בית יצחק אורח חיים קצ

ר"י הגלילי. משום דלא חסרי' לכהן דהוא א"ה ואמאי הרי זה נהנה וזה ל"ח וא"ל דדוקא היכא שנהנה מממון חבירו אמנם א"ה לאו ממון חבירו הוא רק הפקר דז"א לשיטת הרשב"א סוכה וקצה"ח הנ"ל א"ה אית לי' בעלים אך הדבר נכון. דאנן פסקינין ז"נ וזל"ח פטור. ומעתה הקשה להמ"ל קו' גדולה בדברי הבעה"ת. דלפי המבואר בח"מ שס"ג דהא דז"נ וזל"ח פטור דוקא בלא נחית אדעתא דאגרא. אבל בגילה דעתו שרוצה ליתן שכירות חייב ליתן ומקורו מהגמ' אם עמד ניקף וכו' ומש"ה בשלמא באוכל תרומת חמץ או הקדש פטור אף שנהנה דז"נ וזל"ח הוא אבל בלוה מחבירו מעות א"ה הרי לוה בפירוש אדעתא לשלם ואין לך גילוי דעת גדול מזה. וא"כ אמאי לא ישלם לחבירו הרי נהנה ממון חבירו ומ"ה הוצרך לפרש דברי בעה"ת דנהי דהוא חייב מ"מ אסור המלוה ליקח המעות. או דהוי חליפי חליפין או דהוי כמחליף לו השתא ונכונים מאוד דברי' המ"ל. ובזה נראה לישב סוף דברי הבעה"ת במה שפסק בערלה לד"ה אינו פורע לו כלום ותמה המ"ל הרי להר"ם הדמים מותרין ומה שתי' דהוי כמחליף השתא תמוה כאשר התפלא הבר"א דאיך התיר הרב אלחנן הובא בתוס' ע"ז ס"ג ליתן לגוי יי"נ ואח"כ ליקח הדמים. ולא אמרינין הוי כמחליף השתא עיי"ש ולדעתי הדבר נכון דבירושלמי מבואר דאכילת איסור ל"ש הנאה. ומש"ה נכונים מאוד דברי הבעה"ת בשלמא בלוה דמים הדמים אינם אסורין רק למחליף ולא לאחר ולא הוי לאחר א"ה. וכיון שנהנה אף אם לא חיסר חבירו מ"מ הרי נחית אדעתא דאגרא. ומש"ה הו"א שחייב ורק שאינו יכול לשלם. דאף חליפי חליפין אסור אמנם בסיפא בלוה ערלה שאסור גם לחבירו ואכילת איסור ל"ש הנאה זל"נ וזל"ח פטור ומ"ה אינו משלם לו כלום ומה נחמד הוא מתק לשון הבעה"ת דברישא נקיט אינו משלם לו כלום שהרי אסורים הם למלוה והיינו דבאמת הוא מחויב בז"נ וזל"ח בגילה דעתו חייב. ורק הדמים אסורים דהוי חליפי חליפין ואמנם בסיפא נקיט אין הלוה מתחייב בהם כלל שאין זה נקרא ממונו. ולמה יכוף את זה להחזיר לו כלל והכונה דכיון דזל"נ וזל"ח שאין זה מיקרי ממונו דל"ח ואיך יכוף את זה להחזיר דאין עלי' חיוב כלל. והוא פירוש נחמד. ובזה נפשט ספיקו של המ"ל בנתן שט"ח דתליא בהנאה אם נהנה מהאיסור גילה דעתו בהשט"ח חייב ואי לא לא ונדחה דברי הבר"א סי' כ"ה מכל וכל

