס רק ס' אחד שמא היא בהמת חולין דאף אם אינה טרפה הוה חולין ולא קשי' יקדיש הבהמה כל היכא דאיתא. ואז יהי' על כל בהמה ס"ס שמא אינה טרפה ושמא לא זו: דאין עושין ס"ס בידים. ואיך יקדיש בידים לעשות ס"ס. ועוד לפי המבואר בתמורה י"ז המקדיש טרפה הוה כמקדיש בעל מום. ולפ"ז עובר בעול"ת. ואיך יקדיש ס' טרפה כל היכא דאיתא ויעבור בספק עול"ת. והדברים ברורים. ובאמת בקו' התוס' בזבחים יש שאר ישובים ע' פליתי אך מפאת קו' הש"ך הנ"ל צ"ל דמיירי בטרפת חולין דאל"כ לישתרי מטעם ס"ס. וכיון דלר"ת דס"ל דס' דרוסה מותר מטעם ס"ס צ"ל דמשנה איירי בטרפת חולין ה"ה הך דשה"נ מיירי בחולין. ושפיר הקשה הטור. דבשלמא אי לא ס"ל ס' דרוסה מותר מטעם ס"ס ואין הכרח דמשנה דהתערובת מיירי בחולין. ה"ה הך דשור הנסקל שנתערב אין הכרח דמיירי בחולין. (דיכול לדחוק דמיירי בקדשים לרבנן) ומוכח דאף בדרבנן ל"ג שמא יקח מהקבוע ולכן לא ס"ל בס' דרוסה שנתערב דנכבשינהו ונימא כל דפריש משום גזירה שמא יקח. אבל כיון דס"ל כר"ת דמותר מטעם ס"ס וקשי' מפ' התערובות וצ"ל דמיירי בטרפת חולין. ולפ"ז גם משה"נ מיירי בחולין וא"ר משם דגזרינין בדרבנן שמא יקח מהקבוע דשם הוה דאור'. ולפ"ז הי' לו להתיר מטעם נכבשינהו הגם שהטור לא כיון לזה אבל הדברים נחמדים על דרך הפלפול וחדאי קב"ה בפלפולא

(ג) והנה לעיל הבאתי דברי הפמ"ג שכ' סי' ק"ט דבאה"נ שנתערב בשל חבירו א"צ לשלם לו דל"ל בעלים וזכתה לו חצירו. הנה צ"ע למ"ל ה"ט ת"ל איך יקח חבירו ממון ויהנה מאה"נ. וצ"ל כיון דנתבטל והוה כמאן דליתא כשיטת הר' אלחנן בע"ז ס"ב וקצת מוכח כן מאוכל תרומת חמץ בשוגג דמשלם למ"ד לפי מדה משלם ואיך יקח הכהן ויהנה מחמץ וע"כ כשיטת הר' אלחנן מיהו שמא שם שאני דתשלומי תרומה משלם לכפרה והכהן יהי' לו הנאה דממילא כמו שיתן לשאר כהנים משום כפרה ואולי כונת הפמ"ג כיון דשלו הוא ונתבטל ונעשה היתר יש לו הנאה מהיתר. ומ"ה כ' דהוא הפקר

