בית יצחק אורח חיים קצז

כ' דבאדם ל"ה רובא דתליא במעשה כתב הפ"י דבזנות הוה רובא דתליא במעשה ובמשנה דמדורת כותים איתא דאפי' אין לו אשה חיישינין לזנות ע"כ פוסק הר"מ דיש כאן ס"ס שמא לא הולידו ואת"ל הולידו שמא לא הי' נפל. וכ"ז אי רובא דתליא במעשה ל"ה רוב. אמנם לרבא ואביי דלא ס"ל בבכורות סברת רובא דתליא במעשה הוה חשש דאורייתא. וכיון דאביי ורבא מתרצים בפסחים קו' הגמ' מסתמא הם הי' המקשים כמ"ש תוס' ב"מ ריש פ"ב ולשיטתם הקשו ממדורת עכו"ם דלדידהו הוי חשש דאורייתא ורמב"ם דפסק דרובא דתליא במעשה ל"מ מ"ה ס"ל דל"ה רק חשש דרבנן כן יש לומר לפי חומר הנושא

(ו) שם בגמ' וא"ס מוציא מידי ודאי והרי חבר שמת וכו' הרי הן בחזקת מתוקנים התם ודאי וודאי הוא דחזקה על חבר שא"מ מת"י דבר שאינו מתוקן. הנה קשי' לשיטת הר"ן ביצה פ"ב דבדשיל"מ ל"מ רוב. א"כ הך דחזקה על חבר לא עדיף מרוב. ול"מ בטבל דהוא דשיל"מ. וע' רמב"ם פי"א ממעשר ה' י"ג דל"מ ס"ס במעשר ונ"ל דהוא ג"כ משום דשיל"מ. וקשי' גם על תי' הב' דספק היא ומהני מטעם ס"ס והרי ל"מ בזה ס"ס ואולי ס"ל להר"מ דוקא בחשש תבואת ע"ה ל"מ ס"ס הואיל ועיקר התקנה הי' על הס' וקצת משמע פ"ב דמכשירין ור"מ פי"א ה"ט ממעשר דמהני רוב ומ"ה מוציא פירות בשוק ורוב מכניסים לבתיהם פטור ממעשר. וקשי' מזה על הר"ן דבדשיל"מ ל"מ רוב. אמנם בגוף הקו' מסוגיא דידן על הר"ן י"ל לפמ"ש בת"ה דחזקה דאתי' מכח סברא עדיף וה"ה חזקת החבר. ובדרך פלפול י"ל דמיירי הכא בחבר שמת ומינה אפיטרופס. ואפיטרופס אין רשאי להפריש להניח ואף להאכיל כתב הרשב"א גיטין נ"ב דאין רשאי להפריש רק מתק"ח. ובתי' ב' כתב דרשאי להפריש מדאור' וכתב בנק"ה סי' ש"ה בסברא דבודאי ניחא ליתומים דניחא לאינש למיעבד מצוה בממונו. א"כ ל"מ לתי' א' ל"ה דשיל"מ כיון דאין רשאי להפריש רק מתקנת יתומים כשאין יכולין לאכול משא"כ הכא אם לא יוכל להפריש ל"ה דשיל"מ ומהני רוב. מ"ה אמרינין דהאפיטרופיס לא יפריש ומותר בלא הפרשה. אלא אפי' לתי' הב' כיון שכתבו תו' פסחים י' דבספק ל"ש ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונא. ע"כ ל"ש לומר בספק דהוה דשיל"מ ודוק

וע' ברש"י שכתב בתי' הב' דאכילת קבע מדרבנן וכיון דמדרבנן סמכינין אחזקת חבר. וכיון בזה לישב קו' תוס' שהקשו דגם במשנה דרבנן דמדאו' בביטול סגי. ולזה תי' רש"י דבדרבנן נמי א"ס מוציא מידי ודאי ורק דבדרבנן סמכינין אחזקת חבר. ונ"ל מכאן ראי' למ"ש בריש ס' הקודם דרובא דתליא במעשה מהני באד"ר עיי"ש הסברא. ע"כ גם חזקת חבר דהוה רובא דתליא במעשה מהני באד"ר ודוק. ובגוף ראיות התוס' דאכילת קבע אסור מדרבנן גם בלא ראה פני הבית מדנקט נדי שתהא בהמתו אוכלת ומשמע דאדם אסור מדרבנן. נ"ל לפמ"ש זקיני הת"ש דבדאור' אסור להערים ורק מדרבנן מותר להערים והמ"ל כ' פ"ב דתרומות דהנאה של כילוי בטבל אינו רק מדרבנן. ע"כ נקט מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ כדי שתהא בהמתו אוכלת דזה ל"ה בטבל גמור רק אד"ר ומותר להערים. אבל בשביל אדם שיאכל טבל דהוא א"ת אסור להערים. ומה שמכניס לבית במוץ בכונה לפטור מתרומה הוה הערמה ואסור בדאורייתא. אבל אם הכניס במוץ בלי כונת הערמה אף אדם מותר אף מדרבנן. ואין ראיות התוס' ראי'. אמנם למ"ש המק"ח סי' תמ"ח דהיכא דאינו עושה איסור כלל אף בדאורייתא מותר להערים א"כ במכניס במוץ דאינו עושה איסור כלל מותר להערים בדאור' ושפיר הוכיחו התו' ודוק

