בית יצחק אורח חיים קפב

ואולם לדעת הסמ"ע בסי' ס' בח"מ דל"ש כ"נ וכ"ה רק במטלטלין לא בקרקע ליתא לדברינו ומ"מ הרווחנו בזה לישב קו' הט"ז. בח"מ סי' ק"ג שהקשה בסוגיא דב"ק דאמרינין רשות יורש לאו כרשות לוקח ותמה לפ"מ דפסקינין דא"ב א"כ האחין שחלקו לקוחות ואמאי רשות יורש לאו כרשות לוקח עיי"ש ולהנ"ל נכון דהא דהאחין שחלקו לקוחות. קאי בקרקע דל"ש כ"נ וכ"ה משא"כ בב"ק בהניח להן אחריות נכסים חייבין לשלם. אך בלא הניח רק מטלטלין מיירי שם. ובמטלטלין אמרינין כין כ"נ וכ"ה משעה ראשונה וע"כ ל"ה כרשות לוקח והיא סברה ישרה ויש להמתיק בזה סברת הטו"ז שם דלענין האחין גופי' הוי כלקוחות ולא לענין אחר וזה סברתו דבאחין גופי' הרי נולד הספק תיכף בשעת חלוקה ול"ש כ"נ וכ"ה דאתה מסופק על שעת חלוקה משא"כ לענין בע"ח ושאר ב"א אתה מסופק אחר החלוקה ואתה אומר כ"נ וכ"ה ודוק וגם מיושב ק' התומים על הט"ז מבכורות דהו"ל לגבי אחרינא ומ"מ הוי לקוחות די"ל שם מיירי במעות מזומן ול"ש כ"נ וכ"ה. כמו דל"ש חזקת מרא קמא עיין ש"ך סי' צ"א דעומד להוציא ודו"ק

(טז) והנה לישב דברי הרמב"ם שפסק פ"ד מא"מ באחין שחלקו ואחד נטל ט' וכלב דכנגד הכלב אסור היכא דטפי דמי הכלב מחד מעשרה ותמהו עליו דזה למאן דאית לי' ברירה אבל לדידן דל"ל ברירה אף דלא טפי אסור וי"מ פסק א"ב נ"ל בפשיטות דהרשב"א קידושין י"ז הוכיח מסוגיא זו דבשני מינים ג"כ אמרינין ברירה. מדהקשו בגמ' וניברור והדבר תמוה דאם הקו' נימא ברירה בהטלאים שהמה של אחד והתשעה וכלב של אחד דהוי שני מינים ל"צ לברור חד דכל העשרה כשרים. אבל בגמ' הקשו דחד שכנגד הכלב אסור ורק דנימא ברירה בין העשרה דהוי מין אחד וכבר תמה כן בתועפות ראם ובשאר אחרונים. ונ"ל לתרץ דקשיא בגמ' כשהקשה וניברור אמאי ל"ק להדיא דמקשה למאן דא"ל ברירה לכן נ"ל דהקו' לכ"ע דהרי יש כאן שני ברירות אחד ספק אולי כל העשרה שייכים לחלק שלו מתחילה ואין כאן מחיר כלב. ועוד ספק אולי נתברר האחד שכנגד הכלב. והוי ס"ס שמא כל העשרה מותר ושמא רק התשעה מותרין דנתברר המחיר. ובס"ס מותר לכ"ע. ומעתה הוכיח הרשב"א דבב' מינים אמרינין ברירה דאל"כ אין כאן ס"ס והו"ל להקשות רק למ"ד דיש ברירה ומיושב דברי הרמב"ם שפסק דוקא היכא דטפי דכאן איכא ס"ס והיא תי' נכון. וזה מה שחנני ד' לבאר בסוגיא דברירה

סימן נה

בסוגיא דעירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ כריתות י"ד. ובסוגיא דמיגו דהוה דופן סוכה ז' דרשתי בעזה"י בשבת שובה תרי"ח בק' ברעזאן

(א) בכריתות י"ד עתי אפי' בשבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוה"כ ממאי דלמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו בכך אלא דרפרם בדותא הוא. והקשו התוס' דביומא לא דחי דלמא שאני ש"ה אלא דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר. והדברים חתומים דעיקר הענין הוא ביומא ושם לא דחי כן. והנראה בישוב קו' התוס' ומקודם נישב סוגיא דב"מ ל'

