בית יצחק אורח חיים קצו

והלא לא איברא סהדי אלא לשיקרא. אך לפ"מ דאמרינין בב"ב קמ"ב שאני התם דרפוי מרפיא בידו. ויוצא משם דהיכא דהזוכה מהפקר מרפיא בידו ל"ק ע"כ לבתר דתקינו רבנן שיכול לחזור תוך ג'. בעי שיהי' אחד זוכה תיכף שלא יטעון שחזר. וב' עדים שלא יכחיש ההפקר דבדליכא סהדי הזכי' מרפיא בהזוכה. והיינו טעמא דהר"מ דדוקא בקרקע בעי ג' משום דבמטלטלין כשיכחיש יהי' הזוכה מוחזק והפוסקים ס"ל גם במטלטלין שמא לא יהי' לו מיגו ולא יהי' נאמן שהפקיר ורפיא בידו. וזה נ"ל טעם הר"ן דהפקר ל"מ ע"י שליח ותמהו מ"ש מהקדש ואמנם להנ"ל י"ל דכשבעלים הפקירו בפני ג' לא מרפיא מיד הזוכה משא"כ כשהפקיר ע"י שליח מרפיא ביד הזוכה שמא ביטל השליחות. ולפ"ז בחמץ שכתבנו לעיל דגם מדרבנן ל"מ לחזור תוך ג' ל"ב בפני ג' דל"ב שיהי' זוכה תיכף דלא מצי לטעון שחזר. וקצת יש לפרש דברי הירושלמי בהפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מאי ר"י אמר אסור ר"ל אמר מותר א"ל ר"י לר"ל אי אתה מודה בלאחר שש שהוא אסור א"ל תמן אסורו גרם הא מאי אית לך למימר. נ"ל הכונה דלכאורה בכל ביטול שייך הואיל ויכול לחזור תוך ג' ימים אך אם הוא מבטל בע"פ קודם זמן איסורו לא תקנו רבנן שיכול לחזור תוך ג'. וס"ל לר"י דכשהפקיר בי"ג דאז לא ניכר שהפקיר מחמת האיסור הוה כמו כל הפקר ויכול לחזור תוך ג' ושייך הואיל ומ"ה אסור לאחה"פ וא"ל ר"י אי אתה מודה דלאחר שש אסור הכונה לר"ש דחמץ בע"פ מותר מדאור' ורק מדרבנן אסור לשיטת בעה"מ ומ"מ אם הפקיר לאחר שש ל"מ דאיסורא דרבנן כדאור' וה"ה הכא כיון דמדרבנן יכול לחזור עובר בב"י א"ל תמן איסורו גרם לו ול"ה ברשותו הכא מאי אית לך למימר כיון דהפקיר קודם זמן איסורו לא תקינו לי' רבנן חזרה בזמן איסור אף בהפקיר בי"ג. ומסיק דפליגא בהערמה ועיין מק"ח ודוק

(ג) ולישב קו' תוס' ד' ט' ד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת שהקשו דהרי בדרבנן ס' מוציא מידי ודאי ובחזינא דשקל נמי מדרבנן דמדאו' בביטול סגי כדאמרינין דף ו' לענין שאני אומר. הנה בגוף סברת הכלבו דלח"י ל"מ ביטול י"ל מטעם הואיל דאי בעי זכה בה ואף דהואיל דאי בעי קנה ל"א הטעם דאין לו זכות יותר מאחר אמנם כשמונח בחצרו ואי בעי זכה בריצוי לבד אמרינין הואיל וכן נראה מדברי המג"ש. אך בחמץ שא"י ל"ק חצרו כיון שאינו יודע אם ימצא הדבר כמ"ש תוס' ב"מ כ"ו (ובתוס' ב"ב נ"ד כתבו שלא מדעתו ל"ק ומשמע מדעתו קני