בית יצחק אורח חיים קצד

דס"ל ספק טומאה ברה"ר בעי טבילה ולא סמכינין אספיקי' ה"ה דא"מ איסור לכתחלה מדאו' דרוב ל"ה היתר רק מטעם ספק כמ"ש הר"ש מפליזא וכמו דלא סמכינין אספק מטעם דיש עצה ההוגנת ה"ה דא"מ איסור לכתחלה ולדידי' ע"כ תשביתו הבערה דלאחר זמן אסורו ל"מ לבטל כקו' התוס'. ולכן אמר מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ודוק היטב בכ"ז (מיהו למ"ש בחו"ד סי' צ"ט דבאיסור הנאה לכ"ע אין מבטלין איסור דרבנן דזה גופה הוי הנאה ה"ה די"ל דבאה"נ לכ"ע מדאי' אין מבטלין דהביטול הוי הנאה מיהו יש לפלפל בזה)

(ו) ובזה מיושב דברי הכלבו דס"ל בחמץ ידוע ל"מ ביטול והקשו עלי' מהא דמקשה בש"ס וכי משכחת לה לבטלי'. להנ"ל נכון לפמ"ש בטעם דבדיקה מ"ה משום דאיכא לברורי וחייב לברר כמו ס"ט ברה"ר. אבל כ"ז לשיטת הר"ש מפליזא הובא בש"מ לב"מ ד' י' דרוב ל"ה רק מטעם ספק שהתירה תורה (הגם דברה"ר גופה הדין דרוב אסור וספק מותר כדמוכח ממשנה דשרצים עיין כתובות ט"ו וכמדומה שכבר הקשו כן על הר"ש) אבל לפ"מ שכתב בפליתי סי' ק"י דרב דס"ל הולכין בפיקוח נפש א"ה יסבור דרוב הוי ודאי. וכן נלע"ד דמ"ה רב ס"ל הולכין בממון א"ה ודוק. ולפ"ז לשיטתי' דרב ה"ה ס"ס הוה כודאי ואין ראי' מספק טומאה ברה"ר. וא"צ לברר כלל. ומעתה לרב ע"כ תשביתו קאי לחמץ ידוע ואין לבדיקה עיקר מ"ה כנ"ל ושפיר מקשה וכי משכחת לבטלי' לשיטת רב דהוא אמר הבודק צריך שיבטל אבל לדידן דפסקינין כשמואל דאין הולכין בפיקוח נפש א"ה וה"ה בממון דרוב ל"ה רק ספק ובעי בירור. קאי תשביתו בחמץ שא"י ובחמץ ידוע ל"מ ביטול ודו"ק

(ז) ובאופן אחר נ"ל לישב דברי הכלבו דהנה כבר הקשו על גוף הבטול נימא הואיל ואי בעי זכי ביה ע"י חצירו ויש לו זכות יותר מאחר דל"ב רק ריצוי. אך י"ל כמו דאמרינין בב"מ ק"ב השתא דאמר רב אסור לזכות בבצים כל שהאם רובצת כל היכא דאיהו לא מצי זכי חצירו ל"מ זכי. אמנם בש"מ הקשה מחצר דגניבה. ולישב נאמר דגמ' דב"מ קאי לשיטת רבא דכ"מ דארל"ת אעל"מ ול"מ אף בדיעבד זכייתו ושייך לומר כל מלתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ למיעבד שליח דבמחנה אפרים הקשה בכל שלד"ע דנימא הכי ותי' דכיון דבדיעבד מועיל העשי' כגון דמקדש אשה גרושה דמהני קדושי' לכ"ע כדאיתא בתמורה לכן מהני השליחות היכא דלאו בר חיובי' ולפ"ז בזכי' באיסור לרבא ל"מ חצר לזכות ואין ראי' מגניבה דלכ"ע מהני דילפינין מקרא דשינוי קונה כדאיתא בתמורה ע' נתיבות סי' ל"ד. ולפ"ז ה"ה בזכי' בחמץ תליא בהכי. וס"ל לכלבו כאביי דאי עביד מהני ומהני קנין בחמץ כמ"ש ג"כ הרמב"ם ומ"ה ל"מ ביטול מטעם הואיל. אבל הגמ' מקשה לרבא דמשני שמא ימצא גלוסקא ולדידי' לא מצי לקנות בעצמו דכמדארל"ת אעל"מ וחצר ג"כ לא זכי ושפיר מהני ביטול מקשה וכי משכחת לה לבטלי'

