בית יצחק אורח חיים קפא

ובזה יתיישב קו' הנטע שעשועים. דע"כ צ"ל דפליגא בדר"נ דאם נאמר הטעם דר"י ל"ל ברירה והאחין שחלקו לקוחות ולא זכה העובר ובטל החזקה וע"כ לא יאכלו ז"א דאם א"ב ע"כ ק"פ כקהג"ד ומותר לאכול מטעם שישתמש כנ"ל. וע"כ ס"ל הגדילו יכולין למחות והו"ל רק ק"פ ואינו אוכל ודו"ק כי הוא דבר חריף ובזה מיושב קו' התוס' דר"ש ס"ל אין חוששין למעוטי. והוי נקבות ומפילות רובא והקשו התוס' הרי למ"ד יש זכי' לעובר גם נפל זכה קודם שנעשה נפל ופוסל עיי"ש שהוצרכו לתרץ דחיישינין שמא כבר הפילה. וזה הוי כמו שמא מת וע' בקצה"ח רע"ו ולהנ"ל מיושב שפיר דהעבד הי' לו לאכול דאחין עובדין בו. לשיטת הר"ן דמי שעובד בו הוא שלו. ורק דהוי קנין לזמן. ואינו אוכל ולזה מהני סמוך מיעוטא דמפילית שיפיל אח"כ ולא יצא מרשות האחין והוי קנין לחלוטין ודו"ק היטב

אחת היא מה שחנני ד' דבר אמת בישוב קו' תוס' יבמות שם ד"ה אוכלין בשביל כל המשפחה כולה דל"ל לשניי בנדה בכהן שיש לו ב' נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה דבן יום אחד פוסל אבל עובר לא ואמאי לא מוקה באין לו אלא אחת גרושה דעבר אינו פוסל בעבדי' דאוכלין בשביל כל המשפחה. והנ"ל דלכאורה קשה קי' גדולה איך אוכלין בשביל המשפחה לשמואל לשיטת הר"ן נדרים כ"ט דקנין הגוף לזמן ל"ה אלא ק"פ ותוס' יבמות ס"ז כתבו דאף לע"ר ק"פ כק"ה דמי אינו אוכל ק"פ בתרומה ומעתה המשפחה אין לו רק קנין לזמן דכשיולד הולד שייך לו ואיך יאכלו העבדים בתרומה ע"י קנין לזמן. וצ"ל בישוב הדבר דכיון דהעובר אח"כ יהי' ג"כ כהן רק עתה במעי זרה זר הוא ואף אח"כ יאכלו בשביל הבן ע"כ בני המשפחה שפיר יכולים להאכיל מטעם קנין לזמן דעכ"פ הוא של כהן לחלוטין לע"ע של המשפחה ואח"כ של הכהן. אבל בהך דנדה ואין לו אלא אחת גרושה אם יולד הולד יהי' חלל ולא יאכיל בתרומה אין בני המשפחה יכולים להאכיל לעבד מטעם קנין לזמן דל"ה רק כקנין פירות ולכן צריך לחוקתי בכהן שיש לו ב' נשים אחת שאינה גרושה וכשאומרים על העובר סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות יש לו לבן משאינה גרושה קנין הגוף ודוק

(יג) והנה לדברי התוס' יבמות ס"ז שנתנו דאף למ"ד כק"ה לא יאכל בתרומה והקשו בישי"ע סי' רמ"ו מע"ז ט"ו דמייתי הגמ' דשכירות ל"ק מכהן ששכר פרה מישראל. דלא יאכילנו כרשיני תרומה. ואם נימא דאף למ"ד ק"פ כקה"ד לא יאכל בתרומה דלמא שכירות קניא ומ"מ לא יאכל כמו כל ק"פ דלכאורה שכירות לא עדיף מק"פ. ואמנם שם כ' דשכירות אי קניא עדיף מק"פ. דשכירות ליומא ממכר. וכן נראה דעת ה"ר אביגדור הובא בקצה"ח סי' רמ"ח דק"ה לזמן עדיף מק"פ ולפ"ז י"ל דאף אם שכירות ל"ק מ"מ ק"פ יש לו וכן כתב בישי"ע ומ"ד שכירות ליומא ממכר ס"ל דיש לו קה"ג. ולפ"ז י"ל בפירוש דברי הרבינו יקיר שהוא במרדכי יבמות דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנו כ"ת דהישראל יאכל אח"כ הבהמה ונתפטמה באיסור ותמה עלי' במחנה לוי דא"כ איך מוכח דשכירות ל"ק ודלמא משום דנתפטמה באיסור. ונ"ל דקשה להמרדכי אמאי לא יאכיל. למ"ד ק"פ בקה"ד דשכירות הו"ל ק"פ. ולכן ישב זאת המרדכי באופן נאה דלפי המבואר בב"ב קנ"ז בכתב האב נכסי' לבנו לאחר מיתה דמכר הבן מכורין משימות ובמת הבן בח' האב פליגי ולמ"ד ק"פ כק"ה דמי ל"ה מכירת הבן מכירה והקשה הרמב"ן הובא בא"מ סי' צ' דא"כ אף אם לא מת הבן נמי לא יהי' מכירתו מכירה דהוי דשוב"ל כיון דק"פ דאב כק"ה דמי. ותי' הרמב"ן דמ"ד ק"פ כקה"ג לאו דבעל קנין הגוף לית לי' כלום אלא דקנינו מיתנא וקאי ואי מה האב בחי' בנו ויורש גם הק"פ הו"ל למפרע קנין עיי"ש

