בית יצחק אורח חיים קצב

יש להתוכח דכיון דבפסח לא הועיל מכירתו ועבר אז לא מועיל מה שאח"כ הוי מכירה למפרע. ועוד כיון דמדרבנן לא יבא לרשותו ל"ה מכירה מדאור' ודו"ק) ובהכי נ"ל לישב דברי הש"ע אה"ע כ"ח שפסק מקדש בשעות מדרבנן וחמץ דאורייתא או חמץ דרבנן ושעות דאורייתא הוי ספק קדושין ובגמ' אמר ר"ג א"ח לקידושין ונ"ל דהנה הטעם דל"ה קדושין דאה"נ א"ב ול"מ להקנות לה דל"ל הטעם שאינו ש"פ דשמא האפר ש"פ אך לפמ"ש השיטה מקובצת דדבר שאב"ר כשיבא לרשותו מהני למפרע המכירה ה"ה הכא כיון דמותר לאחה"פ ומהני קנינה למפרע. אך הדבר יתכן דהרי אסור לאחה"פ מדרבנן ולא יבא לרשותו ומעתה נכונים דברי הש"ע דבשעות דרבנן או חמץ דרבנן הוי ס"ק שמא האפר ש"פ ומשום שאינו ברשותו ל"ח זה הוי תרי דרבנן דלע"ע א"ב מדרבנן ומראו' השתא נמי ברשותו ועוד אף אם השתא אינו ברשותו יבא לרשותו אחר הפסח ומהני קידושין ורק מדרבנן אסור לאחה"פ וזה הוי תרי דרבנן ומש"ה מהני הקידושין משא"כ בחמץ בשעות דאור' הוי חד דרבנן עכ"פ ור"ג א"ר כשיטתי' דלאחה"פ אסור מדאו' ומ"ה ס"ל א"ח לקדושין ודוק. מיהו שמא יש לחלק בין הך דב"ק לאה"נ

(יא) ובדרך פלפול העליתי בעזה"י ישוב נכון לדברי הש"ע דלתי' הב"ח הובא בח"מ דהואיל דאנן פסקינין כר"י דחמץ בשריפה ואפרו מותר הוי ס"ק שמא האפר ש"פ במדי ור"ג ס"ל כרבנן דאפר אסור ומ"ה ס"ל מקדש בחיטי קורדניתא א"ח לקדושין צ"ל דע"כ מיירי בהיא יודעת שאסור וכונתה אאפר דבאינה יודעת הוי מ"ט וזה רחוק. ולכן נ"ל לתרץ בהקדם מה שנ"ל בהבנת דברי תוס' ב"ק ע"ב ד"ה דאי דשם דקדקו התוס' דתקרובת ע"ז דאורייתא מדקאמר לעיל לאו דמרה קטבח וכתבו ומיהו יש לדחות דבע"ז אפי' ל"א אלא מדרבנן חשיב לאו דמיה כיון דמדרבנן אסור בכל הנאות ואפי' קידש אשה אינה מקודשת כדאיתא בתוספתא המקדש ביי"נ וכו' אינה מקודשת אבל חשנ"ב אם הוה דרבנן מקודשת כדמוכח בקדושין ולהכי חשיב דמיה. ודבריהם מקושי הבנה דמ"ש תקרובת ע"ז דאינה מקודשת אף אם היא דרבנן לחשנ"ב דאם היא מדרבנן מקודשת. ולכאו' יש לפרש דתקרובת ע"ז כיון דאכילה אסור מ"ה מיקרי יש לו עיקר בתורה ולכן אינה מקודשת אבל חשנ"ב למ"ד ל"ד גם באכילה ל"ד כדכתבו תו' פסחים כ"ב ומיקרי אין לו עיקר מ"ה. אבל לפ"ז למה הוצרכו התוס' בדבור זה להוכיח דתקרובת ע"ז באכילה אסור מ"ה הרי ממקומו מוכרע מדאינה מקודשת בתקרובת ע"ז. על כן נ"ל לפרש לפמ"ש תוס' יבמות פ"ט ע"ב ד"ה שהפקר ב"ד דמן הטהור על הטמא ל"ל דאפקוהו מרשותו בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו. ועיין באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג שהכריח מזה דל"א הפקר ב"ד הפקר רק היכא שחכמים לא הניחו לו שום זכות אבל אם גם הם הניחו לו זכות ל"ש לומר הפקר ב"ד עיי"ש והארכתי בפרט זה. ולפ"ז נ"ל דרש"י פי' בהא דמקדש בחיטי קורדניתא א"ח לקדושין מטעם הפקר ב"ד הפקר (והא דלא פירש"י משום דלא ש"פ הטעם כיון דמדאורייתא ש"פ הו"ל מקודשת מדאו') ולפ"ז שפיר כתבו תוס' ב"ק דבתקרובת ע"ז דאפי' אפרן אסור כדאיתא פסחים כ"ז ולא הניחו חכמים שום זכות שייך הפקר ב"ד ומ"ה אינה מקודשת משא"כ בחשנ"ב דהוא מהנשרפין ואפר מותר מ"ה ל"ש הפקר ב"ד דל"ה הפקר לגמרי שיש לו זכות בהאפר ולכן מקודשת. ולפ"ז מיושב דברי הש"ע דר"ג ס"ל דחמץ מהנקברין ואפר אסור ולכן שייך הפקר ב"ד ולכן אח"ל אמנם לדידן דחמץ מהנשרפין ואפרן מותר הו"ל ס' קדושין דשמא אין הלכה כר"ג מטעמא דכתיבנא