והנה התוס' בב"מ ל' הקשו בד"ה אלא לזקן ואינו לפי כבודו למ"ל קרא דזקן ואלפ"כ אינו משיב אבדה תיפוק לי' מלאחותו דכבוד הבריות דוחה ל"ת של מילה בנו ושחיטת פסחו. עוד הקשו בד"ה אין עשה דוחה לתו"ע דהרי טומאת כהנים הו"ל להו"ע שאינו שוה בכל ועשה דוחה לתו"ע שאינו שוה בכל. והנלע"ד ליישב קו' התוס' דהנה בט"א מגילה ד' הקשה אהא דאמרינין לאמו שאם הי' נזיר וכהן מטמא למ"מ דלאינו מטמא לקרובים פשיטא דלא דהוי כש"כ מנזיר לחודא. ודלמא קרא אתי דאינו מטמא לקרובים דמיירי במת קרובו ואח"כ קבל עלי' נזירות דכבר הותרה לו ע"כ וה"א הואיל ואישתרי אשתרי קמ"ל דלא ומהשתא לא נשאר אלא ג' קרא לדיוקא דמ"מ ואתי קרא לאבי' דנזיר מטמא למ"מ וקרא לאמו דכהן ונזיר אין מטמא לקרובים דל"א הואיל ואישתרי אשתרי. ולאחי' דכהן ונזיר מטמא למ"מ ולאחותו דכ"ג ונזיר מטמא למ"מ. ומנא ידעינין דעושה פסח מטמא למ"מ. ותי' דלרבא דס"ל זבחים ל"ב דדוקא בדחוי' שייך לומר מה לי חד לאו מה לי תרי אבל היכא שהותרה לא שייך לומר הואיל ואשתרי וה"ה הכא בטומאת קרובים דהותרה ל"ש הואיל ע"כ. ואמנם כ"ז לדברי רש"י בברכות כ' דפירש בט"כ דלהכי לא נאמרה הל"ת וס"ל הותרה אך התוס' בסוגיא דברכות הקשה אמאי ל"א כן בכל מקום דעשה דוחה ל"ת דהותרה ותו דשאני הכא דהוה לאו שש"ב. ומ"ה נדחה מפני כבוד הבריות ומשמע דהתוס' ס"ל דטומאת כהנים דחוי' היא. ועיין רמב"ם ספ"ב דאבילות שכתב להדיא דדחוי' והדרא קו' שאג"א לדוכתא. אף מדברי ר"ע גופו מוכח דס"ל הותרה טומאת קרובים דהנה כל הברייתא דלאחותו ר"ע היא כדאיתא בזבחים ק' ולפי המבואר בסוגיא דחולין ק"ב ובתוס' שם ר"ע לית לי' איסור חל על איסור ודוקא בקדשים אית לי' ומעתה תיקשי איך חל איסור נזיר על איסור כהן וא"ל דהוי כולל דהרי ר"ע ל"ל אף איסור בב"א וכש"כ כולל ומוסיף וכעין זה הקשה בשאג"א סי' ס' על הא דיש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין והשיב כהן ונזיר והקשה איך חל איסור נזיר על איסור כהן וא"ל דהוי איסור כולל תגלחת ויין דהרי האי תנא איסור כולל ל"ל כדאיתא במכות כ"ב ותי' דמיירי בקיבל עלי' נזירות פחות מבן י"ג שיחול עלי' כש כשיגדיל והשתא חל איסור כהן ונזיר דהוי איסור בב"א עיי"ש. והקשיתי על השאג"א מתמורה כ"ה דאמרינין א"ל רב עמרם לר"ש אמר על הבכור עם יציאת רובו יהי עולה וכו' לאו היינו דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר ואמר אביי דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין. ועיין ברש"י הואיל ובהדי הדדי אתי ומיחל דברי הרב קודמין. ומעתה בקבל עלי' נזירות שיחול ברגע הבאת ב' שערות ודאי דברי הרב קודמין וכהן הוי קודם ואיך חל הנזירות ולכאורה יש לחלק דבשלמא שם דלא מצי לחול שניהם בכור ועולה או לקט והפקר ולכן דברי הרב קודמין משא"כ היכי דמצי לחול לתרויהו בב"א