ומעתה אני אומר דה"ט דבשכירות לא מאכיל הכהן בתרומה נהי דאית לי' ק"פ כקה"ד. מ"מ לאחר שיחזור להישראל ויהי' לו גם הק"פ ואז למפרע גם הגוף שלו יעביד הכהן איסור למפרע. ואמנם קשה דהרי איסור הנאה של כולם הוא רק מדרבנן כמ"ש המ"ל וכיון דלע"ע הכהן יש לו ק"פ לק"ה לע"ע עביד בהיתר ולא איכפת לן מה שאח"כ יהי' לישראל קנין למפרע ודומה לזה הוא בחולין ע' גבי יצא שליש ומכרו לנכרי דלמפרע קדיש ומ"מ לע"ע עביד בהיתר. ומחתך ומשליך ועיין בתוס' ורש"י שם ולענין ק"פ ע"כ צ"ל כן. דאל"כ קשה במוכר שדהו לפירות איך מביא וקורא מטעם ק"פ. והרי אח"כ כשיחזור השדה ויהי' לבעל השדה פירות והגוף יהי' למפרע שלו וע"כ צ"ל דאין לך אלא שעתו. וע"כ הוסיף המרדכי דנהי דלע"ע עביד בהיתר אבל אח"כ כשיחזור לישראל יהי' למפרע איסור והבהמה נתפטמה באיסור ויהי' אסור לישראל. והגמ' שפיר הוכיח דשכירות ל"ק שאם שכירות קניא הוי ק"ה לזמן ועדיף מק"פ. ולא יהי' למפרע של בעל קה"ג ושפיר אכנה בתרומה. (ועיין מ"ש לעיל סי' ל"ב אות ה' בדברי המרדכי) אשר עפי"ז נ"ל בישוב קו' תוס' יבמות ס"ז דטעם דעבדי מלוג לא יאכלו בתרומה למ"ד ק"פ כקהג"ד דחיישינין שמא ימות בעל בחי' כמ"ש תוס' ב"ב מ"ט ב' (וסתרו דבריהם כתובות פ"ב דמיתה דאשה שכיח יותר) ואם יהי' לה אח"כ גם ק"פ יהי' למפרע הכל שלה. ואיך יאכלו בתרומה. וכן מה"ט לא יאכל תושב ושכיר למ"ד ק"פ כקה"ג דלאח"כ יהי' למפרע קנין הגוף שלו. והוי גנאי דאכיל איסור למפרע ודו"ק