ולפ"ז מיושבין דברי חכמי וויניצאה דאם בטל בשש מותר לאחה"פ והפ"ח סי' תל"ד הקשה מהא דמקדש בחיטי קורדנייתא א"ח לקדושין להנ"ל נכון דלדידן דחמץ משנשרפין ואפרן מותר ל"ש הפקר ב"ד כיון שיש לו זכות בהאפר. ומהני ביטול מדאורייתא שלא יעבור בב"י וכיון דל"ע מדאור' בב"י לא קנסוהו ומותר לאחה"פ ור"ג כשיטתי' כנ"ל. ולפ"ז ה"ה בהשליך החמץ גם לאחר שש והגוי זכה בו יש לצרף לסניף דעת בעה"מ דפוסק כר"ש דחמץ ל"א בע"פ רק מדרבנן ול"ש הפקר ב"ד לפמ"ש לעיל וזכה הגוי מדאו' ול"ע הוא על ב"י ומותר לאח"פ

הנה כ"ז הארכתי בחמץ גמור האיך הדין אך בנידון דידן ל"ה ח"ג דבסי' תנ"ד מבואר דסובין אינו מחמיץ וע' פמ"ג שכ' דקליפה העבה אינו מחמיץ כלל והקליפה הדקה ג"כ אינו מחמיץ רק מחשש קמח וכל שעברו ל' יום בודאי אינו מחמיץ ועיי"ש שפסק דא"צ לשער רק כנגד מעט הקמח משמע דהסובין אינו אפילו נוקשה אמנם בסי' תס"ה בטו"ז ובסי' תמ"ז במג"א משמע דסובין הוי נוקשה ורק מחשש קמח אולי הוי חמץ גמור ובישנות אין כאן חשש קמח ועיין בבית אפרים סי' ל"א כתב להקל באיסור משהו אמנם לדעתי נראה אף להפוסקים דמורסין אינו מחמיץ כלל זה דוקא בפ"ע משא"כ אם הוא עם החטה והחיטה נחמצה אף המורסן נחמצה ולכן ל"מ מ"ש דמורסין אינה מחמצת דבסובין מחוטים לחותים החשש שמא נחמצו בלתיתה עם החיטים אך אעפ"כ ל"ה רק נוקשה ואף דבחמץ בעינן עד שפסול מכלב דווקא אם מעיקרא חזי לאדם משא"כ הסובין מעולם לא חזי לאדם וא"ל דבעודה עם החטה ראוי לכוס כדאמרינן בשבועות דאף לכוס ל"ח רק הקמח שבתוכה ולא הקליפה ונמצא דל"ה רק נוקשה ונוקשה שעבר עלי' הפסח מותר והחשש שיש עלי' קמח בודאי יש רוב מהסובין נגדו ואף דזה הוי מבשא"מ מ ואולי מיקרי לח ביבש וכיון דאין ס' אסור להשהות ועוד אולי ניכר האיסור מ"מ הוי ספק אולי יש בו ס' ול"ה רק משהו ומ"ה מותר לאחה"פ ודע דמשמע מדברי הפ"מ דקמח חיטין במקום שנהוג ללתות הוי חמץ גמור ואסור בודאי לאחה"פ ובסוף תמ"ג כתב קמח חיטין במקום שנהגו ללתות הוי ח"ג ובמקום שלא נהגו הוי ח"נ ובסי' תמ"ג סעי' ח' ט' מביא דברי הצ"צ דאינו דומה לתיתה שלנו ללתיתה דהש"ס וכתב דאם שהה אסור בהנא' ומ"מ בקמח שעבר עלי' הפסח יש לעיין דהרי בנמצ' חטה בתבשיל אף ששהה שם הרבה ולא נתרככה מותר התבשיל ואף בנתרכבה לדעת קצת הוי רק ספק ולא ודאי וכש"כ בחיטין לתותין הוי רק ספק ובדרבנן ספיקא להקל ולכן הי' נ"ל דאף קמח שעבר עלי' הפסח מותר אמנם מדברי הפ"מ משמע לאיסור ושמעתי שיש חילוק דבקיץ באמת שוהין החיטין במים הרבה אמנם בחורף אינם מניחים החיטין במים ואין שורין בתוכו רק זורקין עלי' מעט מים ואין שוהין רק מעט וע"כ לדעתי יש להורות בעבר עלי' הפסח ובעל הקמח ביטל חמצו בעה"פ להתיר עפ"י ביטול ברוב בהנאה ואם יש עוד צדדי' יש להתיר אף באכילה. סיומא דפסקא דהסובין מהשאלה הראשונה הואיל וזרק הסובין לר"ה והעכו"ם זכה בסובין בודאי מותר מכמה טעמים והסובין השניים ג"כ מותרים ואף למ"ש דהחשש שנחמצה כבר מ"מ הוי רק נוקשה וחשש קמח דבוק ליתא בישנות ועוד דבקמח גופא כבר נסתפקתי להתיר ומ"מ יבטלנו ברוב והנלפע"ד כתבתי וד' יצילינו משגיאות

