בית יצחק אורח חיים קפג

בציבור וחל איסור בעל מום עליה ותי' דס"ל טומאה דחוי' היא בציבור וכיון דדחוי' היא תו לא חל איסור בעל מום ועיין לקמן. ואף שרש"ל נקט הטעם כיון דלכתחילה אסור לעבוד לא תליא בהכי דהרי משכחת לה באין כאן כהן טהור ושרי לכתחילה לעבוד ועיקר הסברא היא כיון דדחוי' ל"ח איסור אחר. ויש ראיה לסברתו דביומא פ"ג איתא טבל ונבלה נבלה והרמב"ם לא הביא בה' יוה"כ זה דטבל ונבלה. ותי' בנוב"י קמא א"ח סימן ל"ו דביוה"כ משכחת לה דטבל ונבלה מאכילין אותו טבל. כגון בנבלה שנתנבלה מעיוה"כ דחייב משום יוה"כ ומשום נבילה וטבל מרח ביוה"כ דלא חל איסור טבל איוה"כ. והו"ל טבל קל מנבלה. והדבר תמוה דכיון דמותר לאכול ביוה"כ דהרי אחזו בולמוס בשעת אכילה עתה חל איסור טבל ואמאי מאכילינין נבלה וע"כ כנ"ל דאף דמותר לאכול מ"מ ל"ה רק דחוי' ואין חל איסור אחר ויבואר עוד מזה לפנינו ומעתה אס"ד דלר"ע טומאת קרובים דחוי' ואסור לטמא אלא לקרובים לצורך ושלא לצורך לא ועיין בתוס' פסחים ט'. כשקיבל נזירות לאחר שמת קרובו נמי לא חל עליה איסור נזיר ושוב תיקשי הרי א"א חע"א. וע"כ ס"ל לר"ע טומאת קרובים הותרה היא ומש"ה חל איסור נזיר וכיון דס"ל לר"ע דהותרה מ"ה מוקה קרא ד' היינו ולאחותו. לעושה פסח ול"ק קושיות השאג"א דכיון דהותרה ל"ש הואיל ואישתרי כסוגיא דזבחים ומעתה כ"ז לר"ע דס"ל אאחע"א וע"כ הקרא מיירי בקיבל נזירות לאחר שמת קרובו ומוכח דהותרה כנ"ל אך הסוגיא בב"מ ס"ל אחע"א בכולל ולא נצרך לאוקמי לקרא דוקא במת קרובו כנ"ל ומעתה ס"ל דטומאת קרובים דחוי' היא. א"כ אינו מוכח מקרא דעושה פסח מטמא למ"מ די"ל דחד קרא איצטריך לכהן הדיוט ונזיר דאינו מטמא לקרובים דלא נימא הואיל ואישתרי ומ"ה צריך קרא לזקן ואינו לפי כבודו דל"ל למילף מכהן דמטמא למ"מ דהוה לאו שאינו שוה בכל ונזיר ישנו בשאלה כמ"ש התוס' בברכות ועושה פסח גופי' לא ידעינין לשיטה הנ"ל. ומיושב קו' התוס' ובזה י"ל ג"כ קו' תוס' בשבועות ל' ע"ב ד"ה אבל איסורא שהקשה דהרי מהא דעושה פסח נדחה מפני מ"מ מוכח דכבוד הבריות דוחה איסור בשוא"ת ואמאי ת"ח מחויב להעיד דאין חכמה ואין עצה הרי הוי שוא"ת להנ"ל י"ל דסוגיא דשבועות ס"ל דטומאת כהנים דחוי' וצריך קרא לכהן ונזיר דאינו מטמא לקרובים ואין לנו קרא דעושה פסח נדחה מפני מ"מ בשוא"ת ומכהן ונזיר ליכא למילף כנ"ל ולכן גם עדות לא נדחה מפני כבוד הבריות בשוא"ת דעדות ל"מ עשה שש"ב דאל"כ בלא"ה נדחה אף במקום ועשה. והרבה יש לפלפל בזה ואקצר

