בית יצחק אורח חיים קצה

הדבר תליא בפלוגתא שבין ר"י ור"מ בחולין. ולפ"ז כיון דמצוה להפקיר חמצו ולבטלו ול"ה עבירה שפיר מהני ביטול עי"ש. ואמנם הרבה יש לפלפל בזה. עוד ראיתי להגאון מליסא סי' תל"א שדחה דברי השאג"א שכ' בטובת הנאה שיש לו בחמץ אינו יכול לבטל. ותמה הוא מעירוכין כ"ח וכ"ט דמבואר דיכול להקדיש טובת הנאה וה"ה שיכול להפקיר. ודברי' תמוהין דשם במשנה אינו מקדיש הטובת הנאה רק הוא מתחייב ליתן לבדק הבית כפי טובת הנאה שיש לו. וכן מבואר בתמורה ל"ב ובתוס' שם וזה יכול לעשות משא"כ להקדיש החפץ שיש לו טובת הנאה אינו יכול וה"ה להפקיר אינו יכול. והרי שם במשנה מבואר דנדר מקדיש הקדש עילוי הואיל וחייב באחריות ומשמע דלא אתי' דוקא למ"ד נלכמ"ד. אך שם אינו מקדיש אך מתחייב ליתן כנגד זה שיש לו הנאה. ואין כאן שום ראי' דיכול להפקיר ולהקדיש אותו טובת הנאה ודוק

(יב) והנה הפ"י הקשה בהא דיליף בגמ' דף ה' מר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה דאס"ד השבתתו בכל דבר יבערו בכל דבר דילמא השבתתו בכל דבר ומ"מ אין מבערין ביו"ט משום דאחשבי' למלאכה כמ"ש רש"י ביצה כ"ז והדברים עתיקין. ונ"ל דהנה ר"י יליף מנותר בתחלה בק"ו והקשו עלי' כל דין שאתה דן וכו' ויליף במה מצינו והקשה בפ"י דהרי חולין מקדשים לא ילפינין וכן כתב הרא"ש דטעמא דרבנן הכי היא וקשי' בסברת ר"י. ונ"ל דהמהרש"א כתב בקדושין נ"ז דקים להו להתוס' דנותר פקע שם קודש מיני' ועיין מ"ש עלי' הפ"י והח"ס ח"ב מאה"ע סי' קנ"ב ובספר נזיר השם להגאון החסיד מו"ה שמעלקא זצלה"ה שנעלם ממנו משנה דיש אוכל אכילה אחת דחייב על נותר אשם מעילות. ות"ל תירצתי דברי מהרש"א דיש חילוק בין בשר קודש דאם עלה ירד ובזה פקע שם קודש דל"ח למידי ובין חלב נותר דאם עלה לא ירד ומ"ה מועלין כמ"ש רש"י כריתות כ"ג והפלא על הני תלתא גאונים הנ"ל ועכ"פ לדברי מהרש"א מיושב קו' הפ"י הנ"ל. ואמנם בגוף סברת המהרש"א י"ל דזה תליא אי אפר נותר אסור בהנאה דתליא בשני תירוצי הגמ' תמורה ל"ד. דלתי' דאפר הקדש אסור מיירי בנפלה דליקה מאלי' דליכא אינש דנימעל ה"ה אפר נותר אסור וה"ה דה"מ לשנוי' באפר נותר ולתי' דמיירי בתרומת הדשן משמע דאפר נותר מותר כיון דנעשה מצותו והכי מוכח להדי' בתוס' מנחות נ"ב ד"ה ואין מועלין באפרה ולא כערבי נחל דרוש ב' לפסח שכ' דאפר נותר אסור ולא כן מבואר בתוס' הנ"ל. והנה אם נאמר דאפר נותר אסור צדקו דברי מהרש"א דיצא מהקדש דהקדש אין לו שום הנאה והוי כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה אבל אם אפר הקדש מותר ושייך להקדש (מלבד לשיטת הריטב"א בקדושין נ"ו שכתב דאפר אה"נ הוי הפקר יש לעיין בהקדש האיך הדין ואולי מהקדש גם הריטב"א מודה) ויש להקדש בזה גורם לממון ולכן לא יצא מידי הקדש. ואף דמבואר במעילה י' בנהנה מבשר קודש שנטמא אינו מועל נהי דמעילה ליכא מצד גורם לממון דאיכא פלוגתא בזה בפסחים כ"ט מ"מ איסור דאוריי' איכא