(ז) והנה בתוס' ד"ה בשפחתו של מציק אר"ת דכהן שוטה הי' הנה בנדה פירש"י דמיירי בכהן קטן. ולפ"ז קשה קו' התוס' האי בור היכא קאי דאפי' קאי ברש"י בספק אחד טהור דהוי א"ב דעת לשאול ומה מקשה א"ס מוציא מידי ודאי וא"ל דיש כאן חזקת טומאה ואף בא"ב דעת לשאול טמא כמבואר בר"מ פ' ט"ז משאר אבות הטומאה. דמ"מ תיקשי לפי תי' הגמ' דהוי ס' רוח הפילה ואין כאן חזקת טומאה למ"ל ס"ס הרי בספק זה לבד די. וצ"ל דהא דא"ב דעת לשאול לא תליא בשנים. ויש קטן בשנים ויש בו דעת לשאול. וכן משמע בתוס' נדה י"ח ע"ב. ותמהני בזה על הש"ש שמעתא א' פ' ט"ז שהקשה על הר"מ פ"ב דסוטה דקטנה שהשיאה אבי' מקנין אותה לפסול מכתובה והקשה דהרי א"ב דעת לשאול ולא הרגיש במ"ש דמשכחת קטנה שיש בה דעת לשאול. והנה התוס' הקשו ד"ה ספק גררוהו וא"ת האי בור היכא קאי ושמעתי ממורי אשר יצקתי מים על ידו הרב הגאון מ' נתן זצ"ל האבד"ק ראווא בישוב קו' תוס' עפ"י מ"ש מהרש"א נדה ט"ו דקו' תוס' דהוי ס"ט ברה"ר ל"ק לס"ד דגמ' דספק גררוהו מוציא מידי ודאי דבזה ל"מ ס"ט ברה"ר כיון דודאי הפילה (כונתו כיון דיש כאן חזקת טומאה) אלא קושיתם על תי' הגמ' דספק רוח הפילה ס' נפל זה גופה סגי ברה"ר וא"צ לס"ס. ולפ"מ דאמרינין בנדה כ"ט עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל דרוב נשים ולד מעלי' ילדן א"כ בספק רוח הפילה לבד לא סגי אף ברה"ר דיש רוב כנגדו. אך הש"מ בכתובות ט' והריב"ש כתב דהיכא דיש ספק השקול מצרפין ספק אחד אף שהוא מיעוט דלא כתוס' כתובות על כן מטהרינין מס"ס שמא גררוהו ושמא רוח הפילה. וספק גררוהו לבד ל"מ נמי בר"ה אף דהוא ס' השקיל כיון דאיתחזק טומאה כדברי מהרש"א. ומיושב קו' התוס' ודפח"ח אמנם מ"ש מנדה כ"ט שם מסיק דוקא בהוחזקה עוברה הוא רוב. אבל בלא הוחזקה עוברה ל"ה רוב אמנם גם הכ"מ פ"ט מטומאת מת ה' י"ב כ' הא דאין ידוע אם הפילה דבר המטמא ל"ח ס"ס דרוב מפילות דבר המטמא הם. וזה תימא דזה דוקא בהוחזק עוברה וצ"ל דגם הר"מ וגמ' בהך דשפחתו מיירי בהוחזקה עוברה. וס"ל לר"מ דזה לא מיקרי ס"ס רק המיעוט מצרף לספק שקול ומ"ה כ' הר"מ דטהור מספק ודוק: אמנם לפענ"ד דברי מהרש"א צ"ע ל"מ לר"ש דס"ל ריש נדה דאפי' במקוה שנמדד טהור ברה"ר אף דהוי סוף טומאה. אתי ס' טבל במקוה כשרה ומוציא מידי ודאי טומאה אלא אפי' לרבנן דשם טעמא דרבנן דהוי תרתי לריעותא העמיד טמא על חזקתו וא"ל העמיד מקוה על חזקתו הרי חסר לפניך כמ"ש תוס' נדה ג' ד"ה גמר משא"כ הכא דחזקת כהן לא איתרע אוקי חזקת טהרה דכהן נגד חזקת טומאה דבור וטהור ברה"ר ושמא ס"ל למהרש"א כמ"ש הריטב"א גבי שליא בבית דכיון דהבית איתחזק בטומאה ל"מ חזקת האדם וע' ז' מהר"ם ריש נדה ופמ"ג יו"ד במ"ז סי' א' ס"ק ו'. ועדיין צ"ע במהרש"א ז"ל (וע' מ"ש על תוס' לעיל סי' א' אות ב')