(ד) ובהכי אפריון נמטי לי' להסוגיא לישב קו' התוס' שם דמקשה בגמ' אילימא לכהן וכו' האי עשה והאי לתו"ע וא"ע דוחה לתו"ע והקשו התוס' דהרי טומאת כהנים הו"ל עשה שאינו שוה בכל ועשה דוחה אותה כמבואר ביבמות והנה קו' התוס' בפשיטות י"ל דהרי גם מצות השבת אבדה הו"ל אינו שוה בכל דל"ש בזקן ואלפ"כ וכן כתוב בש"מ. אך מ"מ שפיר הקשו התוס' דהרי בה"א לא ידעינין זקן ואלפ"כ רק מקרא דוהתעלמת ודילמא באמת זקן ואלפ"כ חייב בהשבת אבדה ול"ה השבת אבדה עשה שאינו ש"ב ושוב צריך קרא לכהן והוא בבית הקברות דה"א עשה השוה בכל דוחה לתו"ע דהרי ליכא קרא לזקן ואלפ"כ וכן תמה בתומים סי' כ"ח על השיטה עיי"ש ולפמ"ש י"ל בט"ט דהתוס' הקשו למ"ל קרא לזקן ואינו לפ"כ דיליף מלאחותו דעושה פסח נדחה מפני כבוד הבריות וכבר כתבתי ישוב ע"ז דסוגיא דב"מ אזדא לה למאן דס"ל טומאת כהן נדחה מפני קרובים וצריך קרא לנזיר וכהן הדיוט דאינו מטמא לקרובים ושוב ל"ל קרא מיותר לעושה פסח דנדחה ומ"ה צריך קרא לזקן ואלפ"כ והנה בקו' הגמ' מי קמדחית איסורא מקמי ממונא ביארו התוס' שאנץ דה"ט דלא נדחית איסור מקמי ממונא משום דאי אמר בעל האבידה לא בעינא ליתא לעשה כלל וכופין אותו לומר לא בעינא. והנה דבר זה תליא אי דחוי' ל"ת מקמא עשה או הותרה דאם הותרה ל"ש לומר דכופין אותו לומר איני רוצה דהרי הותרה לגמרי. אך אם היא דחוי' כל טצדקי דאפשר למיעבד שלא ידחה עבדינין. וכעין זה כ' בישי"ע ה' יו"ט. וגם זה תליא אי טומאת קרובים דחוי' או הותרה דגם טומאת קרובים היא מ"ע דקבור תקברנו. ומעתה יש לפרש דב' קושיות הש"ס בב"מ א' הוא דממנ"פ מקשה קו' אחת והכי מקשה פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה. והיינו דאם היכא דעשה דוחה ל"ת הותרה (ול"ק מי דחינין איסורא מקמי ממונא דכופין לומר לא בעינא כיון דהותרה) א"כ גם טומאת כהנים קרובים הותרה. וא"צ קרא לכהן ונזיר דאינו מטמא לקרובים דלא נימא הואיל ואישתרי דהיכא דהותרה ל"א הואיל ואישתרי. ויש לנו קרא לעושה פסח דנדחה מפני מ"מ. ויש ללמוד מזה זקן ואלפ"כ דאינו מחזיר אבדה כקו' התוס' בלא קרא דוהתעלמת ועשה דאבידה ג"כ אינו שוה בכל כדברי התוס' שאנץ א"כ האי עשה והאי לתו"ע ופשיטא דכהן בבה"ק אינו מטמא. דל"ק קו' התוס' דלתו"ע דכהן אינו ש"ב דגם עשה דהשבת אבידה אינו שב"כ דזקן ילפינין מעושה פסח והדר מקשה ותו היינו אם נימא דל"ת נגד עשה דחוי' וה"ה טומאת כהנים