(ח) עוד באופן אחר יש לישב דברי הכלבו דהנה יש הוכחה מקרא דחמץ ידוע ל"מ ביטול דקשי' אמאי לוקה בשוחט פסח על החמץ והלא הוי התראת ספק שמא ביטל בלב כקו' השאג"א ואי דבאמת אין לוקה אמאי כתבה התורה לא תשחט ולא תזבח לעבור עלי' בב' לאוין כמ"ש מהרש"א בתוס' פסחים ס"ג והרי התוס' כתבו בב"מ ס"א דהיכא דלא לקי לא מוקמינין לעבור בב' לאוין. ולומר דב' מקראות אתיין דשינה עלי' לעכב שהזבח פסול ליכא למימר דבירושלמי מייתי קרא להכשיר הובא בתוס' תמורה וע"כ דלוקין ומוכח דח"י ל"מ ביטול. אולם י"ל דקרא דל"ת מיירי בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות כמו שתי' בשאג"א דלזה ל"מ ביטול דל"ה שלו. אך בצל"ח סוגיא דשוחט הפסח ס"ל דאינו עובר בלאו דלא תשחט בחמץ שקיבל עלי' אחריות דד דדוקא לענין לאו דבל ימצא גלי קרא. דבאמת דבר הגל"מ היכא דאיתא בעינא לכ"ע לכמ"ד כדאיתא בפסחים ו' רק דילפינין מקרא דל"י משא"כ בלא תשחט אינו עובר. ואמנם נ"ל ראי' דרב ס"ל דהגל"מ כמ"ד אף באיתא בעינא דס"ל בש"ס דסנהדרין ע"ב לשיטת רבא אף באיתא בעינא א"צ להחזיר בבא במחתרת ופירש"י דאף באיתא בעינא הוי כגובה משאר נכסים הואיל וברשותו ובאחריותו קאי. ומה דאמר רבא ולא הוא דכי אוקמא ברשותו לחיוב אונסין היינו לדחות דברי רב אבל רב גופה ס"ל דחיוב אונסין משוה כדידי' אף באיתא בעינא. ולפ"ז עובר בלאו דלא תשחט (וגם ר"ל יסבור הכי עיין בקצה"ח שפ"ו בשם בנו מה שהקשה אר"ל דמשני בסנהדרין ה"מ ר"ש הוא וקשי' דבדאיתא בעינא ר"ש מודה להנ"ל נכון דר"ל כשיטתי' דהתראת ספק ל"ש התראה בפסחים ס"ג וקשי' כנ"ל. וע"כ מיירי בקיבל אחריות ומוכח דבדאיתא בעינא נמי דהגל"מ כמ"ד ולכן ס"ל הכי) ומעתה הכלבו יסבור דאינו עובר בלאו דלא תשחט בקיבל אחריות כדברי הצל"ח ומוכח מקרא דל"מ ביטול בח"י אבל לשיטת רב דס"ל דהגלכמ"ד אף באיתא בעינא לא מוכח מקרא ומסברא מהני ביטול לח"י שפיר מקשה לשיטת רב גופי' וכי משכחת לה לבטלי'

(ט) ואמנם בגוף סברת רב בסנהדרין דס"ל בבא במחתרת אף באיתא בעינא לא משלם י"ל דלא כמ"ש לעיל דס"ל דהגלכמ"ד ומטעם חיוב אונסין קני לי' אך דא"ל דכל גנב קנה לגמרי הגניבה. רק דהתורה גזרה שאם איתא בעינא חייב בהשבה אבל באמת קנה לה לגמרי וכן כתב בטיב גיטין דף ל"ז וראי' מהרא"ש דס"ל היכא דנתיקרה הגניבה ונתיאש אינו משלם רק כשעת הזול עיי"ש שהאריך. וזה סברת רב. אמנם לפ"ז תיקשי אמאי גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש ואם רב ס"ל דגנב וגזלן קונים גוף החפץ ויש להם קנין ממש אמאי לא יוכל הגזלן להקדיש. והנ"ל דהרי אביי ורבא פליגי אי בע"ח למפרע גובה או מכאן ולהבא וכתבו התוס' בגיטין מ"א דהיכא דלא מצי לסלוקי בזוזי לכ"ע למפרע גובה. א"כ נהי דהגנב קנה להגניבה מ"מ אח"כ כשבא הנגנב ולוקח הגניבה גובה למפרע ול"מ הקדישו כמו בע"ח לאביי. אף דבודאי יש ללוה קנין הגוף מ"מ גובה בשעבודו למפרע. ובגנב דל"מ לסלוקי בזוזי לכ"ע למפרע גובה. ואף דלפ"ז בטבח הגנב י"ל כיון דאין שמין לגנב ולגזלן וחייב דמים לשלומי ל"ש למפרע גובה י"ל אין ה"נ דלרב בטבח מהני הקדישו מה"ט והא דאמרינין בב"ק ס"ט גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר ומקשה מי קדיש עיי"ש. ולהנ"ל י"ל דלרב מהני הקדישו י"ל דלא מקשה רק ממכירה דבזה איתא בעין והדרא בעינא ולמפרע גובה ול"מ ההקדש למפרע וליחייב דו"ה. ולפ"ז מיושב קו' התוס' בחולין מ' שפירש"י ל"מ הגביה והרביצה דכשהגביה קניא בהגבהה ונעשית שלו והתוס' הקשו מגזל ולא נתייאשו הבעלים גם מה הקשה בגמ' ממנסך להנ"ל י"ל דרב הונא כרב ס"ל דגזלן יש לו קנין בגוף הגזלה ורק דל"מ הקדישו משום שאח"כ כשגובה למפרע קדיש. משא"כ כששחט נהי דבתחלת שחיטה ל"ה שינוי אבל בגמר שחיטה הוי שינוי והגזלן לוקח השברים לעצמו דאין שמין לגנב ולגזלן ומ"ה מצי לאסור בהגבהה דלע"ע שלו. ולא יבא לידי גביינא. וכן מיושב מה שהקשה בגמ' במנסך. דנהי דלע"ע שלו מ"מ אח"כ כשיבא לידי גביינא דבמנסך לא עשה פעולה בחפץ ולמפרע גובה ולא נאסר כלל. ושפיר הקשה ממנסך. ובזה מיושב מה דמשני הגמ' הב"ע דאית לי' שותפות בגוי'. והקשו התוס' א"כ היינו מדמע להנ"ל נכון דכיון דבאמת נאסר כולו בהנאה מטעם תערובת. ולא יבא לידי גביינא. שפיר נאסר חלקו וחלק חבירו מטעם הגבהה דגזלן קונה קנין גמור רק דכשבא לידי גביינא גובה למפרע משא"כ היכא שנאסר בלא"ה בהנאה ולא יבא לידי גוביינא נאסר למפרע בהנאה כולה וקצרתי כי אכ"מ ושוב מצאתי בח"ס חלק ח"מ סי' רל"ח שהרגיש קצת דלרב בסנהדרין ע"ב מצי לאסור אבל לא ביאר טעם דאין יכול להקדיש ומ"ש הוא נכון בעזה"י