(ח) ובמקום אחר הקשתי על תוס' שהקשו למ"ל ס"ס בר"ה תיסגי בס' אחד והרי נ"מ דס"ט בר"ה גברא בעי טבילה כדאיתא בע"ז ל"ז ובס"ס א"צ לטבול דנחית דרגא. ותירצתי עפ"י המ"ל בפי"ט משאר אה"ט דבטמא מת דבעי הזאה ואין מזין מחומרא בעלמא גם טבילה ל"ב ע"כ בסוגין דמיירי בטמא מת שפיר הקשו תוס' (ע' לעיל סי' ל"ה אות י"א) וכעת נ"ל דבס"ט בר"ה בטמא מת תליא בפלוגתא אי טומאה הותרה בציבור ול"ב טבילה בס"ט בר"ה ואי דחוי' בעי טבילה דבר"מ פט"ו משאר אה"ט כ' טעם דס"ט בר"ה דילפינין מציבור דעושין בטומאה וזאת הובא בתוס' סוטה כ"ח בשם ירושלמי אמנם צ"ע דהרי בש"ס דידן ילפינין ס"ט בר"ה מסוטה. ותירצתי דר"מ ס"ל פ"ד מביאת מקדש דטמאי שרץ לא יתעסקו בפסח הבא בטומאה (ובמק"א הקשיתי עלי' מש"ס דפסחים פ' מטמאין אחד בשרץ עיי"ש) א"כ בש"ס דסוטה כ"ח דקאי אשרץ עיי"ש ליכא למילף מפסח הבא בטומאה וצריך ללמוד מסוטה. אבל ס"ט ברה"ר בטמא מת ילפינין מציבור. ובזה עלתה בידי ישוב נכון לקו' תוס' חולין ט' בהא דשני נזירין דמקשה דהוי ס' טומאה ברה"ר ומשני באומר ראיתי ט' שנזרקה. והקשו תוס' הו"ל לאתוי קרבן טומאה. ותי' כיון דאחד ודאי טהור אין דומה לסוטה. והקשו א"כ אמאי ברה"ר טהור כיון דאין דומה לסוטה. ולהנ"ל נכון דבהך דב' נזירין דמיירי בטמא מת יש ללמוד ס"ט ברה"ר מפסח הבא בטומאה אם ודאי הותרה כש"כ ס' כדאיתא בר"מ ונהי דאין דומה לסוטה שיש אחד ודאי טמא אבל מפסח הבא בטומאה יש ללמוד. ושפיר מקשה בנויר והיא הערה גדולה. ולפ"ז נהי דבטמא שרץ דילפינין מסוטה צריך לטבול דבסוטה הוה דיעבד והא מיא בנהרי זילי טבילי אבל בטמא מת ילפינין מציבור למ"ד טומאה הותרה א"צ טבילה בס"ט בר"ה ולמ"ד טומאה דחוי' צריך טבילה דגם בציבור היא רק דחוי' ודוק

סימן סב

עוד לדרוש הנ"ל ולפי ששייך למס' חולין הצבתי' סנסן לבדנה

(א) שם בסוגיא בתוס' ד"ה היינו ט' חניות כתבו התוס' לחלק בין כשהאיסור ידוע במקומו ל"ג שמא יקח מן הקבוע ובין כשהאיסור א"י במקומו גזרינין כמו בהך דהתערובת ובתוס' חולין צ"ה כתבו בשם ר"ת בספק דרוסה שנתערב דמותר מטעם כל דפריש ולא יתכן כמו שהביאו ראי' מפ' התערובת דגזרינין שמא יקח מן הקבוע. ונ"ל לישב דברי ר"ת ובזה נתיישבו דברי הטור יו"ד סי' נ"ז שהביא דעת הסמ"ג להתיר בספק דרוסה מטעם ס"ס. וכתב הטור דלפי דברי' הי' לו להתיר ס' דרוסה ע"י דנכבשינהו ונימא כל דפריש: ופי' הב"י כונת הטור אף דהוא לא ס"ל כר"ת מ"מ הקשה על הסמ"ג דס"ל דס' אחד בגופו וב' בתערובת מותר כר"ת הי' לו לפסוק גם בזה כר"ת דל"א שמא יקח מן הקבוע וזה תמוה דכי בשביל שסובר כר"ת בס' אחד בגופו מוכרח לסבור כר"ת דל"ג שמא יקח מהקבוע. וכבר תמה כן בפליתי סי' נ"ז וסי' ק"י ואען ואומר מקודם לישב דברי ר"ת. דהנה במשנה דהתערובות מיירי דנתערבו קדשים בשור הנסקל. או בחטאת המתות והך דשור הנסקל הנה לר"י דס"ל ב"ק מ"ד דשור המוקדשין שהמית א"ח מיתה ע"כ צ"ל דמיירי בבהמת חולין של שה"נ שנתערב ואמנם גם לרבנן דפליגא על ר"י משמע מפשטא דמתני' דשל חולין דומיא דשור שהמית עפ"י בעלים דמיירי בחולין