ולפ"ז נאמר דר"י יסבור דאפר הקדש אסור ויצא מידי קדושה דאורייתא ולכן יליף חמץ מנותר ויסבור דגם חמץ אפרו אסור כמ"ש הפ"י בשיטת ר"י ורבנן ס"ל גם נותר אפרו מותר ולכן הו"ל קדשים וחולין מקדשים לא ילפינין. והנה ר"ע דהוכיח דתשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט מי שרי והקשו התוס' הרי יכול ליהנות מגחלתן או מתבשיל למ"ד אין שבח עצים בפת ונ"ל בישוב קושיתם דס"ל אפר חמץ אסור כשיטת ר"י ולכן לכ"ע יש שבח עצים דטעמא דאין שבח עצים דשלהבת בא ממשהו הנשרף משא"כ בחמץ האפר אסור. וכיון דס"ל לר"ע דאפר אסור ע"כ יליף מנותר כסברת ר"י וכיון דאפר נותר אסור ל"ה קדושה בו כשיטת מהרש"א וע"כ יליף במה מצינו דטעמא דרבנן דחולין מקדשים ל"ג ל"ש לדידי' דאפר אסור כדכתיבנא. וזה כונת ההוכחה. ומיושב ק' הפ"י (ודע דדברי מהרש"א קדושין הנ"ל במ"ש דנותר פקע קדושה צ"ע ממקרא מפורש פ' תצוה ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא ואף דבפסחים כ"ד דרשינין לכל שבקודש פסול בא ליתן ל"ת לאכילתו. א"כ י"ל הכונה כי קודש היינו שנפסל בקודש מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכן הוא בתוס' פסחים כ"ד דנותר קדשים הוא ומייתי לקרא הנ"ל וצ"ע)

(יג) עוד באופן אחר נ"ל קו' הפ"י הנה קשי' בגמ' דקאמר ר"ע מצאנו להבערה שהיא אב מלאכה ומשמע דאם הבערה ללאו יצאת אין כאן הוכחה דתשביתו מעיו"ט דהבערה מותר ביו"ט והרי בירושלמי שבת פ"ב אמרינין במקטיר אימורין חייב אף למ"ד הבערה ללאו יצאת משום כיון שרוצה בעיכולן כמבשל דמי'. ולפ"ז ה"ה בחמץ כיון שרוצה בעיכולו כמבשל דמי ולמה קאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה. והגם דבש"ס יבמות ל"ג מבואר דלא כירושלמי מ"מ כבר כתבתי בסי' י"ב להשוות ש"ס דילן עם ירושלמי ואמנם שם כתבתי בביאור דברי ירושלמי דעיקר החילוק בין הבערה לבישול דבישול הוי תיקון לגבי עצמו שמתקן המאכל. משא"כ הבערה הוי תיקון לגבי אחרים כמ"ש רש"י שבת ק"ו. ולפ"ז כשמקטיר אימורין דיצאו מידי מעילה בהעיכול והוי תיקון לגבי האמורין גופי' הוי כמבשל וזה כונת הירושלמי. ולפ"ז ה"ה בחמץ האפר מותר הוי השרפה תיקון לגבי החמץ גופי' והוי כמבשל. ולפ"ז ההוכחה אזלא בדרך זה. דמדקאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ול"ה מבשל בזה שרוצה בעיכולו ע"כ ס"ל דאפר חמץ אסור וע"כ יליף מנותר כמ"ש הפ"י דף כ"ו. וע"כ כיון דס"ל דילפינין מנותר מוכח דאין ביעור חמץ אלא שריפה כדס"ל לר"י, ודוק היטב כי הוא דבר חריף

סימן סא

סוגיא דפסחים ט' וקצת בפסחים ו' דרשתי בעזה"י בק'