ותוס' ב"מ סתמו הדברים) ואמנם לדעתי הדבר תליא באשלי רברבי הנה בב"מ ק"ב אמרינין והשתא דאר"י ב"ח אסור לזכות בבצים כ"ז שהאם רובצת כל היכא דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא מצי זכי. וכתב בש"מ בשם ריטב"א דאפי' מדעתו אינו קונה כיון שבעצמו אסור לזכות ודוקא בגניבה גלי רחמנא דחצר קונה אף דאסור לזכות וא"ד דדוקא שלא מדעתו והראשון עיקר (עפ"י הנ"ל נ"ל לישב קו' הגאון מ' ענזיל ז"ל הובא בבית אפרים יו"ד סי' ס"ו בהא דמקשה בחולין על הא דשילוח הקן אינו נוהג במוקדשין היכא משכחת לה אי דאקדשי' הא א"א מקדיש דש"ש ואי דקני מקודם הו"ל מזומן. והקשה לפמ"ש הר"ן נדרים מ' בהיתה לפני' ככר של הפקר דהיכא דבא הפקר לד' אמותי' יכול לזכות להקדש מטעם מיגו דזכי לנפשי' א"כ משכחת בכה"ג. ומה הקשה בגמ' להנ"ל נכון דהאם ודאי אסור לזכות קודם שילוח כש"כ מהבנים א"כ החצר אינו קונה וכש"כ ד' אמות ול"ש מיגו דזכי לנפשי') והנה דברי הריטב"א סתומים דאמאי לא ילפינין מגניבה שיקנה חצר באיסורין דל"ש אשלד"ע כדאמרינין בב"מ י' (עיין סי' הקודם) נ"ל סברת ריטב"א דהתורה קנסה להגנב דמה"ט בעי קרא מיוחד בריש הזורק לגט ול"י מגנב. וביאור הדבר דגנב ל"ק גוף הגניבה רק לגריעותא שיתחייב באונסין וכפל ואיך נילף מזה דחצר קונה איסורין גוף הדבר שיהי' שלו. ואמנם אי גנב קונה גוף הגניבה יש ללמוד מגנב. וזה פלוגתא בסנהדרין ע"ב דאמרינין שם דאמר רב אפי' איתא בעינא פטור בבא במחתרת דקלב"מ דמיקרי תשלומין אמנם אם נאמר דל"א רב באיתא בעינא דל"מ תשלומין כלל כיון שהגניבה בעין דאין לו קנין בה. וע' קצה"ח סי' ש"נ דאפי' לדידן דכשהגניבה בעין חייב להחזיר הוא רק מדרבנן הרי דיש לו קנין. וע' סי' הקודם בשם טוב גיטין ד' ל"ז. ובזה תליא ב' תירוצי הריטב"א דלתי' הראשון ס"ל דגנב א"ק רק לגריעותא ולכן ל"י מגנב ובתי' ב' ס"ל דגנב קונה למעליותא וילפינין מגנבה ולכן פי' הא דב"מ ק"ב דוקא שלא מדעתו. (ואף דרש"י ב"מ י' פירש דגנב בעי דוקא נעל בפני' משמע דחצר לבד ל"ק ז"א דא"כ מה הקשה בריש הזורק דנילף גט מגנב וע"כ ל"ב נעל רק שיהי' משתמר אבל הקנין מטעם חצר)