יצחק שמעלקיש

הג"ה הנה אחר כמה שנים בא שאלה לפני בשכר ששכח למכור ונזכר בע"פ אחר חצות וצויתי להשליך לנהר וכן נעשה מעשה ולא רציתי לסמוך על תשו' פ"י כי אז כבר יצא לאור שו"ת ח"ס א"ח ושם סי' קי"ב מפקפק על היתר זה הגם כי בפנים הראיתי ת"ל לו פנים בהלכה מ"מ לענין חשש שיעבור בפסח על ב"י. אין לסמוך על זה בח"ג אך בקמח או בדבר שאינו חמץ מבורר יש לסמוך על זה

והנה ש"ב הרב הגאון רשכב"ה האבד"ק לבוב נ"י השיב על דברי בשו"ת שואל ומשיב ח"ג סי' ר"ט ואחרי בקשת הסליחה יש להשיב על השגותי' מ"ש דמילה נמי הוי רוב ולא ספק מ"מ ודאי קודם לרוב והרי המג"א גופי' כתב דתשביתו קודם. ואנכי אך להוסיף ביאור על המג"א באתי. ומה שכתב דבח"מ מבואר דגם בא"ה של דבריהם מחזיר הדמים ולדברי דז"נ וזל"ח ונחית אדעתא דתשלומין חייב אמאי מחזיר. כבר כתבתי בפנים דבא"ה שאסור לכל העולם ל"ש זאת אך בא"ה שאסור רק לדידי'. ומ"ש דלדברי אם ישהה חמץ יוכל להניח ברה"ר וע"כ ל"מ יאוש רק בדבר שהי' שלו אבל בדבר שאינו שלו ל"ש יאוש. בפנים הבאתי דברי הקצה"ח סי' ת"ה שכתב דא"ה מיקרי שלו וטעם דל"מ הפקר משום שא"ב והקשה שם דלאחר שנגמר דינו עכ"פ יאוש הוי ותי' דביאוש בעי אתי ליד זוכה הרי מבואר כדכתיבנא ולא עלי תלונתו. גם במ"ש דא"ה דרבנן ל"ש הפקר ב"ד שהניח לו זכות בהאפר והביא דעת הריטב"א דאינו יכול לקדש בהאפר אמת דדעת הריטב"א כן היא אבל התוס' לא ס"ל זאת כמבואר בדבריהם בקדושין ובפסחים מיהו בצל"ח סוף פ"ק דפסחים בהשמטות מבואר כדברי הריטב"א ושם צידד שגם התוס' ס"ל דנפקע שם בעליו ודוק

סימן ס

בסוגיא דבדיקת חמץ פסחים ד' דרשתי בעזה"י בשבת הגדול תרל"ג פה"ק פרעמיסלא

(א) לישב קו' הפ"י בהא דמיבעי' לן אי חזקתו בדוק והלא החזקה היא מחמת רובא ורובא דתליא במעשה ל"מ נ"ל מכאן ראי' למ"ש רי"ט אלגזי בכורות דף כ"ב ע"ב דפוס פ"ב דמדאורייתא מהני רובא דתליא במעשה ורק מדרבנן ל"מ עיי"ש א"כ י"ל כי לא מהני רובא דתליא במעשה בדאורייתא אבל בדרבנן מהני כעין שכתבו תוס' נדה נ"ו ד"ה מבין דאע"ג דדם נכרים מטמא מדרבנן בכתמים דרבנן ל"ג וכיון דבדיקת חמץ דרבנן מ"ה מהני רובא דתליא במעשה. וזה גופה הי' האיבעי אי הא דרובא דתליא במעשה ל"מ הוא מדרבנן ומהני באד"ר או מדאו' ול"מ בדרבנן ובהכי מיושב קו' התו' ד"ה לאו משום מאי ס"ד אי חזקתו בדוק מה צריך לאמירה דהני. דהנה יש למצוא בדיקה דאורייתא והיינו במי שדרכו לקבל פקדונות מאחרים ומקבל עליהן אחריות ודעת השאג"א דל"מ ביטול בזה. ולפ"ז הבדיקה בדידי' דאור' דשמא יש לו עוד חמץ. ומ"מ מהני אמירה דידהו אם נאמר הא דרובא דתליא במעשה ל"מ הוא רק מדרבנן בדרבנן מהני אמירה דידהו ואם מדאור' ל"מ אמירה דידהו. ומדחזינין דמהני