ברעזאן

(א) לבאר דברי תוס' ו' ע"ב ד"ה ודעתי' עלי' שהקשו אפירש"י וחס עלי' לשורפה א"כ מה מקשה וכי משכחת לה לבטלה הא חס עלי' ותמהו הטו"ז ומהרש"א דילמא לבטל אינו חס ולשרוף חס (הגם דלדעתי כונתם פשוט לשיטת רש"י דביטול אינו מטעם הפקר רק דגומר בדעתו שהוא כעפר כמ"ש הר"מ ואם חס לשרוף אינו כעפר אצלו ומה מועיל ביטול ולבו בל עמו) ונ"ל לפרש ע"ד פלפול. גם דברי הכלבו יתיישבו בהא דח"י ל"מ ביטול ומה מקשה וכי משכחת לה לבטלה. דהנה להלכה דתוך ג' ימים יכול לחזור מהפקר קשי' מה מהני ביטול מטעם הפקר הרי יכול לחזור ונימא הואיל ונהי דהא ל"ק הרי יכול לחזור ולזכות דהתוס' כתבו בדף מ"ו הואיל דאי בעי קנה ל"א. אבל כפי מה שביאר הגאון מהרש"ק זצ"ל דבריהם בחכמה דהואיל ל"א רק אי יעבור למפרע כגון הואיל אי בעי מיתשל. משא"כ אי בעי קנה דאז יהי' שלו ולמה יעבור השתא. א"כ בהפקר תוך ג' ימים דיכול לחזור ויהי' שלו למפרע נימא הואיל. וזה קו' רבתי. ומפאת כן נראה דביטול ל"מ רק בדעתו לבער. וביאור הדבר דהתוס' כתבו בדף כ"ט דמשהה חמץ מ"מ לבער א"ע דהוי לאו הניתק לעשה. והרבה פוסקים חולקים דל"י ולא ימצא הוה ב' לאוי ול"א חד עשה ועקר ב' לאוי. ואמנם בגל"מ דבחמץ כמ"ד ליכא אלא חד לאו דילפינין מלא ימצא. וה"ה אם עובר בב"י מטעם הואיל ל"ה רק כגל"מ וילפינין מלא ימצא וליכא אלא חד לאו. ולפ"ז אם אינו מבטל ויש ב' לאוין ל"מ משהה ע"מ לבערו דל"א חד עשה וכו' וכשמבטל ואינו שלו רק דהוי גל"מ מטעם הואיל ליכא אלא חד לאו ומהני משהה חמץ ע"מ לבערו. אבל באין בדעתו לבער ל"מ ביטול מטעם הואיל. והא דאמר רב הבודק צריך שיבטל משום שמא ימצא גלוסקא יפה לא תיקשי מה מועיל ביטול דכבר כתב זקיני הב"ח בהא דמקשה וכי משכחת לה ליבטלה ולא מקשה מכי משכחת. לה לישרפה משום דחיישינין שמא ימצא ביו"ט ולא יוכל לשרוף א"כ מיירי באמת בדעתו לשרוף אח"כ רק שימצא ביו"ט ול"מ מה דמשהה ע"מ לבערה משום שעובר בב' לאוי. אבל כשמבטל א"ע רק מטעם הואיל ול"ע רק בחד לאו ואתי עשה ומנתק לה. ולפ"ז מיושב קו' תוס' ריש פסחים על רש"י שפירש בודקין שלא יעבור בב"י והקשה דמדאו' בביטול סגי. ולהנ"ל כונת רש"י דאם לא יבדוק ויסמוך על הביטול וסתם בית בחזקת חמץ והוה כודאי חמץ ול"מ ביטול משום הואיל דאי בעי חזר. והרי אינו בודק ול"ה משהה חמץ ע"מ לבערו ועובר משום הואיל. וזה נמי טעם הכלבו דבח"י ל"מ ביטול היינו באין דעתו לבער. והא דמקשה וכי משכחת לה לבטלי' כבר כתבתי דמיירי בדעתו לבער רק שהוא יו"ט. וכן מיושב מה שמקשים על הכלבו ממשנה דף מ"ט דשם ג"כ דעתו לבער. אמנם כשבדק הבית ול"ה שום חמץ ידוע מהני הביטול לחשש שמא ימצא גלוסקא ואם ימצא גלוסקא בדעתו לבער ומיושב דל"ק לשיטת רש"י במשנה מהא דאמרינין בגמ' דף י' בדיקת חמץ ל"ש דמדאור' בביטול בעלמא סגי. היינו דמן התורה א"י לחזור אף תוך ג' מהפקר ול"ש הואיל מדאור' ומהני ביטול מ"ה ומ"ה אמרינין שאני אומר אבל לבתר דתיקנו רבנן שיכול לחזור תוך ג' וכשחוזר מדאור' שלו מטעם הפקר ב"ד אם מבטל עובר מדאור' מטעם הואיל ובעי בדיקה דהוה כחמץ ידוע. ומעתה שפיר מקשו התוס' על רש"י שפי' שחס עלי' לשורפה א"כ מה מקשה וכי משכחת לה ליבטלה והכונה דכיון שחס לשורפה ואינו משהה ע"מ לבערו ל"מ ביטול דשייך הואיל כנ"ל. ובשלמא אם אין חס עלי' הוה משתה ע"מ לבערה ומהני ביטול שלא יהי' רק לאו אחד ועשה מנתק לה ודוק היטב. ודע דמה שכתבתי לישב דברי רש"י אף דרש"י ס"ל דביטול מטעם תשביתו ולא מטעם הפקר זה לרבנן דהשבתתו בכל דבר אבל לר"י דתשביתו בשרפה גם רש"י מודה דביטול מטעם הפקר ודוק

(ב) ובגוף הקושיא מה מהני ביטול הרי בידו לחזור תוך ג' ימים נ"ל כיון דזה תקנתא דרבנן במקום איסורא כגון בחמץ לא תקינו רבנן כעין דאמרינין בב"מ צ"ו ומ"ה א"י לחזור. ובזה מיושב קו' תוס' והר"ן דהרי בהפקר בעי ג' דהנה נ"ל טעם דבעי הפקר בפני ג' שיהי' אחד זוכה וב' עדים