בית יצחק אורח חיים קפד

היכא דאפשר לקיים שניהם אינו דוחה וכאן נמי אפשר בחליצה ומ"מ דחי וע"כ אף דבכל מקום אינו רק דחויה כאן ביבום הותרה ומ"ה אף באפשר בחליצה דוחה וכיון דהותרה שפיר חל איסור אחר ויכול לחול איסור בעילת מצוה והוי באלמנה מן האירוסין נמי עול"ת זאת כונת רבא והיא פי נחמד ול"ק מאם בעלו קנה דקאי אפציע דכא דהו"ל ל"ת גרידא ולהגמ' לא נראה כן דממנ"פ אם חליצה במקום יבום לאו מצוה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם ואין כאן הוכחה דהותרה ואם חליצה במ"י מצוה באמת לה"ל לדחות אף ביבום. וע"כ באמת מדאורייתא לא דחי דאפשר בחליצה ואם הדבר כן אף ל"ת גרידא לא דחי ותיקשו מאם בעלו קנו אבל רבא גופי' יכול לישב קו' והוא עצה עמוקה בעז"ה וע"פ דברי הנ"ל י"ל לישב קושיא אחת שהקשה מחותני הגאון בספר שו"ת גור ארי' יהודא חלק אהע"ז סי' א' על הא דאיתא ברמב"ם פ"ה מסוטה דה"ט דאלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט לא שותות משום דאינו מנוקה מעון והקשו דהרי איתא בספרי דאלמנה לכ"ג לא שותה משום דאינה ראוי לאישות ולהרמב"ם קרא למ"ל ותי' בשעה"מ דקרא איצטריך היכא שיבם אלמנה לכ"ג מאירוסין דאתי עשה ודחי ל"ת ומדאורייתא הוא מנוקה מעון אך לדידן מדרבנן אסור ליבם מגזרה דביאה ראשונה וקמ"ל קרא דמ"מ אין ראוי לאישות וע"ז הקשה בספר הנ"ל דהרמב"ם פסק דאף דהעראה ביבמה קונה ל"ק אלא לשוי' ארוסה ולפ"מ דממעטינין ארוסה ושומרת יבם מתחת אישך ביבמות דף נ"ח דע"כ מיירי בבא עלי' יבמה כדי שיהיה קדמה שכיבת בעל ורק בביאה גרועה ולהרמב"ם גם העראה לא קנה לכל ולא שותות ולתוס' יבמות אף דעשה דוחה ל"ת לא שריא אלא העראה ואף להר"ן דבגמר ביאה נמי מצוה קעביד מ"מ בגמר ביאה הו"ל עול"ת כנ"ל. ומעתה הק"ל דהו"ל אינו מנוקה מעון דממנ"פ אי עביד גמר ביאה הו"ל עול"ת ואינו מנוקה מעון ואי לא עביד רק העראה הו"ל ארוסה ולא שותה והיא קו' גדולה ולהנ"ל מיושב שפיר ולעולם מיירי קרא ביבמה והוא גמר ביאתו והו"ל נשואה גמורה ומ"מ הו"ל מנוקה מעון דהעשה דוחה לל"ת ואי דבגמר ביאה הו"ל עול"ת מ"מ אין העשה חל על ל"ת ואף דעשה דוחה לל"ת מ"מ הו"ל דחויה ואינו חל העשה. ומ"ה הו"ל מדאורייתא מנוקה מעון. (ואולי מה שחל אע"א לקוברו בין רשעים גמורים גם זה רק מדרבנן ודוק)

