בית יצחק אורח חיים קפז

ל"ה רק כמצות עשה דרבנן ובעשה אמרינין מלל"נ. והרז"ה לא אמר רק בתעניות ומעמדות דעיקר הדבר ל"ה רק מדרבנן. ועיין ברשב"א מגילה כ' דבמצות שעיקרו מדרבנן קטן שהגיע לחינוך אינו מוציא. ומצות שעיקרו מד"ת אך השיעור דרבנן קטן שהגיע להילוך מוציא. ואין הבנה לדבריו אך בדרך זה דבעיקרו דרבנן אסמכוהו אלאו דל"ת ואיך מוציא הקטן. משא"כ בשיעורא דרבנן ל"ל ל"ת דאיך יהי' טפל חמה"ע. אבל יש לפרש בפשיטות דבמצות דרבנן החינוך ג"כ רק מדרבנן והחינוך קיל מהמצוה. משא"כ במצוה דאורי' והשיעור דרבנן חייב לחנכו במצוה זו שיעשה אח"כ בשיעור דאור' והמצוה בחינוך שיש כאן גדולה יותר. וגם בשיטת הרדב"ז הובא במג"א סי' ס' דמצוה דרבנן א"צ כונה י"ל כנ"ל הואיל והוה תיקון הלאו ובזה ל"צ כונה וקצת י"ל דגם רש"י ס"ל דבמצוה דרבנן נשים פטורות דכל דתיקן רבנן כעין דאו' תיקן ורק הואיל תפלה דרחמי נינהו שייכי נשים בגוה והו"ל כמו שאף הן הי' באותו הנס

(ו) ובגוף קו' התוס' במגילה למ"ל היקש כל שישנו בב"ת חמץ ת"ל שהם הי' באותו הנס י"ל הנה לר"ש בפסחים צ"א נשים בראשון רשות ומ"מ במצה ומרור חובה א"כ ודאי ל"ק דכיון דמיעטה מפסח מקרא דאיש הו"א דגם במצה פטורין ובעי היקש. וכן אמרינין סוף פסחים כיון דאיתקש לפסח כפסח דמי. ואמנם גם לרבנן דס"ל נשים בראשון חובה. י"ל כיון דכתב הרא"ש בפסחים דמרור א"צ כזית רק מפאת הברכה וס"ל דקרא דיאכלוהו קאי אפסח שיאכלוהו על מצות ומרורים. ולפ"ז צ"ל דה"ט דמצה בעי כזית דכתיב קרא מיוחד בערב תאכלו מצות משא"כ במרור ועיין שאג"א סי' ק' א"כ כיון דמצד הנס ל"צ כזית. וראי' דבמרור א"צ כזית ורק דמצד הקרא דבערב תאכלו מצות ונשים פטורות ממצוה זו. ולהכי איצטרך ההיקש דחייבין באכילה בכזית. וכן י"ל דאיצטרך ההיקש לבזמן דליכא פסח. דמרור הו"ל דרבנן . ומצה דאורייתא מקרא דבערב. וסד"א דנשים פטורות והו"ל לדידהו מצה כמרור ולכן יליף מהיקש (וע' מ"ש לעיל ס' ה' אות י"א). ועיין תו' קדושין ל"ד ע"ב הקשו למ"ל קרא דאיתקש מצה לחמץ. ות"ל דאיצטריך האזרח למעט נשים מסוכה שלא ניליף ממצה ש"מ דנשים חייבות במצה. ולהנ"ל י"ל אי לאו ההיקש הוי ידעינין דנשים חייבות במצה לרבנן דמכסת נפשות מרבה נשים לפסח ופסח איתקש למצה כדאמרינין סוף פסחים. וההיקש איצטריך לבזמן דליכא פסח. דאז הו"א דנשים פטורות. ונמצא דקרא דהאזרח איצטריך ג"כ דזולת זה הו"א דנשים חייבות בסוכה בזמן דאיכא פסח מט"ו ט"ו ודבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בג"ש אם הלמד חולין. ומ"ה איצטריך האזרח. ולעולם בזמן דליכא פסח לא ידעינין. ואיצטריך ההיקש דכל שישנו וז"ב. אך לפ"ז צ"ל בפסחים מ"ד דאיצטריך כל שלא נימא דנשים מותרין בחמץ הואיל ופטורין ממצה דהו"ל מעשהז"ג. ולהנ"ל בזמן הפסח ודאי חייבין במצה כמו בפסח ואז ודאי אסורות בחמץ. וצ"ל דס"ד דבזמן דליכא פסח מותרין בחמץ. וזה מלתא דדחיקא טובא. וע"כ ס"ל לגמ' דר"א יסבור כר"ש דנשים בראשון רשות או דלא ס"ל דנשים יהי' חייבות במצה הואיל וחייבין בפסח כיון דהוקשה כל התורה לתפלין ומה"ט נשים פטורות ממעשהז"ג היקש זה עדיף מהיקשא דפסח ומצה. והתוס' שכתבו ביבמות דף ד' דהיקשא עדיף מסמוכין היינו היקש לתפילין דהוא עדיף מכל ההיקשים ומה שקשה בזה דלרבנן איצטריך כי כל שלא תימא נשים דליתא במצה ליתא בחמץ והרי מכסת נפשות מרבה נשים בדף צ"א וכיון דחייבות בפסח חייבות במצה דאיתקש להדדי דף ק"כ ולומר דעדיף יותר היקשא דתפילין לפטור נשים ממעשהז"ג ולפ"ז נצטרך לומר דנשים יאכלו פסח בלא מצה ומרור דבאנשים לא אתי מצה ומרור ומבטל לפסח דמצות אין מבטלין זה את זה. ואם נשים פטורות ממצה ומרור אתי מצה דרשות ומבטל לפסח וכ"ז דוחק. והמובחר לישב זאת דגם זולת הקרא דכי כל נשים חייבות במצה מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו. ורק לפמ"ש הרא"ש יאכלוהו קאי אפסח ומרור א"צ כזית רק משום ברכה וא"כ נשים חייבות מדאו' לאכול פחות מכזית. אבל בחיוב כזית מקרא דבערב תאכלו מצות פטורין ואנן נפרש כל דליתא בקום אכול מצה היינו ככזית ליתא בבל תאכל חמץ ומיושב היטב הקושיא דלעולם חצי כזית בהדי פסח חייבין ודו"ק