(י) עוד י"ל דברי הכלבו מחמץ ידוע. מה דקשה עלי' ממשנה דף מ"ט דאמרינין שם דמבטלו בלבו לחמץ ידוע.. דהנה לכאורה קשי' איך מהני ביטול לח"י והלא בידו לחזור ולזכות בו כנ"ל, אך י"ל דאין זכי' באה"נ. אמנם בריב"ש מבואר דיש זכי' באה"נ וכן פסק הרמב"ם דקנה חמץ בפסח לוקה ועיין בנוב"י סי' ח"י. ואמנם גוף הדבר דיש זכי' באה"נ אינו מובן דכיון דמה שיש לו אינו ברשותו איך יכניס דבר לרשותו. והלא תיכף יוצא מרשותו. אך דמצינו כה"ג בערוכין כ"ט במוכר שדהו בשנת היובל דרב ס"ל מכורה ויוצאה. ושמואל ס"ל מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. ולפ"ז לסברת רב י"ל ה"ה בחמץ קונה החמץ רגע אחד כמ"ש הר"ן ר"פ כל הצלמים דכיון דלנכרי הע"ז או החמץ מותר קונה החמץ או הע"ז. ואף דתיכף יוצא מרשותו קונה ברגע הקנין. ומ"ה עובר בב"י. אמנם לשמואל דס"ל ק"ו הנ"ל י"ל מה שכבר קני' לו אינו ברשותו ואיך יקנה עתה. והנה בעירוכין כ"ט מקשה בגמ' עלי' דרב מהא דאינו מוכר את בתו כשהיא נערה דאמרינין ק"ו ומשני התם לא הדרה ומזבנה ומ"ה אמרינין ק"ו אבל ביובל הדרה ומזבנה לאחר היובל לכן ל"א ק"ו. ולפ"ז נ"ל דלר"י דס"ל חמץ לאחר הפסח אסור בהנאה ול"ה ומזבנה אמרינין ק"ו. ואין זכי' בא"ה משא"כ לר"ש דלאחר הפסח מותר מדאורייתא והדרה ומזבנה יש זכי' באה"נ נהי דעתה אינו ברשותו מ"מ קונה עכ"פ על רגע אחת לרשותו ול"ש ק"ו הנ"ל ומ"ה לר"מ דס"ל ג"כ כר"י דחמץ לא"ה אסור כדאיתא פסחים ל"א ועיין בצל"ח פסחים י"א ומהני ביטול דל"ש הואיל ושפיר אמרו ר"י ור"מ דמהני ביטול לחמץ ירוע אבל הכלבו שפוסק לאחר הפסח מותר ול"א ק"ו דהלכה כרב באיסורא ויש זכי' באה"נ ל"מ ביטול לחמץ ידוע

(יא) ודרך אגב נ"ל במה דמהני ביטול ע"י שליח אף דל"מ הפקר ע"י שליח ע' בנוב"י דהנה הא דל"מ הפקר ע"י שליח אינו מובן והלא הקדש מהני ע"י שליח כדאיתא תמורה ט' וה"ה הפקר. אך נ"ל דה"ט דהרמב"ם כ' דהפקר מטעם נדר. וכיון דאסור לנדור כדאיתא בריש חולין ה"ה דלכתחלה אסור להפקיר וכיון דהוי דבר עבירה אשל"ע. ומצאתי בבית מאיר סי' קי"ט שהרגיש בזה אהא דל"מ שבועה ע"י שליח עיי"ש. ולפ"ז עיקר