(ז) ונחזור לסוגיא דכריתות הנה לפ"מ שפירש"י בכריתות דההוכחה היא דאס"ד עירוב והוצאה ליוה"כ למ"ל קרא לשבת כיון דמותר מצד יוה"כ מותר מצד שבת הדבר תמוה דה"א איסור אחד מותר ולא ב' איסורים שבת ויוה"כ ומאי מקשה למ"ל קרא ולכן נ"ל דהכי מקשה בכריתות דהנה דעת הטור דתוס' יוה"כ דאורייתא ולא תוס' שבת עיין בט"ז בה' יוה"כ סי' תר"י ולדידי' הקשו המפורשים איך חל שבת איוה"כ דקדים מצד תוס' יוה"כ וע' תו' שבועות כ"ג דאף אעשה אח"א עיין בדבריהם ומעתה הוכיחו בגמ' שפיר ש"מ אין עירוב והוצאה ליו"כ ואיצטרך קרא לשבת דאינו אסור ביוה"כ דאס"ד יש עו"ה למ"ל קרא לשבת הרי אין חל שבת איוה"כ דקדים למ"ד תוס' שבת דאורייתא דל"ה לא כולל ולא מוסיף אלא דקו' זו שמקשה לק"מ דהרי הותר להמשלח השעיר הוצאה ביוה"כ ושוב חל איסור שבת ואיצטריך קרא להתיר בשבת. ואמנם לפ"מ שביארנו דאם היא דחויה מ"מ לא חל איסור אחר שפיר הקשה דבשלמא אם לא נאסר כלל עו"ה ביוה"כ שפיר חל איסור שבת משא"כ אם יש איסור הוצאה ביוה"כ אף דבשעיר המשתלח מותר ביוה"כ מ"מ ל"ה רק דחייה ואין חל איסור כנ"ל. ולמ"ל קרא ומשני דילמא שאני יוה"כ דהכשירו בכך והיינו כיון דהכשירו בכך הותרה לגמרי כמו במנחות דף ה' וביומא מ"ו לענין תמיד בשבת הותרה ושפיר חל איסור שבת ואיצטריך קרא. ומעתה כ"ז בסוגיא דכריתות דלא מייתי הך ואם היה חולה וס"ל דבכל שעיר המשתלח הי' איסור הוצאה מצד לשון של זהורית שהי' קושרין כמ"ש האחרונים שייך לומר דהותרה משא"כ בסוגיא דיומא דקאי על הך דהי' חולה דס"ל דזולת זה ל"ה איסור הוצאה וכיון דלאו בכל יוה"כ איתרמי שהי' חולה שפיר הוכיח דאין עירוב והוצאה דאס"ד יש עירוב והוצאה למ"ל קרא לשבת הרי אינו חל על יוה"כ דכיון דל"ה בכל יוה"כ לא הותרה והוי רק דחויה ואין איסור שבת חל עליו ומ"ה ל"ה מצי לדחוי' שאני יוה"כ דהכשירו בכך וע"כ מוכח דאין עו"ה ליוה"כ והיא תי' נכון ועיין חולין ק"ב דמקשה אריה"ג דל"ל איסור כולל משבת ויוה"כ. והקשה תוס' ורש"י דהרי בשבת ויוה"כ הו"ל איסור ב"א להנ"ל יש לפרש לשיטת טו"ז דתוס' יוה"כ דאור' ובשבת ל"ה דאור' ויוה"כ קדים ולכן שבת איוה"כ הו"ל כולל משום איסור הוצאה למ"ד אין עו"ה ליוה"כ ושפיר מקשה דריה"ג ל"ל כולל אך במה דאמרינין שם לריה"ג למה דאפכן אינו חייב איוה"כ רק על שבת משמע דלא כטו"ז דאם דוקא תוס' יוה"כ דאור' ולא שבת יוה"כ קדים. וצ"ע משם וכמדומה שכבר העירו המפורשים ודוק

(ח) באופן אחר נ"ל לישב הסתירה שבין סוגיא דכריתות לדיומא ונקדים סוגיא דסוכה ז'. בסוכה ז' אמר רבא וכן לשבת מיגו דהוי דופן לסוכה הוי דופן לשבת וכו' והנה הרי"ף והרמב"ם השמיטו דין זה ותמהו הקדמונים בזה ונ"ל לישב דהנה הר"ן ז"ל כתב דהאי מיגו מה"ת. והסברא דכיון דאמרה תורה עשה לך שבעת ימים וא"א בלא שבת ע"כ לא כיונה התורה שבשבת צריכה הכשר יותר וע"כ בשבת נמי מותר לטלטל מטעם מיגו ע"כ ול"נ לבאר יותר דכיון דאמרה תורה תשבו כעין תדורו ואם יהי' אסור לטלטל יותר מד' אמות לא הוי כעין דירה. ואמנם מה דקשה הנה נחקור אם מותר לנשים לישב בסוכה זו דדוקא באנשים אמרינין מיגו משא"כ בנשים דאין חייבות במצוה זו ל"א לגבייהו מיגו ול"א מיגו דהוי דופן לאיש הוי דופן לאשה דתרי מיגו ל"א ועוד נשים עם בפני עצמן הן כדאיתא בשבת ס"ב ולפ"ז קשיא לפי המבואר בריש עירוכין דבעינין תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו והיכא דאינה יכול לישב עם אשתו אף הוא אינו יוצא והיכא אמרינין מיגו לגבי' דידי' כיון דלגבי דידה ל"ש מיגו ל"ה תשבו כעין תדורו ועיין במג"א שהקשה איך כ"י יוצאין בסוכה אחת הרי אין יכול לישן עם אשתו ותי' כיון שיכול לישן לבדו ואשתו יכולה לישב ביום הוא יוצא ביום וכאן דל"ה דירה לגבה ביום דאסורה לטלטל איך יוצא הוא ועוד לשיטת זקיני הח"צ שהקשה ג"כ כקו' המג"א והוכיח מזה דחובת היום אינו שייך עם חיבת שינה דלא כהמרדכי (ע' לעיל ס"ס ה') א"כ הק"ל כיון דלגבי' אשה ל"ה כעין תדורו ביום מאי מהני המיגו לאיש. ולכן נ"ל דרבא לשיטתי' דלא ס"ל תשבו כעין תדורו לענין איש ואשתו דרק אביי משני מה דירה איש ואשתו בדף כ"ח ורבא לא ס"ל כן כמ"ש בחידושי הריטב"א שם. ולשיטתי' קאמר שפיר מיגו ולפ"ז מיושב שיטת הרי"ף שלא הביא מיגו זו משום דס"ל לענין הלכה תשבו כעין תדורו לענין איש ואשתו כדמשמע בריש עירוכין ומ"ה הק"ל מאי מהני מיגו ולכן לא פסק כן ודוק. (ושוב מצאתי בשנות חיים להגאון מהרש"ק זצ"ל בשם הרב מ' שמחה בונם איגר דל"א בנשים מיגו וכפי הנראה כבר דברו מזה האחרונים)