(ד) ובזה יתיישבו דברי הר"ן שסותרים זה את זה כאשר שאל במח"א הלכות זכי' מהפקר סי' ד' דבדף פ"ה כתב דהאוסר הנאת נכסים על עצמו יכולים אחרים ליטול בע"כ ומשמע דהוי הפקר ובדף מ"ז כ' דנהי דאסור בהנחה מ"מ נכסים דידי' נינהי אלא שאינו רשאי להנות ממנו. ולדעתי הדבר נכון דלפי המבואר עוד בסי' שס"ג ברמ"א ומקורו מתוס' דהא דז"נ וזל"ח פטור דוקא שכבר דר בו אבל א"י לכופו לכתחילה לדור בו. אע"ג דכופין על מדת סדום. ה"מ היכא שהוא בעצמו אינו יכול להנות ממנו עיי"ש וא"כ אף אנו נאמר דנהי דא"ה הוי שלו כמבואר בקצה"ח ובר"ן שהבאתי. ודלא כהנוב"י סי' י"ט שאינו בר ירושה והפלא שנעלם ממנו דברי הר"ן מ"מ שפיר כתב דיכולים אחרים ליטול על כרחו כיון דהוא אינו יכול ליהנות וז"נ וזל"ח דכה"ג כופין על מ"ס ומ"מ יש לו קנין בגוף הממון ובשעת הנאה יש להם הנאה משלו רק שמותרים ליהנות בע"כ דידי' וז"ב ואף אם מהר"ן דף פ"ה משמע דהוי כהפקר דלא כדברי מה נחמד הוא ליישב קושית הר"ן שם על הרשב"א שהקשה שמא ישאל וכתב הר"ן שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וקנין ממונו לא פקע ע"י שאלה כי אני אומר דאין כונת הרשב"א דהוי כהפקר. דהרשב"א סובר דא"ה הוי שלו ולכם קרינין בי' אלא שיטת הרשב"א דיכולים אחרים ליטול וליהנות מהם ולכלות מהם הקרן בע"כ דידי' מצד כופין על מדת סדום דאין הוא יכול ליהנות ולכן שפיר הקשה הרשב"א איך יטלו בע"כ שמא ישאל ויכול ליהנות ואז יעברו על איסור גזל ול"ש תי' הר"ן דלא מצינו שאלה בהפקר דאין זה הפקר ואין להם קנין ורק הם נהנים משלו מצד ז"נ וכו' ואם ישאל יתחייבו להחזיר דאז יכול ליהנות ואיך יקחו כעת שמא ישאל. ע"ז תירץ דל"ח לשאלה והוא נכון וברור ואפשר לומר דהר"ן הוכיח דדעת הרשב"א דא"ה ל"ה שלו דבתשו' סי' תר"ב פסק במקדש אשה שנדרה הנאה ממנו אינה יכולה נזכות בכסף קדושין הר' דא"ה ל"ה שלו ומ"ה הקשה על דברי' אמנם יש לדחות הוכחה זאת דנ"ל בהבנת דברי ריטב"א סוכה ל"ה שכתב דלולב של ערלה מיקרי לכם דכל שאין לאחרים רשות וזכות שלו מיקרי שדברי' אין מובנים אמאי אין לאחרים רשות לזכות בו הרי יכול כל אדם ליקח ממנו בע"כ ולפמ"ש נכון דהרי עיקר הטעם שיכול כל אדם ליקח ממנו הוא משום דכופין על מ"ס הואיל והוא אינו יכול להנות וכאן כיון שהוא יכול לצאת בו ידי חובת מצוה בודאי אין שום אדם יכול ליקח ממנו דנטילת לולב אינו אסור עליו דמלל"נ והרי קבעי לה למצוה ושלו הוא ומש"ה שפיר כ' הריטב"א דאין לאחרים רשות לזכות בו. ולפ"ז במקדש אשה שנדרה הנחה ממנו שפיר כ' דאינה מקודשת דכל אדם יכול ליקח דלמאי קבעי לה ומש"ה לא מיקרי שלה דיש לאחרים זכות בו. ועוד דלא סמכה דעתה פן יחטוף אחד מידה ודוק. ולפמ"ש דהא"ה ל"ש ז"נ וזל"ח יתישב מה שקשה מדברי האומר ז"נ וזל"ח חייב איך יפרנס המשנה דהאוכל תרומת חמץ בפסח אם אמרינין לפי מדה משלם דלדידן לא אתיא כריה"ג אמאי פטור הרי ז"נ וזל"ח חייב. ועוד הקשיתי דהתוס' הקשו דף כ"ט באוכל חמץ של הקדש דימעול דהרי ההקדש יכול ליהנות מהאפר ותירצו דאפר אינו ש"פ וקשה דלדברי התוס' כתובות ל' דז"נ וזל"ח וחיסר אף בפחות מש"פ מגלגלין עלי' הכל ואמאי באוכל תרומת חמץ פטור משום דלא חיסרו. והרי חיסרו בפחות מש"פ ובכה"ג ז"נ וזל"ח חייב בכולו. ועוד בהקדש לכ"ע ז"נ וזל"ח חייב דדעת הקדש איכא כדאיתא בב"ק כ' ואמאי חמץ הקדש פטור. וגם ל"ש לתרץ דאדם קץ באכילת איסור כמ"ש בירושלמי ול"ח הנאה דבמזיד ל"ש זאת כיון שיודע מאיסור ואחשבי' לאכילה וז"ב. ושוב מצאתי בתשו' בית אפרים ח"מ סי' ס"ב שהרגיש בקושיא זו עיי"ש. אמנם לפמ"ש לעיל דא"ה שא"י להנות בו שכופין על מדת סדום ודאי פטור א"כ אף למ"ד ז"נ וזל"ח חייב דוקא בעלמא הואיל ויכול להנות אבל לא בא"ה. ובזה לכ"ע פטור. כנ"ל איברא דנ"ל דבאיסור הנאה שאסור גם לחבירו ל"ש כופין אותו על מדת סדום רק היכא שלזה שרי ולזה אסור והק"ל ומזה נראה בעליל דא"ה אין להם בעלים ומ"ה ל"ק מהך דז"נ וזל"ח דנ"ה בעלי' ודוק