(ב) ובזה נ"ל לבאר דברי הגמ' חולין ק"ב ע"ב שלח ר' יצחק ב"ר יעקב לדברי ר"י הגלילי למאי דאפנן שגג בשבת וכו' אמר אביי שבת קביעא וקיימא יה"כ בי דינא קבעי' לי' א"ל רבא סוף סוף תרויהו בהדי הדדי קאתיין. והדבר תמוה דלאביי שבת ויוה"כ ל"ה איסור ב"א וביבמות ל"ד ובכריתות י"ד משוי לי' לגמ' לאיסור ב"א ועוד אמאי ל"ק אביי זאת רק למאן דל"ל איסור בת אחת ע"ש. וכן יתישב במאי פליגי אביי ורבא ומה סברת אביי. ולהנ"ל הדבר נחמד מאוד דאביי לשיטתי' בתמורה דס"ל דברי הרב ודברי התלמוד דברי הרב קודמין וכיון דלמ"ד אין איסור חל על איסור אף בב"א הוי ממש כמו לקט והפקר ולכן שפיר קאמר רביי לשיטתי' שבת קביעי וקיימא יוה"כ ב"ד קבעי לי' ודברי הרב ודברי התלמוד דברי הרב קודמין ורבא לס"ל כאביי בתמורה לכן קאמר סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי קאתי עמוד והתבונן בהערה זו וכ"ז אי לא חל איסור ב"א הוי כמו בתמורה אמנם ביבמות ל"ד קאי למ"ד ס"ל איסור בב"א לכן חשיב שבת ויוה"כ איסור בב"א כיון דמצי לחול תרווייהו אלא שעדיין לא הונח לי בדברי השאג"א עפ"י דברי התוס' רי"ד בקידושין נ' שהקשה איך איסור ב"א חל אם אין איסור חע"א הרי כל שאינו בזאח"ז אפי' בב"א אינו ותי' דאיך אתה אומר שלא יחול דהי מינייהו מפקית וע"כ חלין תרויהו עיי"ש. ומעתה בכהן ונזיר הק"ל איך חלין ונימא אאחע"א ואי דהוי בב"א כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ואי דהי מינייהו מפקית ז"א דאם אין חלין תרוייהו רק איסור אחד יהי' כמו בתמורה גבי לקט והפקר ונימא דברי הרב ודברי התלמוד דברי הרב קודמין וכהן הוי: ובזה יש לישב מה דקשי' לי במכות כ"ב דמקשה ולחשוב שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט ומשני האי תנא איסור כולל ל"ל ועדיין קשי' דליתני בנשבע קודם שהביא ב' שערות שלא אחרוש כשאביא ב' שערות דהשבועה חל וכשיגדיל גדיל חייב מלקות כדאיתא בנדה מ"ו בתוס' שם שכתבו דה"מ לא קמא כגון שאכלו הוא עצמו כשהגדיל וכשהביא ב' שערות ביו"ט הו"ל יו"ט ושבועה איסור בת אחת וגם ר"ש מודה ודא ודאי קו' אמנם למ"ש לעיל ניחא דגם בכה"ג א"ח מלקות אשביעה דנימא כל שאינו בזא"ז גם בב"א אינו. ול"ש לומר הי מינייהו מפקית כמ"ש תוס' רי"ד דאם אין חלין תרווייהו הו"ל יו"ט דברי הרב לגבי שבועה דהיא דברי התלמוד ודברי הרב קודמין ואף שכתבתי דיוה"כ לגבי שבת הו"ל שבת דברי הרב מ"מ לענין שבועה הו"ל דברי הרב שכבר קבעוהו ב"ד והתורה צותה עלי' וז"ב ועוד י"ל דזה באמת טעמא דרבא דלא חשיב יוה"כ לדברי התלמוד משא"כ שבועה ודאי דומה להך דתמורה כ"ה. וקצת י"ל בזה בישוב קו' תוס' זבחים מ"ה ע"ב בד"ה אבל אהא דמוקה בכריתות קרא דכל חלב למ"ד אאחע"א בולדות קדשים לאוקמא בהביא ב' שערות אח"כ. ולהנ"ל מיושב דאף בהקדישו אחר והוא הביא ב' שערות ל"ח איסור מעילה אחלב. די"ל כל שאינו בזאח"ז כנ"ל ול"ש בי' הי מינייהו מפקת דחלב דברי הרב והקדש דברי התלמוד דברי הרב קודמין. ואינו דומה ליבמות ל"ג דמשני כגון דאייתי ב' שערות בשבת דשם תרוייהו דברי הרב מיהו דעת תוס' דגם בהקדש כיון שכבר נעשה הקדש וכשהביא ב' שערות מצא ב' איסורין לפניו ל"ש סברה הנ"ל דעתה תרוייהו הוי דברי הרב אמנם בהך דמכות או בהך דשאג"א שקיבל עלי' נזירות כשיגדיל בעת הבאת שתי שערות קדמו דברי הרב לדברי התלמוד. ועכ"פ תי' השאג"א ליתא בהך דיש חורש וכן קושיתינו אהך דר"ע דכהן ונזיר ודוק

(ג) ולכן י"ל קושית השאג"א בדרך זה דמיירי במת קרוביו של כהן וקבל עליו נזירות דכעת מותר לטמא ואין כאן איסור חל על איסור דכהן כשיטמא עצמו לקרובים. כבר נתחלל ואין מוזהר לטמא עוד באותו יום עיין נזיר מ"ג וכשהזיר בנזיר חל כעת וכיון דחל שוב לא פקע אך אמנם למהרש"ל ביבמות דף ל"ג ע"א ד"ה א"נ שחתך אצבעו בסכין טמאה הקשה אמאי לא מוקה לה שנטמא ואח"כ חתך אצבעו דהא טומאה הותרה