(ט) ובדרך פלפול י"ל שיטת הרי"ף ז"ל. הנה בעיקר קו' הנ"ל דהמיגו לא מהני לנשים ול"ה כעין תדורו י"ל דכבר הקשו האחרונים על הא דאין לוקין על לאו דנותר דהוי לאו הניתק לעשה לשיטת הפ"י דנשים א"ח בעשה דשריפת קדשים דהוי מעשז"ג ולילקי נשים על לאו דל"ת ותי' דל"מ שתהי' אשה חמורה מאיש. דנשים הוקשו לאיש. לכל עונשים שבתורה. ולא שתהי' חמורה מאיש. עיין בברוך טעם פ"ג מעשה דוחה ל"ת בסברא זו וכעין סברא זו בשאג"א סי' פ"א. ואף אנו נאמר דכיון דבאנשים אמרינין מיגו והוא מותר לטלטל באותה סוכה בשבת. אף היא מותרת לטלטל דאשה הוקשה לאיש. ולא שתהי' חמורה מאיש. אך י"ל דבשבת צ"ו יליף הוצאה בשבת מויצו משה ויעבירו קול במחנה ושם כתיב בהאי קרא בפירוש איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה עיי"ש. וכיון דבהאי קרא אשה כתיבא בפירוש וא"צ ללמוד מהיקשא י"ל דאשה חמורה דל"ש סברא הנ"ל. ובזה י"ל מה דקשיא אמאי כתב בהאי קרא אשה הרי כל התורה נאמרה בלשון זכר ונלמד אשה מהיקשא ובהנ"ל מיושב שפיר דנ"מ לענין היכא דשייך באנשים מיגו כנ"ל. ולפ"ז הק"ל אך י"ל דשם הקשו בגמ' ודילמא משום דשלימא לי' מלאכתו. ולא משום איסור הוצאה ותי' דיליף העברה מיוה"כ מה להלן יום איסור אף כאן יום איסור והתוס' כתבו דבירושלמי יליף בפשיטות דנהי דהאי קרא בחול ומשום דשלימא מלאכתו. מ"מ מדקריא רחמנא מלאכה ממילא ש"מ דאסורה בשבת ולפ"ז דהאי קרא מיירי בחול ומשה לא אזהר בקרא זה על שבת ולעולם איסור הוצאה לא ידעינין נשים רק מהיקשא סברא הנ"ל קיימת. ואומר אבי דדבר זה תליא אי עירוב והוצאה ליוה"כ או לא דש"ס דידן דבשבת ס"ל יש עו"ה ליוה"כ שפיר יליף מהיקשא דוהעברת שופר מה להלן יום אסור דהרי ביוה"כ נמי אסור בה בהוצאה משא"כ למ"ד אין עו"ה ליוה"כ א"א לומר דאיסור הוצאה בשבת נפקא לי' מויעבירו דמיירי ביום אסור מג"ש דיוה"כ דא"כ ניליף יוה"כ משבת לאיסור הוצאה מהאי גז"ש גופא. וע"כ לא ס"ל להאי גז"ש ורק דיליף איסור הוצאה מדקריא רחמנא מלאכה ולעולם מיירי בחול כדברי ירושלמי והדברים ברורים. והנה הש"א כ' דפלוגתא אין עו"ה ליוה"כ תליא בפלוגתא דרבה ורב יוסף בביצה י"ב דרבה דס"ל דלב"ה אין עו"ה ליו"ט ויליף מקרא דירמיהו דכתיב ביום השבת משמע ביו"ט לא וה"ה ביוה"כ. ולרב יוסף דס"ל יש עו"ה ליו"ט רק דמתוך שהותרו לצורך וביוה"כ ל"ש מתוך ומ"ה יש איסור הוצאה עיי"ש

והנה הפ"י בסוכה בהך דמיגו גורס רבה עיי"ש. ומעתה הדברים נכונים מאוד דרבה לשיטתי' דס"ל לב"ה אין עו"ה ביו"ט ולדידי' אין עו"ה ליוה"כ וע"כ א"א למילף מקרא דויעבירו דבשבת מיירי דא"כ ליליף איסור הוצאה ביוה"כ וע"כ מיירי בחול ורק כשיטת הירושלמי דילפינין מדקריא רחמנא מלאכה ולא מיירי בשבת. ואשה אינה מוזהרת בהוצאה רק מהיקשא. ומש"ה ע"כ אשה אינה חמורה מאיש. ובגונא דשייך מיגו מותר נמי לאשה ושפיר קאמרינין מיגו והוי תשבו כעין דירה משא"כ הרי"ף לשיטתי' שפסק במס' ביצה דעו"ה ליוה"כ ולדידי' איסור הוצאה ילפינין מויעבירו בגז"ש. דמיירי ביום איסור ואשה כתיבא בהדיא ול"א