והנה באיסור אכילה פשיטא דצריך לשלם ד"ח היתר. אך דלכאורה לא ישלם רק עבור ח' איסור דהו"ל ז"נ וזל"ח מיהו כיון דשלו השביח וחסרי' דמי ח' איסור צריך לשלם דמי כולה. כיון דזה נהנה בכולה. ובספר ברוך טעם שער התערובת ס"ה חולק על הפמ"ג והביא ראי' מסאה תרומה שנפלה למאה חולין דלרש"י בכורות כ"ב א"צ לשלם רק עבור סאה תרומה. ולדעתי אין ראי'. הנה בתרומה טמאה בהך דבכורות כ"ב בעל החולין צריך לאכול כל התערובת נקודים או פחות מביצה ולמה ישלם עבור חולין כיון דנתקלקל ע"י כן תערובת שלו. משא"כ בשאר תערובת ובתרומה טהורה י"ל תרומה שלא בא ליד כהן וא"צ לשלם רק משום גזל השבט וא"צ לשלם רק מה שחסר לכהנים. דהוי ממון שא"ל תובעין משא"כ בא ליד כהן או בנתערב איסור אכילה של חבירו. ואמנם בא לידי ירושלמי תרומות ומשם יוצא לנו לא כדברי הפמ"ג ולא כדברי הבר"ט. אלא שיחלקו שניהם בהמותר שבין דמי איסור להיתר. וז"ל הירושלמי תני סאה תרומה שנפלה למאה אומר לכהן ולא דמי עצים אני חייב לך טול לך דמי עצים והוא אומר לו וכי סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה שמא אינה מדמעת את הכרי ועצים מדמעין את הכרי. ולא סופך מתנינה לכהן חורן והוא נותן לו דמי עצים מאי כדין נותן לו דמי עצים והשאר יחלוקו. חד בר נש נפיל שעורין גוי חיטין אתי עובדא קמי' דר"י בר שלום ואמר יתן לו דמי שעורים והשאר יחלוקו. וע' במפרש שפי' דמקום הספק אי צריך להרים ופי' לא מחוור. ונ"ל לפרש לפי חומר הנושא. הנה ירושלמי מיירי בתרומה טמאה והבעה"ב אומר לכהן שלא יתן רק דמי עצים כמו שהפסידו. ואף שע"כ הבעה"ב צריך להרים כשיטת תוס' בכורות כ"ב. ול"מ דמים טוען שלכהן זה ישלם דע"צ. ואותה סאה שירים ימכור לכהן אחר טוען הכהן כיון שסאה תרומה מדמעת ועצים אינה מדמעת. ל"ה כעצים בעלמא. (וזה אינו עיקר טעותו) עוד טוען כיון שע"כ צריך אתה לתת לכהן אחר הסאה איך ישלם לו ד"ע יתן לו כל אותו הסאה כיון דמ"מ שלו השביח. ופסק ירושלמי דיחלוקו בהמותר ומייתי בנתערב שעורין בחיטין נמי יחלוקו. ולפ"ז ה"ה בכל איסור והיתר יחלוקו בהמותר. ואף דשם ע"כ צריך להרים מ"מ הירושלמי לא פסק כן מצד טענות הכהן דהרי בשעורים ל"ש כן. ורק מחמת כיון דשלו השביח ע"י מעותי' של חבירו צריך לחלק בריוח כנלע"ד וע' ח"מ סימן קפ"ג ובש"ך סעיף קטן י"ב בשם ירושלמי ודוק. והנה מה דמשמע מהפמ"ג דבאה"נ שנתערב חד בתרי א"צ הולכת הנאה ליה"מ צ"ע הנה לשיטת הרא"ש בע"ז דבשאר איסורין ל"מ הולכה ליה"מ בחד בתרי א"צ הולכה ליה"מ אבל לא כן דעת שאר פוסקים ע' לח"מ פט"ז ממ"א ה' י"א. אך גם משם משמע דדוקא בחביות סתומות בעי הולכה ליה"מ אבל בחביות פתוחות במקום שבטל א"צ הלכה ליה"מ וע' עוד בפתיחה כוללת לפמ"ג ה' פסח פ"ג משמע ג"כ דהיכא דבטל א"צ הולכת הנאה ודוק

סימן סג

דרוש בסוגיא דפסחים י"א וי"ב דרשתי בשבת הגדול תרכ"ד

בברעאן

(א) בדברי רש"י ד"ה אחד אומר שכ' דכיון דאיכא אינשי דטעי בעיבורא דירחא. ותמה הפ"י דבסנהדרין אמרינין דרובא דאינשי טעי ומזה הוכיח שם דאזלינין בד"נ א"ה ומה שתי' אינו מובן. ונלע"ד לישב דבגמ' הקשה שם רבא לאביי ומה אלו דייקינין דמ"ד ב' תחילת ב' ומאן דאמר ג' סוף ג' לא קטלינין ואנן ניקום ונקטיל מספק ורחמנא אמר ושפטו העדה. וקשי' מה סברת אביי. ועוד קשי' על רבא דלמ"ל להקשות ורחמנא אמר ושפטו העדה. והרי בלא"ה אין הורגין מספק. וכעין זה הקשו תוס' על רש"י בב"ב כ' ולישב נאמר דהטו"ז ח"מ סי' ל' הקשה דברי הטור אהדדי שכ' דדנין בב' עדים כמכחישין להקל שלא להוציא ממון. ושם באותו סי' כתב דדנין לתרץ דברי עדים שלא יהי' מוכחשין אף בדרך רחוק ותי' דבכ"מ מוקמינין העדים אחזקתן ומ"ה בהוכחשו בחקירות דעדותן בטלה ויהי' פסולין מתרצין דבריהם שלא יהי' מוכחשין אף בדרך רחוק משא"כ בבדיקות דעבידי דטעי ואין נפסלים אין מתרצין דבריהם. ותמה בתומים דא"כ מה מקשה רבא ומה אלו דייקינין והרי בכ"מ מתרצין דברי עדים שלא יהי' מוכחשין אף במציאת רחוק וצ"ל דרבא סובר דבד"נ דכתיב ושפטו העדה לא מתרצין דברי עדים להרוג נפש. ומעתה ניחא מה שמקשה רבא אך מקרא דושפטו העדה. ואביי סובר דגם בד"נ מתרצין דבריהם ומוקמינין העדים אחזקתן. ולפ"ז קשי' בהא דסנהדרין דהוצרך לומר דרובא דאינשי טעי וכו' והרי בלא"ה מתרצין דברי העדים אף בדרך רחוק ואמרינין שטעו כמו שכ' הטו"ז. וצ"ל דשם קאי למסקנת הסוגיא כרבא דבד"נ לא דנין לתרץ העדים שלא יהי' מוכחשין. וע"כ אזלינין בתר רובא ורובא טעי בעבורא דירחא. ולפ"ז י"ל דרש"י אזלי לאביי שנזכר קודם רבא ולדידי' א"צ לומר