(ז) ובגוף קו' התוס' במגילה שם על שיטת רש"י דאשה יכולה להוציא איש מתוספתא דטמטום אין מוציא איש. וע' בב"י תרפ"ט שכ"נ שיטת רש"י דטפי עדיף היכא שהוא מבורר כגון אשה מטמטום דלא נודע אם הוא איש או אשה ועיין בשאג"א סי' ו' שתמה בדברי' ונלפע"ד לפמ"ש התוס' דנשים חייבות במקרא מגילה רק מדרבנן שאף הם הי' באותו הנס וקשיא איך אשה מוציאה איש וע"כ צ"ל לפמ"ש תוס' מגילה ז' לשמואל דקראה ע"פ לא יצא היא רק מדרבנן ומדאורייתא סגי ע"פ וה"ה דל"ל גז"ש דבעי דוקא זכירה בפה ומדאור' סגי בהרהור וכ"כ בטורי אבן דף י"ט סוף ד"ה ר"י מתיר בקטן. ונמצא דאם שומע מגילה יוצא מדאור' בשמיעה והרהור ולכן אף אשה מוציאה איש מחיוב קריאה בכתב דהיא מדרבנן. ומעתה לפמ"ש הפוסקים דבמגילה מצות צריכה כונה מ"ה טמטום אינו מוציא באינו יודע שהוא טומטם כיון שאינו מכוין לצאת בעצמו רק שחבירו יוציאו ומדאוריי' ל"מ מה שחבירו מוציאו דהוא ס' אשה משא"כ ביודע שהיא אשה המצוה דאוריי' יוצא בעצמו שקראה ע"פ וממצות קריאה בכתב זה אשה מוציאו ולפ"ז מיירי התוספתא באינו יודע שהוא טומטום. וסובר שהוא איש ודו"ק. ועיין בב"י סי' תרפ"ט כ' בטעם דלא הזכיר הטור דחצי עבד וחצי ב"ח לעצמו אינו מוציא דהטור ס"ל דעבד חייב כמו אשה בתקיעת שופר ונמצא דיוכל נמי להוציא בצד חירות. ומ"מ אחר לא יוכל להוציא כיון שהוא מורכב מעבדות וחירות וע' בשאג"א סי' ו'. ואין הבנה לדברים אלו. ואמנם אם נאמר הטור ס"ל עבד מוציא ב"ח כמ"ש הב"י יהי' נכון הכל דכ"ז אי הב"ח יודע שהוא עבש ומכוין לצאת מדאור' בעצמו בקריאה בע"פ ורק דבעי קרי' בספר מדרבנן ומזה יוציאו העבד ומיירי זה דחצי עבד וחצי ב"ח אינו מוציא ב"ח כשאינו יודע שהוא חצי ע' ומ"ה אינו מוציאו שהוא סובר שהוא מדאור'. ומעתה מיושב דלא הביא הטור דלעצמו אינו מוציא דהרי הוא יודע מה שהוא ושפיר מוציא צד עבדות ממצוה קרי' בכתב דרבנן. והוא לכאורה פירוש נכון. ואמנם עדיין יש לדקדק דחצי עבד ל"מ גם בהרהור שלו מדאור' גם הקרי' שלו בע"פ דבזה גופי' ג"כ לא אתי צד עבדות ומפיק לצד חירות דהוא עצמו אינו יוצא גם בקריאה בע"פ. וממילא מיושב קו' הב"י למה לא הזכיר הטור דגם לעצמו אינו מוציא דממילא מובן זאת. דכיון דכתב הטור דח"ע וחצי ב"ח אינו מוציא את מינו. וע"כ משום שהוא לא יצא כלל בשמיעתו אף מדאור' כיון דלא אתי עבדות ומפיק צד חירות בהרהור וקרי' ע"פ ובעי מדאוריי' מי שיוציאו וממילא מוכח דלעצמו אינו מוציא גם בקריאתו. ועדיין יש להתבונן בדבר זה. והנת בני החריף מ' אהרן זצ"ל העיר במרגניתא טבא לישב הקו' דלמ"ל שאף הן הי' באותו הנס וכו' להסוברים דמעשהז"ג בדרבנן חייבין ותי' דנ"מ דהו"ל עול"ת בדרבנן. דבגמ' שבת כ"ג הקשה והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור ורב נחמי' אמר שאל אביך ויגדך. ומר אמר חדא וכו' ול"פ. ורק דמר מייתי הל"ת ומר מייתי העשה. ונמצא הו"ל עול"ת ולפ"ז לולא שאף הן הי' באותו הנס לא היה אשה מוציאה איש. דהו"ל רק בל"ת ואנשים בעול"ת ומצד שאף הן הי' באותו הנס חייבין בעול"ת ומ"ה אשה מוציאה איש וזה דבר נכון