(ה) ובחידושי העליתי בעזה"י ישוב נכון לקו' לב ארי' חולין ד' דקשי' לי' לשיטת התוס' דהיכא דלכתחילה אינו רשאי להנות א"צ האוכל לשלם דלא כשיטת רש"י אמאי לריה"ג בשוגג משלם דמי תרומה מעלי' כדמשמע במשנה דפסחים. והרי גם לריה"ג אסר למכרו לנכרי רק מחויב לבערו לקיים מצות תשביתו כמ"ש תוס' פסחים כ"ח ועיין במק"ח ואין לו אלא דמי עצים עיי"ש. להנ"ל י"ל דהרי בכל אוכל תרומת חמץ הוה ז"נ וזל"ח וסברת אדם קץ באכילת איסור אין הכל מודים דהסמ"ע סי' רל"ד כתב בטעם דמוכר דבר איסור מחזיר הדמים הוא משום קנס ועוד דאס"ד דל"ח הנאה בשוגג אמאי משלם חומש ועיין בר"מ פ"י מתרומת פסק בנזיר ששגג ושתה כוס של תרומה פטור מחומש דלא נהנה. ושותה ביוה"כ חייב חומש וצ"ל דנזיר שאסר על עצמו שייך אדם קץ ול"ח הנאה משא"כ ביוה"כ או בפסח ודוק. וצ"ל ה"ט דפטור משום דא"ה אין לו בעלים וא"צ לשלם. ולפ"ז לריה"ג דמותר בהנאה נהי דל"ח רק דמי עצים כיון שחיסרו ש"פ מגלגלין עלי' הכל מטעם ז"נ וזל"ח וחיסרו קצת כנ"ל והא דמוכר דבר איסור אכילה חייב המוכר להחזיר ההפרש שבין היתר לאיסור הוא מטעם קנס משא"כ באכל משל חבירו אין לקנוס חבירו ודוק. ועכ"פ מוכח מזה דא"ה אין לו בעלים. אמנם מדברי המ"ל והבעה"ת והר"ן והריטב"א בסוכה נראה דא"ה יש לו בעלים ועכ"פ הדין תליא באשלי רברבי

(ו) ונבוא השתא למה דקשיא לי לשיטת הפוסקים דא"ה א"י למכרו שהוא א"ב וגם אין קונה מן ההפקר כיון שהוא שלו א"כ תיקשי אמאי מותר ליקח הדמים עבור יי"נ במשך תחילה הרי לא קנה אותו כלל ומש"ה הוכיח הפמ"ג דא"ה יכול למכרו. ובנטע שעשועים כ' דמש"ה הגוי קונה היין כזוכה מן הפקר דלשיטתי' הוי הפקר וישב בזה דלא תיקשי הרי זה ספיקא דדינא אי גוי קונה בכסף או במשיכה. ואמאי פסקינין בהחלט דהגוי קונה אותו במשיכה ומותר ליקח הדמים אלא דהוי כהפקר ובהפקר דליכא מעות לכ"ע במשיכה קונה ולהנ"ל דא"ה לא הוי כהפקר והגוי לא קנה ועדיין תיקשי אמאי מותר ליקח המעות אמנם לדעתי נראה דאדרבה מש"ה מותר ליקח המעות דכיון דהגוי לא זכה כלל הרי הוא עוד שלו ושניהם יחד הם שלו המעות והיין ואין זה חליפי א"ה דאטו מי שיש לו א"ה בביתו. אסור ליקח מעות אצל נכרי. אמנם כשנותן יין תמורת מעות אסור לקבל המעות דנהי דהגוי ל"ק כלל מ"מ הוא מקבל מעות עבור א"ה ובע"ז תופס דמי' דכל שאתה מהווה ממנו אסור משא"כ כשהגוי כבר משך היין והוא אינו נותן לו כעת האיסור והעכו"ם בלא"ה הי' יכול ליהנות והוא אינו יכול לעכבו מליהנות דזה בודאי הוי הנאה מה שמעכבו מליהנות בבית נכרי ומש"ה אינו לוקח דמים עבור א"ה ומ"ה התיר הר' אלחנן. ובזה יתיישב ג"כ הקושיא דהגוי אינו קונה רק בכסף דכאן אף בכסף אינו קונה וכן קושיות הברית אברהם. על המ"ל דהוי כמחליף לו השתא. הן אמת כי מלשון הפוסקים לא משמע כן. אבל מ"מ הדין הוא אמת

ונראה דזה פירוש הירושלמי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת לפי שאין דמיהן זאת אומרת מקדשין בגזל. ויש בו פירושים שונים. הפ' האחד לפי שאסור בהנאה להלוקח והוי מ"ט וזה ל"ש כשהלוקח ידע. וכן כשמכרן לנכרי דהרי לנכרי הוא מותר והפי' הב' לפי שאין להמוכר בו כלום והלוקח קונה כקונה מן הפקר שאין מחויב בהדמים והדמים הם בגזל. ולפ"ז שכתבתי לעיל בשם הקצה"ח והקדמונים. איסורי הנאה ל"ה הפקר רק שלו מה קאמר לפי שאין דמיהן ועוד קשיא אף לסוברים דא"ה א"ל בעלים מ"מ אמאי הוי כגזל נהי דהוי הפקר מ"מ כיון שהוא ניתן להם ההפקר והמה נותנים לו דמים עבורו. נהי דמצד א"ה אסור אבל