בית יצחק אורח חיים קצג

אמירה דידהו אף בכה"ג דע"כ הברייתא מיירי בהני דאל"כ למ"ל אמירה. ש"מ דרובא דתליא במעשה ל"ה רק מדרבנן. וממילא ש"מ דחזקתו בדוק היכא דבדיקה ל"ה רק בדרבנן דנחות דרגא. וכמו היכא דבדיקה דאו' מהני אמירה ה"ה היכא דבדיקה ל"ה רק בדרבנן סמכינין אחזקה מטעם הנ"ל. ומקשה ודילמא שאני הכא משום דקאמרי הני ולעולם מיירי בסתם היכא דבדיקה ל"ה רק מדרבנן ומ"מ ל"מ רובא דתליא במעשה ובעי אמירה ומקשה תיפשט לפ"ז דאין חזקתו בדוק. עד דמסיק לעולם חזקתו בדוק והכא מוחזק לן דלא בדיק והימנוהו רבנן בדרבנן

(ב) וקצת יש מקום לומר דבחצר של אשה וחמץ שלה ל"מ ביטול דכבר הקשו האחרונים מה מהני ביטול הרי י"ל דיעבור בב"י הואיל ובידו לזכות ואף שהתוס' כתבו דל"מ הואיל ובידו לקנות הסברא היא דאיהו לא עדיף מאחר דגם אחר יכול לפדות חמץ. אבל אם מוכח החמץ בחצרו והוא א"צ למעשה רק לריצוי י"ל הואיל עיין בישי"ע ואמנם י"ל דמה"ט ל"ק החמץ בקנין חצר דלגבי חמץ הוי חצר שאינו משתמר. דכיון דאסור למחות לכל הבא ליטול כמ"ש הנתיבות סי' רע"ה ומ"ה כתב שם דהוי כהניח חפצי' ברה"ר עיי"ש. והרא"ש כ' בב"מ דחצר משתמרת קונה מטעם שליחות וחצר שאינה משתמר אינו קונה. אף העומד בצדו רק מטעם יד. ולפ"ז נהי דבגברי מהני ביטול דל"ש הואיל שחצירו יקנה לו דבגברי ל"ק מתורת יד רק מתורת שליחות ובעי חצר המשתמר משא"כ באיתתא דחצר משום יד איתרבאי ומהני עומד בצדו אף בחצר שאינו משתמר ושייך הואיל. ולכן בס"ד דגמ' הי' מפרש הברייתא דנשים נאמנים בבית שלהם, והברייתא מיירי בחמץ ידוע כמ"ש הפ"י מדקתני על ביעור חמץ ול"מ ביטול דשייך הואיל ומדקתני נאמנים ע"כ הא דרובא דתליא במעשה הוא רק מדרבנן ובדרבנן מהני נאמנות. ולפ"ז היכא דהבדיקה בדרבנן ל"מ אמירה כנ"ל. ולבסוף מסיק דלא מיירי בבית שלהם רק בשל אחר. ומהני ביטול שלו דל"ש הואיל דחצר באה"נ א"ק דל"ה משתמר ומ"ה מהני אמירה דידהו אבל רובא דתליא במעשה לא פשיט לן ודוק

(ג) עוד יש לפרש האיבעי דמסופק אי חזקת כשרות היא מטעם רוב כמ"ש הפ"י בגיטין י"ז. ולפ"ז ל"מ היכא דתלי במעשה. או היא בטבע כמו שכתב בבית אפרים חלק יו"ד סי' א' דחזקת כשרות היא בטבע עיי"ש והארכנו בתשובה אחת דתליא אי ע"א נאמן להשיא אשה מן התורה דקושית הב"א אס"ד דהיא מטעם רוב אמאי נאמן עד לר"מ ניחוש למיעוטי י"ל דב' עדים נאמנים מטעם דניחוש ששניהם מהמיעוט הוי מיעוטא דמעוטי כמ"ש בתשו' בית יעקב וגם בפ"י בהקדמה לס' נשים בשם חתנו הגאון מ' בעריש וע"א באמת אינו נאמן אך לשבועה. אך אם ע"א נאמן לעדות אשה קצת מוכח דעדיף חזקת כשרות מרוב דאל"כ נימא סמוך מיעוטא לחזקת א"א. ולפי הסברא דחזקת כשרות עדיף מהני אף דתליא במעשה. וזה היא כונת האיבעי' דגמ'

(ד) ונבוא לישב קו' התו' ד"ה מדאור' על רש"י דתשביתו היינו ביטול מר"ע דהוכיח דהיא מעיו"ט דמצאנו להבערה שהיא אב מלאכה והלא תשביתו היא ביטול, עוד הקשו מאך חלוק דהוא לאחר חצות ואז ל"מ ביטול

ונ"ל לישב קו' ראשונה בדרך זה. דהנה בקרא דאך ביום הראשון תשביתו יש לפרש בב' אנפין או דקרא מיירי בחמץ שאינו ידוע ומ"מ צריך בדיקה או ביטול משום דהבית בחזקת חמץ ומ"ה לא כתיב תבערו דבחמץ שא"י ל"מ לכתוב תבערו ולפ"ז לעולם ל"מ ביטול לחמץ ידוע דלא מוכח מקרא. ובדיקה או ביטול מן התורה. אמנם אם אין לבדיקה וביטול עיקר מן התורה לחמץ שא"י כדעת החולקים על הר"ן. וקרא דתשביתו קאי לחמץ ידוע ומדלא כתיב תבערו מוכח דמהני ביטול לחמץ ידוע. והנה הפ"י ריש פסחים תמה על הפוסקים דצריך בדיקה מן התורה והרי הוי ס"ס שמא לא הי' חמץ כאן ושמא אכלתו חולדה ולפ"ז לר"ע דחייש למעוטי מדאורייתא כמ"ש תוס' חולין י"ב ל"מ לדידי' ס"ס ובעי בדיקה מן התורה לחמץ שא"י ולחמץ ידוע ל"מ ביטול רק ביעור. ושפיר קאמר ר"ע לשיטתי' מצינו להבערה שהיא אב מלאכה. אבל לדידן דל"פ כר"ע וס"ס מהני שפיר כתב רש"י דתשביתו היינו ביטול כנ"ל ולפ"ז קשה לי דבפסחים מ"ט איתא בנזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו והולך לשחוט פסחו אם יכול לחזור למצותו ילך ויבער ואם לאו יבטלו בלבו וכתב המג"א סי' תמ"ד דמשמע דאם הוא לאחר חצות דא"י לבטל ילך ויבער אף אם א"י לחזור למצוה ושם איתא עד כמה חוזר ר"מ אומר בכביצה משמע שר"מ מודה ברישא דמהני ביטול לח"י וקשי' דלר"מ דחייש למעוטי ול"מ ס"ס צריך בדיקה מדאו' בחמץ שא"י דבחזקת איסור ר"מ חייש מדאו' לשיטת התוס'. וקאי תשביתו בחמץ שא"י ובחמץ ידוע ל"מ ביטול ואמאי ס"ל דוקא ביכול לחזור למצוה הרי לדידי' ל"מ ביטול להנ"ל. ולישב זאת נאמר דר"י ס"ל בנדה נ"ט ע"ב דאף ר"מ דמטמא באשה שעשתה צרכי' בספל מודה באיש ואשה שעשו צרכיהן דטהורה משום דהוי ס"ס הרי דאף ר"מ דחייש למיעוטא מודה בס"ס (ועיין מה שהקשה בשעה"מ בתי' הר' אברהם מבורגיל דמ"ה לר"מ קטנה אינה מתיבמת משום שמא בעלה לא הי' מקפיד. שהקשה דהיה ס"ס שמא אינה אילונית ושמא בעלה הי' מקפיד. ולר"ל דס"ל בנדה דלר"מ ל"מ ס"ס לק"מ ודוק) וכן הביא בשב שמעתתא א' פ' י"ח ראי' מזה דלר"מ מהני ס"ס מיהו למ"ש הר"ן בחידושי נדה דטעמי' דר"מ דמטמא באשה שהי' עושה צרכי' משום דחייש למיעוטא עיי"ש א"כ כשיש עוד ס"ס בהדי רובא מהני ואין ראי' דמהני ס"ס לחודי' מיהו דברי הר"ן בלא"ה צ"ע דהרי ר' יוסי מטהר ור' יוסי חושש למיעוטא ביבמות ס"ז ואם נאמר דשם אין הטעם משום מיעוט כדמוכח ג"כ בנדה י"ד ראי' הנ"ל דלר"מ מהני ס"ס נכונה. ולפ"ז שוב לר"מ בדיקת חמץ ל"ד וקרא קאי על חמץ ידוע דמהני ג"כ ביטול. אך קשה לר"ל דס"ל בנדה שם דלר"מ ל"מ ס"ס ולדידי' בעי בדיקה מדאו' ול"מ ביטול לחמץ ידוע. ואמאי לר"מ בא"י לחזור למצוה לא ילך ויבער וי"ל דהנה הא"ע חולק על המג"א וס"ל אף אם א"י לבטל לא ילך לבער בא"י לחזור למצוה ומייתי ראי' מהולך לשחוט פסחו דבודאי א"צ לחזור אף אם לא ביטל דמשה שיש בו כרת דוחה לעשה דתשביתו ובצל"ח חלק עלי' דאדרבה בפסח דעובר בלאו דלא תשחט ל"ש לומר דעשה דוחה לל"ת זו דבהכי אסרה רחמנא. דעיקר ל"ת נכתב על עשה זו עיי"ש (ואם לדין יש עליו תשובה בסברא זו די"ל דקרא אסר היכא דאפשר להשבית. וכמו שכתבו תוס' לענין שחיטת מוסף לאחר התמיד דעשה דרבים דוחה אף דעיקר קרא אתי' על קרבנות שלא לשחוט אחר התמיד והיינו מה"ט). אך סברת הצל"ח ל"ש רק לר"י דל"ב שיהי' החמץ עמו בעזרה אך לר"ל דס"ל דף ס"ג דבעי דוקא שיהי' בעזרה צדקו דברי אה"ע ולר"ל א"צ לחזור אף בלא ביטל מטעם עשה דפסח דוחה. ולפ"ז ר"ל בנדה כשיטתי' דס"ל גם בא"י לבטל אינו הולך ומבער רק ביכול לחזור ומ"ה לא פליג ר"מ ברישא ודוק