סימן נו

נשאלתי אם מותר לשלוח טעלעגראף בשבת. והנה אם לא כתבו הדעפעשי מע"ש ודאי אין לכתוב בשבת דקודם שישלחו הדעפעשי נחוץ לכתוב באר היטב וכתיבה מלאכה דאורייתא היא אין לעשות אף ע"י עכו"ם. אך אם נכתב הדעפעשי מע"ש והדבר נחוץ לצורך גדול לשלוח בשבת אם יש צד היתר בזה וזה אשר השבתי

הנה מקום הספק הוא לפי שהבעל מלאכה מהטעלעגראף אינו עושה מאומה כי ע"י מה שמכה בהמאשימן נתעורר אך כח העלעקטריציטעט. וכח העלעקטריציטעט מסייע שבמקום אחר יעשה רשימה. וא"כ הוא אך גורם למלאכה. ואמנם בב"ק דף ס' אמרי' שם לענין ליבה וליבתה הרוח מ"ש מזורה ורוח מסייעתה. ומשני גבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא ע"ש. א"כ חזינין דלענין שבת חייב ברוח מסייעתה. וכ"ש הכא דכח העלעקטריציטעט מסייעתו ודאי חייב. ואולם לכאורה צ"ע להמג"א סי' רנ"ב ס"ק כ' שכתב דישראל נותן לרחיים של מים אין כאן איסור דאורייתא שהישראל אינו עושה רק המים. וקשי' מ"ש מזורה ורוח מסייעתה. ולומר דשם בזורה עיקר מלאכתו כך הוא. משא"כ טחינה אפשר ברחיים של יד ובמקדש הי' שוחקין הסממנים במכחשת. ולפ"ז לכאורה בכתיבה דעיקר המלאכה ביד. ובמקדש הי' רושמין בעצמם. אין ראיי' מזורה לאיסור. אך לפ"ז מאי מייתי המג"א בסי' רנ"ב ראי' מצידה ומאפי' לאסור טחינה שם בצידה דרך הצידה בכך וכן באפי' דרך המלאכה שנעשית מעצמה והוה כזורה כנ"ל. ועיין תוס' שבת י"ז משא"כ בטחינה. ועיין בתשו' מהר"ז מרגליות סי' כ' שהאריך בדברי המג"א בזה. ואולי מה"ט לא החליט המג"א ומשמע המסקנא להלכה דרחיים אין כאן איסור דאורייתא. ואין ראי' מאפי' בישול וצידה. אך מ"מ יש לחלק דברחיים אין הוא עושה כלום משא"כ בזורה הוא עושה בסיועת הרוח. וה"ה הכא הוא עושה בצירוף הכח העלעקטריציטעט ומצאתי שהאה"ע סי' שכ"ח חולק על המג"א וכתב דברחיים הוי איסור דאורייתא. מידי דהוה אזורה כנ"ל וה"ה בהטעלעגראף ובלא"ה א"א לומר בזורה הטעם דעיקר מלאכה כך היא דא"כ מה הקשו בב"ק שם ודו"ק. ומצאתי בתשו' זרע אמת ח"א סי' ס"ד שהאריך בענין כלי לכבות הדליקה וד' בני אדם מניעים ברזל אחד והמים עולים ע"י כן בצינור של עור ארוך והרחיב הדיבור וכתב דל"ה המניעים רק גרם כיבוי. ושם הקשה מהך דזורה ורוח מסייעתה אהא דשבת ק"כ דגרמא מותר ותי' דהיכא דלא עביד מעשה בשעת מלאכה רק לאח"ז ע"י אותו מעשה גרם שתעשה