והנה לפמ"ש הריטב"א דחצר ל"ק באיסורין רק בגניבה ה"ה בחמץ ל"ק ומהני שפיר ביטול לח"י ואמנם עיקר הדבר תליא בזה דבב"מ ז' אמרינין דמגביה מציאה לחבירו לק"ח רק מטעם מיגו דזכי לנפשי' דהוי תלבע"ח בשח"ל והקשה בש"מ איך חצר קונה מציאה הרי הוי תלבע"ח ול"ש מיגו דזכי ותי' דמציאה ל"ה חב לאחרים דהוה רק מניעת הריוח והקשה ביד יוסף איך חצר דגניבה קונה לר"ל דחצר דגברא משום שליחות ותי' דכיון דחצר דגנב א"ק רק לגריעותא דידי' לחייב באונסין וכפל לטיבותא דבעלים ל"ה תלבע"ח במשח"ל עיי"ש. ולפ"ז לר"ל דחצר דגברא משום שליחות איתרבאי. וקשי' מחצר דגניבה וצ"ל דל"ק רק לגריעותא וליכא למיליף מגנב. ול"ק חצר באיסורין ולר"י דמשום יד איתרבאי י"ל דגנב קונה למעליותא וא"ל דהוי תלבע"ח בשח"ל דיד שאני כמ"ש הנ"י. ולפ"ז לר"י חצר קונה באיסורין דילפינין מגנב ולר"ל חצר איכה קונה באיסורין רק בגנב לגריעותא. והנה רבא ס"ל בכל דוכתא כר"י בר מתלת. ושפיר תי' רבא דבחזינא דשקל א"ס מוציא מידי ודאי ול"ת הרי מדאור' בביטול סגי ול"ה רק מדרבנן כק' התוס' די"ל לח"י ל"מ ביטול דהוא ס"ל כר"י דחצר דגברא משום יד ולדידי' חצר קונה באיסור ושייך הואיל. וכ"ז לרבא אבל בגמ' דשתי בתים ואחד בדוק דאמרינין שאני אומר דהוי פסקי הלכות ולדידן דפסקינין דחצר דגברא משום שליחות וגנב א"ק רק לגריעותא וחצר א"ק באיסורין ול"ש הואיל שפיר פסקינין דמהני ביטול לח"י (ואף דתוס' כתבו דקאי לר"י זה לענין דבעי ריבוי דבזה הלכה כר"י אבל לענין חצר משום שליחות הלכה כר"ל כשיטת הרי"ף ודוק)

(ד) והנה בגוף קנין חצר באה"נ הי' נ"ל דכל חצר לגבי' כחצר שאינה משתמרת כעין דאמרינין בב"מ ק"ב ביצא לו שם מציאה בעיר כיון דיצא לו שם מיבדל בדילי אינשי והו"ל כחצר משתמרת ה"ה בחמץ בפסח להיפך כיון שהכל מצוין עלי' לבערו כדאמרינין בגזל חמץ ובא אחד ושרפו במועד. הו"ל כחצר שאינה משתמרת והיותר י"ל כיון דהוא אינו רשאי למחות בשום אדם שלא יטלו בע"כ דידי' הו"ל חצר שאין משתמר. וע' בנתיבות סי' רע"ה שכתב ג"כ דאה"נ אסור לשמרו והו"ל כהניח חפצי' ברה"ר ובמקום שאינו משתמר ואף עומד בצדו ל"מ לפוסקים דעומד בצדו מטעם חצר המשתמר וכאן אף שעומד בצדו ל"מ לשמור שאסור למחות לכל מי שבא ליטלו אמנם להרא"ש דעומד בצדו מטעם יד. מהני עומד בצדו. ובזה י"ל לשיטת הכלבו דח"י ל"מ ביטול מהא דהי' יושב בבהמ"ד וכו' מבטלה בלבו. להנ"ל י"ל הטעם דל"מ ביטול משום הואיל ואף דחצר א"ק באה"נ דהו"ל כחצר שאין משתמר מ"מ כשהוא עומד בצדו קונה אבל שם שהי' יושב בבהמ"ד ואינו עומד בצדו ל"ק החצר ומהני ביטול. וכשיבא לביתו ישרפנו לערב ויהי' משהה חפץ ע"מ לבערו ועכ"פ השתא כשהוא בבהמ"ד מועיל הביטול. ובזה מיושב הא דמקשה שם והרי לאח"ז איסורו ל"מ לבטל. והקשה