(ה) ובאופן אחר י"ל ב' קו' התוס'. דלכאורה י"ל קו' הפ"י אשיטת הפוסקים דבדיקה מן התורה והלא הוי ס"ס די"ל כיון דאיכא לברורי בבדיקה ל"מ ס"ס כדעת הרשב"א הובא בש"ך סוף סי' ק"י דס"ס דאיכא לברורי אסור ויש סברא לומר דהיא מדאו' כמו שכתב מהרי"ט דאף להרמב"ם דספק מ"ה לקולא היכא דאיכא לברורי מדאו' אסור ה"ה בס"ס. אמנם הרא"ש פ"ב דע"ז כלל ל"ה ס"ל דס"ס א"צ לברר כלל. ועיין נוב"י יו"ד סי' נ"ה וי"ל דזה תליא במחלוקת אי ספק טומאה בר"ה צריך לטבול דאמרינין בע"ז ל"ז הלכה ואין מורין כן. והטעם דספק טומאה בר"ה הקילה תורה דוקא בטהרות דל"מ טבילה אבל בגברי דמהני טבילה צריך לטבול ולא סמכינין אספיקא וליוסי בן יועזר שם הלכה ומורין כן. וא"צ לטבול כלל. וה"ה בס"ס באיכא לברורי תליא בזה דלמ"ד א"צ לטבול ה"ה בס"ס א"צ לברר דספק טומאה בר"ה כס"ס דעלמא דמיא. ולמ"ד צריך לטבול דלא סמכינין אספיקא ה"ה באיכא לברורי וגם בפלוגתא שבין הרמב"ם וראב"ד אי אין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא או רק מדרבנן תליא בזה דלמ"ד ספק טומאה ברה"ר צריך לטבול דל"ס אספיקא ביש לו תקנה ה"ה דאין מבטלין איסור לכתחילה דלא סמכינין ארוב לכתחלה ולמ"ד א"צ לטבול דסמכינין אספק לכתחילה ה"ה ארוב סומכין לכתחילה: וכן מצאתי בט' שיטות להגאון מהר"ץ ראזיניס. והנה ר"ע ס"ל במשנה דטהרות ריש פ"ה דספק טומאה ברה"ר טמא והקשה הר"ש וכי ל"ל לר"ע ספק טומאה ברה"ר ותי' דס"ל דוקא בטהרות טהור אבל בגברא בעי טבילה. ולפי מ"ש לעיל לסברא זו ס"ס דאיכא לברורי חייב לברר. גם יסבור דאין מבטלין איסור לכתחלה מדאור'. ומעתה מיושבין ב' קושיות התוס' דר"ע כשיטתי' דס"ס דאיכא לברורי ל"מ וחיוב הבדיקה מ"ה שפיר ס"ל חמץ ידוע ל"מ ביטול רק ביעור וחמץ שא"י בעי ביטול או בדיקה וקרא דתשביתו כולל שניהם כמבואר בכ"מ ומ"ה כתיב תשביתו ולא תבערו משום דקאי גם אחמץ שא"י. משא"כ לדידן דס"ל ס"ט ברה"ר א"צ לטבול רק שאומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד דהלכה כר' ינאי בע"ז ולא כר"י כמבואר במ"ל פ"י דמקואות (ע' לעיל סי' ל"ה אות י"א) ולפ"ז ס"ס דאיתא לברורי א"צ לברר ול"ב בדיקה מדאו' וקאי תשביתו בחמץ ידוע ומדלא כתיב תבערו משמע ביטול אף בחמץ ידוע כשיטת רש"י. ולפ"ז מיושב קו' הב' שהקשו התוס' והלא תשביתו לאחר זמן איסורו ולא מצי לבטל. דהנה קשי' למ"ד א"מ איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן אמאי חמץ לאחר זמן אסורו הוי אב"ר לבטל דאסור בהנאה והרי מדאו' יכול לבטלו ברוב וליהנות ממנו. וצ"ל דכיון דמדרבנן אסור לבטל ול"מ בטולו אם ביטל במזיד ל"ה ברשותו. וזה מדרבנן אבל בקרא גופי' י"ל דמדאו' יכול לבטל אף לאחר זמן איסורו דהוי ברשותו לבטל ברוב וליהנות ומ"ה ל"ק קו' תוס' אקרא איך יבטל לאחר זמן אסורו דמדאו' מועיל הביטול דברשותו קאי ובזה מיושב קו' התוס' הראשונה בפשיטות יותר דלר"ע כשיטתי'