דחוי' וצריך קרא לכהן ונזיר דאין מטמא לקרובים דס"ד הואיל ואישתרי כקו' הט"א. ואין לנו קרא לעושה פסח. ולא ידעינין זקן ואלפ"כ והוה השבת אבידה עשה הש"ב וס"ד דלידחה עול"ת דכהן בבה"ק דאינו שב"כ ולכן איצטריך קרא ול"ק קו' ראשונה קשי' מי דחינין איסורא מקמא ממונא דכיון דדחוי' היא כופין לומר לא בעינא וא"צ קרא לכהן בבה"ק ומשני אלא לזקן ואלפ"כ. היינו לעולם דחוי' ולא ידעינין עושה פסח דנדחה מפני מ"מ. ואיצטריך קרא לזקן ואלפ"כ ומיושב ב' קושיות תוס' הנ"ל בט"ט והענין נחמד מאוד בעזה"י

(ה) והנה בענין הנ"ל נ"ל לישב דברי רש"י ז"ל ששינה טעמו בברכות ממה שפירש בסנהדרין ובזבחים דבסנהדרין ל"ה וזבחים ק' פירש"י קרא דלאחותו בכ"ג ונזיר ועושה פסח דמטמא למת מצוה. ובברכות פירש"י קרא דולאחותו בעושה פסח לחודי'. וכבר תמה הפ"י בברכות בזה. אמנם להנ"ל י"ל דקשה לרש"י בברכות אהא דפריך בגמ' שם וליגמר מיני' היינו מדמת מצוה דוחה עושה פסח דכבוד הבריות דוחה ל"ת ומשני שוא"ת שאני. ומדלא הקשה דליליף מדכהן מטמא ע"כ כתי' רש"י דלאו זה לא נאמר לגבי מ"מ וע"כ לא הקשה רק מעושה פסח א"כ מה קו' דילמא עושה פסח לחודי' לא נדחה רק דברייתא מיירי בכ"ג ונזיר ועושה פסח ושייך הואיל ואישתרי אישתרי כדאיתא בזבחים. וליכא למילף מזה. (ואף דרש"י ס"ל טומאת כהנים הותרה במ"מ עדיין יקשה דילמא כמאן דס"ל בזבחים דבהותרה נמי אמרינין הואיל ואישתרי). ולכן פירש"י דבגמ' פירשו הברייתא בעושה פסח לחודי', ולכן מקשה שפיר וליגמר מיני'. אמנם כיון דבשבועות ל' משמע דגם בשוא"ת אין כבוד הבריות דוחה כמו שהקשו התו' וכן קשה למ"ל קרא לזקן ואלפ"כ ליגמר מעושה פסח כקו' התוס' בב"מ. ולכן שינה רש"י טעמו בסנהדרין וזבחים ופירש קרא דולאחותו בכ"ג ונזיר ועושה פסח דהואיל ואישתרי אישתרי. ולכן איצטרך קרא דזקן ואלפ"כ וגם לפי פירש"י בזבחים עושה פסח לחודי' אינו מטמא לקרובים כדמוכח בזבחים שם אך גם למ"מ אינו מטמא ומיושב קו' תוס' דב"מ ושבועות בפשיטות ודוק היטב

(ו) והנה ע"פ מה שכתבנו לעיל בשם מהרש"ל בחידושיו ליבמות ובדברי מהדורא בתרא דף ל"ג דאם טומאה דחויה בציבור אינו יכול לחול איסור אחר הואיל והיא רק דחויה וכבר כתבתי דמהגם דמדברי' משמע הטעם הואיל ולכתחילה מהדרינן אכהן אחר הדבר ברור דאין זה עיקר הטעם דאס"ד דבליכא כהן אחר דטמא עובד לכתחלה יכול לחול איסור עדיין קשה דלוקמא לסוגיא שם בהכי בליכא כהן אחר ויכול לחול איסור בע"מ אלא ע"כ דעיקר הטעם הואיל והיא רק דחויה. אין יכול לחול איסור אחר (ולפ"ז צ"ל מ"ש בש"ך יו"ד רל"ח ס"ק דנשבע שלא יאכל נבלות והוא חולה חלה השבועה כיון שמותר לאכול אזיל בשיטת הפוסקים דהותרו איסורין לחולה ברם למ"ד דחוי' ל"ח השבועה גם בחולה והארכתי בזה) ולפ"ז נ"ל דבר חדש דאף אם עשה דוחה ל"ת הואיל ואינו רק דחויה ורא' דהיכא דאפשר לקיים שניהם א"ד ואי הותרה הו"ל לדחות אפי' בכה"ג א"כ אף אם אתי אח"כ איסור אחר אינו יכול לחול עלי'. ובהכי נ"ל לישב קו' הר"ן בקידושין י' על הא דאמרינין ביבמות כ' באלמנה מן האירוסין ליתי עשה דיבום ולידחי ל"ת והקשה הר"ן לפי מאי דמסקינין בקידושין דסוף ביאה קונה א"כ בתחילת ביאה הו"ל בעילת עצמו ובגמר ביאה כשנעשה המצוה הו"ל באלמנה מן האירוסין נמי עול"ת ומתוך כך הביא ראי' דביבמה תחילת ביאה קונה. ולפי הנ"ל מיושב היטב דאינו יכול לחול איסור בעילת עצמו אאיסור אלמנה. דאין כאן לא כולל ולא מוסיף. ובשלמא באלמנה מן הנשואין ניחא דכשנעשה בעולה בחי' הבעל לא חל האיסור אכ"ג דאסורה משום א"א ואח"כ כשנתאלמנה הו"ל איסור ב"א משא"כ באלמנה מן האירוסין אח"כ אינו יכול לחול האיסור רק דאנן אמרינין הואיל ואיסור ל"ת נדחית מפני העשה שוב הו"ל לחול איסור עשה והו"ל עול"ת דהרי עשה גופי' נמי אינה נדחית מפני עשה. ואמנם לפמ"ש לעיל דאף דעשה דוחה לל"ת הואיל והיא רק דהויה אינו יכול לחול איסור אחר ממילא אף הכא אין יכול איסור בעילת עצמו לחול ומ"ה הו"ל רק ל"ת ול"ק קושית הר"ן ודוק היטב. וע"פ הנ"ל י"ל דבר נחמד בישוב קו' תוס' יבמות כ' בהא דאלמנה מן האירוסין מדאו' עשה דוחה ל"ת הדר אמר רב לאו מילתא היא דאמרי דאר"ל כל היכא כו' הכי נמי אפשר בחליצה. ומקשה עלי' מהא דאם בעלו קנה ותמהו רבותינו בעלי התוס' דרבא גופי' הקשה מברייתא זו לעיל מיני' ואיך איתותב מיני' ולפענ"ד אפשר לישב בזה ולבאר דברי רבא כן דלעולם רבא ס"ל דעשה דיבום דוחה לל"ת היכא שהיא ל"ת גרידא אף שאפשר בחליצה ומ"ה ניחא בפצוע דכא הך דאם בעלו קנה ורק דרבא קאי דוקא באלמנה מן האירוסין דאמרו לעיל דניתי עשה ולידחי' לל"ת וע"ז תי' רבא גזרה ביאה א' וע"ז אמר רבא דלאו מלתא היא דאמרי דכבר הבאתי לעיל קו' הר"ן דבאלמנה מן האירוסין נמי בגמר ביאה הו"ל עול"ת ותירצנו דא"א חל על איסור ואף דכאן העשה דוחה לל"ת מ"מ הואיל ואינו רק דחויה אינו יכול לחול איסור אחר ע"ז אמר לאו מלתא הוא דאמרי באלמנה מן האירוסין דבזה הוי עול"ת דהרי כל