בשאג"א דלוקמה כריה"ג דחמץ מותר בהנאה להנ"ל ניחא דלריה"ג דמותר בהנאה מותר למחות ביד כל אדם שלא יטלו ה"ל חצר המשתמר ושייך הואיל ול"מ ביטול לח"י. כ"ז חשבתי בהשקפה ראשונה אבל כז"א דא"כ מה קאמר בגמ' שם דייקא נמי דקתני הי' יושב בבהמ"ד עיי"ש ולפי דברינו דוקא כשיושב בבהמ"ד מהני ביטול. וגם בגוף הסברא יש לפקפק כיון דהחצר נעול ומצד עצמו משתמר מה לי שהוא אסור לשמור. ע"כ הדבר צריך ביקור. ולא כתבתי רק להעיר המעיין

(ה) שם בגמ' טעמא דל"ח דשקיל הא חזינא בעי בדיקה ונימא אכלתי' ומייתי ממדורת הכושים דאם יש חולדה א"צ בדיקה. ולכאורה קשי' אמאי לא משני נהי דלא תלינין דאכלתי' מ"מ תלינין דגררוהו כמו דמתרץ הגמ' על הך דשפחתו של מציק. וצ"ל דל"מ לשנוי' הכי דממנ"פ אם החור פותח טפח מביא את הטומאה ול"מ מה דגררוהו. ואם החור אינו פותח טפח טומאת בוקעת מאליה והמדורה רה"י ובשפחתו של מציק מיירי שרגלי הכהן ברה"ר וטהור מספק משא"כ במדורת כושים. ול"ל דמיירי שבמקום הטומאה יש חלל טפח ומ"ה אינה בוקעת ומקום החור אינו רחב טפח ואינו מביא הטומאה דא"כ הו"ל קבר סתום ומטמא כל סביבי' כמ"ש מהרש"א תוס' ד"ה ספק גררוהו. ועיין תוס' בב"ב ק' ע"ב. ולפ"ז קשי' דבתוס' שם הקשו ממגדל שאין ביציאתו פותח טפח אמאי אינה בוקעת כדין קבר. ותי' דבכלים אין דין קבר כיון דאין מבטלו: והנה התוס' נדה נ"ז הקשו בהא דכותים ים אינם נאמנים על נפלים והלא נזהרים הם מטומאת מת ותי' דלפי שעה הי' קוברים שם. עיי"ש א"כ הו"ל לשנוי' דמ"ה במדורת כושים בחולדה טהורה דודאי גררוהו וסתם חור יש בו טפח ואין בפי' טפח. ול"ק דהו"ל קבר סתום דכיון דכותים נזהרים וסופו ליטל משם ואין מבטלים כמ"ש תוס' נדה ל"ה דינו כקבר כמ"ש תוס' ב"ב הנ"ל. וזה קושי' רבתי. ונ"ל לישב דהתוס' בנדה נ"ז ד"ה אילן המיסך כתבו דכותים ל"ח אספק טומאה א"כ כשיש חולדה ויש ספק אכלתי' נהי דלדידן ל"מ אבל הכותים סומכין על ספק וקוברין נפלים ואין לוקחין משם. ונמצא כיון דאין דעתם ללקחו משם הו"ל קבר סתום. ולפ"ז אולי יש לישב קו' תוס' שם בנדה ודוק

והנה המהרש"א הקשה לשיטת הרמב"ם דמדורת כותים ל"ה רק חשש דרבנן. מה הקשו משם למשנה דא"ח דמיירי בלא ביטלו לדעת תוס' דהוא חשש דאורייתא. ונראה לישב דהנה דעת הרבה פוסקים דמיעוט נפלים היא חשש דאורייתא עיין ראש אפרים סי' י"ג ובמדורות כותים יש רוב דרוב נשים מתעברות ויולדת ורק דהוה רובא דתליא במעשה. ואף דתוס' כתבו בבכורות