(יד) ונבוא לישב קו' תוס' בגיטין ובכ"מ אליבא דהלכתא דפסקינין א"ב ופסקינין דק"פ לא כק"ה דמי. ולא משכחת דמייתי בכורים. והנ"ל הנה התוס' גיטין מ"ז ע"ב הקשו לשיטת רש"י דאי א"ב הוי בכל חטה חצי שלו. וא"כ איך קאמר לא משכחת דמייתי בכירים. והרי ע"כ יש לו חצי' והמותר שהיא חולין מצי מקדיש לי' כדאמרינין בב"ב. ועיין בשאג"א שתמה בדבריהם דבשלמא בב"ב שיש ספק אי מביא צריך להקדש. אבל כאן אף לר"ל מביא ורק אינו קורא ואמאי צריך להקדיש. ובמק"ח תי' דגם לר"ל צריך להקדיש ולכולם תיקשי הך לישנא דלא משכחת לה דמייתי בכורים והרי גם לר"ל מביא. ועיין ברש"י דצ"ל דמייתי כהלכתו אבל כ"ז דחוק. ומה שנ"ל בזה הנה נסתפקתי לפי המבואר בתמורה דמתפיס תמימין לבדק הבית עובר בל"ת. וברמב"ם איתא פ"ה דעירוכין וחרמים דעובר בעשה אם הוא דוקא בבהמה או אפי' ביינות שמנים וסלתות וכל הראוי לגבי מזבח. ועיין במשנה שקלים וברמב"ם הנ"ל דבכלל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח ביינות וסתות ג"כ הכי אבל לענין אי עובר בעשה ליתא ברמב"ם דלענין מקדיש בעל מום למזבח מבע' במנחות פ"ו אי חטים שהותלעו בכלל או אין מים אלא בבהמה. ואם מתפיס בעל מום שייך בחיטין ה"ה להיפך במתפיס תמימין לבדק הבית דבתמורה ד"ז אמרינין ממקום שנתרבו בעל מומין לגבי מזבח. איתרבי תמימין לבדק הבית. הרי דהוי היקש גמור ואם כנים דברינו בפשיטות מיושב קו' תוס' דאיך אפשר לומר המותר שהיא חולין. מצי מקדיש לה והרי ע"כ בעי כהן למיכלינהי. וע"כ צ"ל דפריק לה כמו דאמרינין בב"ב. וע"כ הקדישה לבדק הבית. ואיך מצי מקדיש לה והרי חטין ראוי למזבח. והוי מתפיס תמימין. ואבכורי דחטה קשיא לי' ובשלמא בב"ב פ"ב דשם אקונה אילן קאי ובפירות האילן שפיר דמקדיש להו דפירות האילן אינו ראוי למזבח. ומיירי בשאר פירות לא בענבים משא"כ הכא קאמר לא משכחת. דהתורה חייבי' בכירים בכל ז' מינים ובחטה לא משכחת. ואמנם לדעת הרמב"ם בה' חרמים דהוי רק לאו הבא בכלל עשה ולדעת הפנ"י בכתובות דעשה דוחה ללאו הבא מכלל עשה מותר להקדיש לצורך בכורים. דעשה דוחה ללאו זה. וקדיש בשעת הכנסה לעזרה דהוי בעידנא ואמנם בטורי אבן ר"ה כ"ח כ' דעשה אינו דוחה לל"ת רק בחדא מילתא אבל אם בדבר אחר עובר בל"ת ובדבר הב' מקיים העשה לא דחי ול"נ דסברתו איתא במנחות מ"ח עיי"ש דמקשה ר"י וכי אומרים לאדם חטא כדי שתזבח. וצ"ל אף דבכל מקום עשה דוחה לל"ת היינו בחדא מלתא. אבל כאן חוטא בראשונים. לקיים מצוה באחרונים. ולפ"ז מיושב קו' התוס' דלר"י דס"ל בתרי מלתא. ל"א עמוד וחטא. וע"כ לא משכחת דמייתי ביורים דא"ל דיקדיש החצי דמתפיס תמימין אין יוצא מידי מזבח והעשה לא דחי לל"ת דבחצי שלו מקיים העשה ועל הל"ת עובר בחצי חטא השני. והרמב"ם דלא פסיק כר"י במנחות עיין בפסקי'. וע"כ אנן פסקינן כתרוייהו ומקדיש החצי כקו' התוס'. ואפשר דבזה כוונו לא משכחת דמייתי בכורים דלר"ל לשיטת הרשב"א דמביא מדרבנן י"ל דהכהן לא אכיל ורק דמייתי ע"י הקדש כמ"ש במק"ח. אבל לר"י דס"ל א"ב ובחצי מ"מ חייב לרש"י וחייב ליתן לכהן שיאכל. ואיך מייתי וע"כ ע"י הקדש לבדק הבית שיאכל כהן ע"י פדיון ואיך מייתי ומתפיס תמימין. וע"כ לא משכחת דמייתי ודוק. ואף אם נאמר דאין עובר בלאו בחטה משום מתפיס תמימין לבד"ה זה ודאי דאין יוצאין מידן מזבח כדאיתא במנחות ק"א. וע"כ מיושב קו' תוס' בגיטין הנ"ל דבב"ב מיירי מפירות האונן דאינו ראוי למזבח. אבל בגיטין קשיא לי' מחטה דראוי למזבח ואינו יוצא מידי מזבח. ואיך יאכל הכהן כנ"ל ובגוף הדין דמתפיס תמימים לבד"ה אי שייך בשאר דברים י"ל תניח בפלוגתא דכ"מ דארל"ת דלרבא בתמורה דס"ל דהוקשו בעלי מימין למזבח לתמימין לבד"ה שייך בשאר דברים איסור דתמימין לבדק הבית. לצד האיבעי' במנחות פ"ו אי חייב משום בע"מ ודוק. ובזה יש ג"כ לישב דברי הרמב"ם וקצרתי

(טו) עוד נ"ל בישוב קו' התוס' דאיך פסקינין דא"ב וק"פ לאו לק"ה ואיך מייתי בכורים דהי' מקום לומר אף אי ל"א ברירה בשאר דינים. ונ"מ באחין שחלקו. ואתה מסופק אי חלק זה נפל לו בירושה והוא שלו מעיקרא אי הי' של חבירו ונעשה שלו כמקח י"ל כאן נמצא כאן הי' כדאיתא בח"מ סי' ס' וקי"ב ור"נ לענין דאקני ומתנת ש"מ דאם מסופקין אם קנה אח"כ אי הוי שלו מקודם אמרינין כ"נ וכ"ה. ושלו הי' מקודם. עיין בסמ"ע. א"כ כאן נמי אמרינין כ"נ וכ"ה. ובודאי חלקו נפל לו ושלו הוא מקודם. ומ"ה אנן לא ס"ל דמחזירין ביובל. כיון דקודם יובל שלו הי' אמרינין כאן נמצא וכ"ה. ושלו הי' מקודם. ואמנם רב יוסף קאמר לר"י דס"ל א"ב בודאי לענין גט לא הוי גט כלל ל"מ כ"נ וכ"ה דהוי רק בירור בין הספק ולא משכחת דמייתי בכורים. אבל לדידן דהוי ספק שייך למימר כ"נ וכאן הי':