בית יצחק אורח חיים קפח

המלאכה מיקרי גרמא אבל כשעושה מלאכה לפעולתו אעפ"י שנעשית בסיוע דבר אחר הוא דומיא דזורה. ולפ"ז הטעלעגראף דלאח"ז נעשה מלאכה בכח אחר אולי מקרי גרמא אבל גוף הדבר צ"ע

(ב) והנה בגוף דברי זרע אמת שכתב שם דהמניע הברזל ל"ה אלא גרם כיון שאין המים הולכים על האש לכבותו בכח ראשון הוי כהך דסנהדרין ע"ז בהאי מאן דכפתי' לחברי' דבכח ב' גרמא בעלמא והכיבוי בא ע"י האדם האוחז בצינור העליון לא נהירא. דכשהאוחז בצינור העליון היא מעמיד הצינור כנגד אש אח"כ המים הולכין ע"י המניעים הברזל התחתון על האש בלי שום סיוע ובכח ראשון והאוחז בצינור העליון אינו המכבה רק אוחז הצינור והמניע הברזל התחתון הוא המכבה. גם במ"ש שם דכיון דד' בני אדם מניעים וע"י ג' יכול להעשות הו"ל לגבי כ"א כזה א"י וזה יכול כמ"ש תוס' צ"ג ד"ה מפני שיכולה לעמוד על ג' והו"ל כל רגל אינו יכול והאחרים יכולים דלא כפירש"י ומדהתם כולם טהורים ה"ה הכא כולם ל"ה אלא מסייע ומסייע אין בו אף איסור דרבנן כמ"ש תוס' שם ד"ה אר"ז. ע"כ הקיל מאוד. והדבר תמוה דג' יעשו מלאכה וכ"א א"י לעשות ומותרין לכתחלה וע' תשו' זקיני הח"ץ סי' פ"ב דמסייע אסור בשבת וע' מש"ל סי' ל"ה אות ב' ואף ראיתו מהי' רוכב דכולם טהורות עיין במאירי שכתב דמיירי ברה"ר וכולם טהורות מספק דלמא לאו עלי' נשען. וכן משמע מרמב"ם שכתב פ"ז ממי"מ הואיל ואין אנו יודעין איזו יד ואיזה רגל שלא היתה נשענת עלי' הרי לא הוחזקה טומאה באחד כולן טהורות ומשמע מטעם ספק. ולפ"ז איך נקל לענין שבת וסתמא קתני שנים שעשאוהו פטורין ומשמע דגם ג' פטורין ואסורין אף שיכולים שנים לעשות וז"ב

(ג) אך מטעם אחר יש לדון בזה ולומר דהטעלעגראף אינו עושה רק רשימה בלא סממנים. ולפי המבואר ס' ש"מ דמותר לרשום בצפורן על הספר כמו שרושמין לסימן שאין זה דבר המתקיים. ועיין בטו"ז שם והטו"ז מחלק בין קלף קשה לרך א"כ בכאן דאין עושה רק רשימה ול"ה דבר המתקיים אין כאן איסור דאורייתא. ואי דהעכו"ם השני כותב אח"כ בכתיבה ממש הרי החות יאיר מתיר ע"י עכו"ם לעכו"ם. ונהי דבגמרא משמע לאסור עיין גיטין ח' מדהתירו לומר לנכרי משום ישוב ארץ ישראל והרי אפשר ע"י עכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר אולי שם נחוץ שהעכו"ם המוכר יחתום בעצמו שטר מכירה ול"מ חתימתו ע"י אחר ועיין בשערי תשובה סי' ש"י מ"ש בשם יעב"ץ ומ"ש בזה המג"א והב"ש לענין כתב אשכנז ומ"מ אולי הרושם מהטעלעגראף הוי כתב כיון דדרכו בכך וגם הוא מתקיים על כן אין דעתי נוטה להתיר ובפרט דא"א בלא כתיבה ממש

ודרך אגב ראיתי שיש להקשות על ירושלמי שפסק ברקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה והובא ג"כ ברמ"א וצ"ע דהרי הוי דשא"מ ובגמרא ב"ק אמרו בזורה משום דהוי מלאכת מחשבת. ולדעתי אף ר"י מודה בזורה אף דהוא ל"ב מלאכת מחשבת זה דוקא אם הוא מלאכה אבל בזורה הרוח עושה ולכ"ע בעי מלאכת מחשבת. ועכ"פ לדידן דפסקינין כר"ש ודאי קשי' ולומר דהוי פ"ר עדיין קשי' מירושלמי על שיטת הערוך דהוי פ"ר דלא ניחא לי'. וצ"ל דנהנה שרוק אין מונח לפניו אך קשה דהוי משאצל"ג שוב הראה לי הגאון מלבוב שכבר הרגיש בזה בתשו' רע"א. אמנם נ"ל עפ"י דברי הבעל המאור דכל בורר הוי משאצ"ל ואהכי חייב רחמנא וה"ה בזורה ואכ"מ להאריך

יצחק שמעלקיש אב"ד דפה"ק והגליל

סימן נח

בימי חורפי הקשיתי על תוספות שבת נ"ח ד"ה אעפ"י שכתבו והא דאמרי' כפה שנתנוהו לספר טהור מן המדרס אעפ"י שלא עשה שום שינוי כיון דנאסר בהנאה ע"י כן חשיב כשינוי מעשה. ולפ"ז קשיא בב"ק צ"ו בגזל חמץ ועבר עלי' הפסח אומר לו הש"ל. והרי נאסר בהנאה ונשתנה וקני' בשינוי מעשה. וא"ל דהלא לא עשה השינוי דהרי גם שינוי ממילא קונה כמו גנב טלה ונעשה איל כדאיתא בב"ק ס"ה. ולכאורה י"ל דאתיא כר"ש דלאחר פסח מותר והוי שינוי החוזר לבריתו. ושינוי דממילא החוזר לבריתו ודאי ל"ק כמ"ש הנתיבו' סי' ל"ד אך גם לר"ש אסור מדרבנן לאחר הפסח. כדמוכח ממשנה דמה שיוכל לומר הש"ל הוא דוקא לאחה"פ כמ"ש בח"י וע"כ מיירי לאחה"פ (וע' בקצה"ח שס"ג) ומוכח דאסור בהנאה וגם למ"ש בנוב"י קמא סי' כ' דלבתר דפסקינין שיכול לומר הש"ל הוי קנס לנגזל ולא קנסוהו ומותר בהנאה. ואך אם אין אומרים בא"ה הש"ל הוי קנס לגזלן והוא עבר בב"י אסור לאחה"פ עדיין קשי' דאם א"ה הוי' שינוי מעשה נקנוס לגזלן שיאסר ולא יוכל לומר הש"ל ובלא"ה דברי הנוב"י צ"ע דגם לנגזל נקנוס שעבר בב"י באונס כמבואר בש"ע דאפי' באונס קנסו כאשר שמעתי שמקשים עלי' עוד הדבר רחוק דמשנה דב"ק לא אתיא רק כר"ש. עוד צ"ע דבתוספתא הובא בגליון הש"ס איתא יין ונתנסך אומר הש"ל. וזה הוי איסור לעולם וקשי' כנ"ל. ולישב י"ל דאיסור הנאה ל"מ לקנות ומ"ה אומר הש"ל. והא דמקשה בב"ק ס"ו כי מטי עידן איסורא ודאי מיאש וליקני ביאוש הכונה קודם זמן האיסור אז יקנה. וכן הא דמקשה בגיטין נ"ג דאם היזק שא"נ שמא היזק וקנה הקו' מתרומה ונטמאת. ולא מחמץ דהוי א"ה ול"מ קנין וכמדומה שחכם אחד השיב לי זאת. והמובחר דיש חילוק בין טומאה לגזלה דבטומאה בעינין שינוי מעשה לקלקל ואף לרבנן דבשבת נ"ב דס"ל לתקן נמי הוי ש"מ אבל לקלקל ודאי הוה ש"מ א"כ כשנאסר בהנאה בטל מתורת כלי. משא"כ לענין גניבה בעי שישתנה עצם הדבר במהותו ולא במה שנאסר. עיין מ"ש לעיל סי' ל"ד דאפי' לענין מלאכת שבת בעי קלקול בעצם הדבר ולא במה שנאסר ודוק

עוד הערה בשילהי עירובין שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמינו וכו' עיין מ"ל פ"ג מביאת מקדש דמייתי כירושלמי דאם הוציא ממקום שחייבין עלי' כרת ונפל למקום שאין חייבין עלי' כרת כבר נראה לצאת. ודייק מזה דכשהוציא השרץ הוציאו חוץ להר הבית והקשה דהרי משנה דעירובין קאי לאחר שנפרץ פרצות בירושלים דהוה ר"ה ואיך הוציא מרה"י לרה"ר. עוד הקשה אמאי לא מייתי הר"מ להך דירושלמי. ולפענד"נ בפשיטות דהנה הוצאת השרץ הו"ל משאצ"ל כמו הוצאת המה. ולפ"ז הירושלמי קאי למ"ד משאצ"ל פטור ומ"ה התיר להוציא אף לחוץ דאין שבות במקדש וכיון דעקירה הי' במקדש מותר. והרמב"ם כשיטתי' דמשאצ"ל חייב ומ"ה לא מייתי להך דירושלמי. ולפ"ז ק"ק בגמ' דאמרו שם ר"ש היכא קאי. אמאי לא פירשו דפליג אר"ע לפמ"ש מהרש"א בחידושי אגדות הובא לעיל סי' ל"ד אות ו' דר"ע ס"ל משאצל"ג חייב. ויהי' הפי' לשאר המקומות כופין עלי' פסכתר היינו אף שנמצא במקדש אין מוציאין רק לשאר מקומות ושם כופין פסכתר. כמ"ש המ"ל ובא ר"ש לחלוק ואמר מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך היינו שמותר להוציא אף לר"ה שלא התירו אלא משום שבות וגם להוציא לר"ה היא משלך דל"ה רק אד"ר. ע' מהרש"א לתירץ הגמ'. ומזה מוכח דגם ר"ע ס"ל משאצל"ג פטור. ולא רצו לאוקמא דר"ש פליג דגם ר"ע ס"ל בזה כר"ש ובמ"ל הביא שהבאר שבע הקשה אמאי לא התירו להוציא שרץ לחוץ משאר מקומות כהך עכברי דאישתכח באספרמקי דר"א בר"פ משילין ותי' דלחוץ הו"ל אדאו"ר ולמ"ש דהו"ל משאצל"ג צ"ל דטעמא דב' שבותין טלטול והוצאה לא התירו מפני הכבוד ודוק

והנה בימי חורפי הקשיתי בש"ס דעירובין מ"ד דמוקה להא דנפל דופנה לא יעמוד אדם בהמה וכלים כר"א וקשה דפירש"י דמיירי בסוכה דמצוה והרי משמע דומיא דאידך ברייתא דעושה אדם דופן כדי שיאכל וישתה ויישן דעיקר מצותו של סוכה בג' דברים כפירש"י ואיך מוקה לה כר"א הרי ר"א ס"ל סוכה וכן מכשירי' דוחה שבת ואמאי לא יעמוד אדם בהמה וכלים ודוחק לו' דסבר כר"א בחדא ולא באידך ושמא קי"ל דגם לר"א א"ד שבת רק ביום א' ולא בשאר הימים דומיא דמצה ומיירי הכא בשאר ימים ואף דא"ד למצה דל"ה מצוה רק יום א' משא"כ סוכה מצותה כל ז' מ"מ כיון דבשאר ימים אי בעי לא אכיל למה דחזר ר"א בסוכה כ"ז א"ד שבת כדאמרינין בשבת קל"א בציצית הואיל ובידו להפקירן וכעין זה כתב הטו"ז א"ח סי' ת"ר דל"ה נשבע לבטל את המצוה מה שקיבל עלי' ש"ע כיון דאי בעי לא אכיל משא"כ בשופר עיי"ש (וזה דלא כמ"ש תשב"ץ ח"א סי' ק' דאפי' בשאר ימים של סוכות הוי נשבע לבטל את המצוה אף דאי בעי לא אכיל עיי"ש). ומה דקשי' לפי תי' הנ"ל דמיירי בש"ס דעירובין בחה"מ הרי ר"א ס"ל אין עושין סוכה בחה"מ ל"ק כיון דאי נפל חוזר ובונה ואף למ"ש תוס' סוכה כ"ז דבעי דוקא מאותן עצים ל"ק למ"ש הריטב"א שם דרוב מאותן עצים סגי א"כ כשב' דפנות נשארו מותר לעשות דופן ג' מעצים אחרים. ומה דקשה לר"א איך יעשה חבירו דופן הרי ר"א פוסל סוכה שאולה ואין לו קנין בחבירו לק"מ למ"ש תוס' ומהרש"א סוכה כ"ז דלר"א יוצא בסוכת השותפות עיי"ש ודוק (וע' תשו' מאמר מרדכי סי' נ"ח)

עוד הקשיתי בש"ס דשבת ס' בתוס' ד"ה השתא שכתבו בסוף דבריהם דהא דנקט טבח ב' וג' שבתות פטור מן המתנות מכאן ואילך חייב אומר ר"י דנקט ב' לר' דבתרי זימני הוי חזקה וג' לרשב"ג ודברי ר"י סותרים לדברי ר"י בתוס' יבמות ס"ה דלענין ממון מודה רבי דל"ה חזקה רק בג' זימני ומ"ה אית לה כתובה משני. הרי דאף להחזיק ל"מ בממון רק בג' זימני וכש"כ להוציא וכיון דלרשב"ג בג' שבועות פטור מן המתנות ושבוע ד' חייב גם לרבי ליפטר בג' שבועות דבממון לא פליג רבי. ואיך נוציא ממון בחזקה מב' זימני. והנה כבר הקשה בעצי ארזים אתוס' יבמות הנ"ל מש"ס דב"מ ק"ו דמבואר דבזרע ב' פעמים מנכה לו מן חכורו לרבי הרי דגם לענין ממון מהני ב' פעמים לרבי. וזאת יש לישב אם נאמר דתוס' לא כתבו ביבמות דאף להחזיק לא מועיל לרבי רק באיכא כתובה דאמרינין שטר העומד לגבות כגבוי דמי כמ"ש הב"ש אה"ע סי' ט'. משא"כ בהך דב"מ דליכא שטרא מהני להחזיק ב' זימני. אך מדברי ר"י בתוס' שבת א"א לישב אמאי לא ליבעי גם לרבי ג' זימני ועד טביחה דלא מיחייב כמו בשור המועד כמ"ש ר"י ביבמות דמה"ט בממון ל"מ ב' זימני דומיא דשור המועד וצ"ע: