בית יצחק אורח חיים קעט

שכיח והרי מיתה שכיח וכמו שביארו האחרונים קושיתו דזה כמו שמא ימות ותי' הב"י דלא שכיח שימותו שונא' בחי'. ולפ"ז דמיתה ל"ה נולד רק בשונאי' כשמת שעיר המשתבח יכול לישאל על השני דמיתה ל"ה נולד. ולכן יקריב למ' שירצה ול"ש לומר נראה ונדחה שיכול לישאל ולהקדיש מחדש איברא דהר"מ פסק בלא"ה בעלי חיים אין נדחין אבל הוא סותר דברי' כמ"ש המפרשים וע' משנת חכמים בפתיחה בשליח שהקדיש אי יכול לישאל וה"ה אי גזבר יכול לישאל תליא בזה ודוק

(ז) ונביא לישב קו' השעה"מ על הגמ' עירובין ל"ז ע"ב דקאמר מאן האי תנא דאפי' מדרבנן ל"ל ברירה ומקשה ודילמא תנא דבי' איו והקשה דהרי תנא דבי' איו הוא ר"י ור"י ע"כ ס"ל תחומין דאורייתא. דהרי ר"מ ור"י ס"ל הכי הרי זה חמר גמל בעיר בין ל"ו. והגמ' קאמר שם דע"כ ר"מ ס"ל תחומין דאורייתא מדס"ל בספק לאסור. וע"כ גם ר"י ס"ל תחומין דאורייתא. ואיך מוכח דתנא דבי' או ל"ל ברירה בדרבנן והיא ק' גדולה והנ"ל בישוב הדבר באופן נאות דהנה בישי"ע סי' ת"ט הקשה על הגמ' דמוכיח דר"מ אית לי' תחומין דאורייתא מדס"ל בספק הרי זה חמר גמל. ודילמא לעולם דרבנן. ורק דמ"מ אסור מספק דהרי אתה תקיל ללכת לצד של העירוב. מסד"ר ולצד שכנגד ביתו ג"כ מסד"ר והוי תרי קולא דסתרי אהדדי ואתה אזיל בשניהם לחומרא כמ"ש הר"ן לענין ארבע כוסות ומאי מקשה בגמ' על ר"מ. והנ"ל דבאמת בכל ספק עירובין י"ל דבלא"ה אסור דהו"ל דשיל"מ שיכול לילך למחר וכבר הרגישו כעין זה התוס' בעירובין מ"ה. ועיין מה שהביאו האחרונים מתו' ראי' נגד הצל"ח ח ביצה ואמנם כ"נ דבאדם שמסופק לענין עירוב בלא"ה ל"ק כלל מדשיל"מ די"ל כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה. כגון לקבל פני רבו. א"כ שהוי מצוה לא משהיכין ולא מיקרי דשיל"מ וע' מה שכתב זקיני הח"ץ לענין נר חנוכה. ומה שהביא דברי הרדב"ז לענין חבוש בבית האסורים. ועוד אולי מחר ילך הרב משם וע"כ בעירוב לדבר מצוה ל"ש דשיל"מ. ומעתה מיושב קו' הגאון מלבוב דנ"ה תרתי דסתרי אהדדי דכשאתה מסופק אי מותר לילך לצד העירוב אתה אומר שמותר דל"ה ספק בדשיל"מ כיון דהוא לדבר מצוה. וכשאתה מסופק אי מותר ללכת לצד ביתו אתה תאסור לו דלצד ביתו הו"ל דשיל"מ ע"כ נתיר לו לצד עירובו ותאסר לצד ביתו ול"ה סתרי אהדדי. ומ"ה הוכיחו דר"מ ס"ל תחומין דאורייתא. ומן האומר יש להקשות קו' גדולה בביצה ל"ח דמקשה בגמ' מ"ש אם בא חכם לכאן ולכאן דח"ב נצד אחד נמי ח"ב. ולהנ"ל הוא נכון דאם בא חכם לכאן ולכאן הרי בכל צד דבר מצוה ול"ש בכל צד דשיל"מ כנ"ל ואם אתה אומר מדרבנן ברירה. מטעם סד"ר לכל צד אתה מקיל. וע"כ מחמרינין כמ"ש הר"ן לענין כסי. משא"כ אם בא חכם לצד אחד שפיר מקילינין לצד החכם מטעם ברירה בסד"ר. ולצד ביתו לא נקיל דהו"ל דשיל"מ. ול"ה סתרי אהדדי. (ועיין במקור חיים המ"ח ולשיטת השאג"א בלא"ה יש להקשות בגמ' הנ"ל ואכ"מ). ואמנם י"ל קו' זו ויתישב בזה נמי הא דמקשה שם והא שמעינין לי' לר"י דאפי' מדרבנן ל"ל ברירה מדמשני וכבר בא חכם. וקשיא דדילמא ר"י משני הברייתא אליבא מ"ד דל"ל ברירה דע"כ צריך לשנוי' הכא ולא סבר לה. ולהנ"ל הדבר נכון דר"י ל"ה צריך לשנוי וכבר בא חכם. ורק לחלק כנ"ל דס"ל ברירה סד"ר ובלכאן ולכאן הו"ל תרי קולא דסתרי אהדדי. ומדמשני וכבר בא חכם ש"מ דס"ל אפי' מדרבנן ל"א ברירה אפי' היכא דלא סתרי אהדדי. ומזה מקשה שם. ועיין עוד לקמן ויתישב ג"כ קו' זו. ואמנם כבר כתבנו דלר"י דס"ל מב"מ ל"ב לא ס"ל דספק דרבנן אסור בדשיל"מ ושורש הדבר דבביצה ד' מקשה אהך סוגיא דספיקא אסורה דהו"ל סד"ר ותי' ר"א דכל דשיל"מ אפי' בדרבנן נ"ב ופירש"י וכמו שהחמירו בביטול החמירו בספיקא והדבר תמוה דעיקר תי' חסר מן הספר ופירשתי עפ"י דברי הר"ש הובא בש"מ ב"מ ו' דכל רוב הוי ספק ורק דהתורה הקילה בספק זה. ומעתה אם החמירו בדשיל"מ דלא בטיל ברוב ודאי הוי בכח הגזירה ספק. דכל רוב הוי ספק. ואם אסרו בספק זה אשר התורה התירה כש"כ בשאר ספק בדשיל"מ. וספק הוי בכח הגזרה ורק דהמקשה סבר דל"ג בדשיל"מ רק בדאורייתא אבל לא בדרבנן. ור"א משני דגם בדרבנן גזרו וכשגזרו דל"ב בדרבנן ע"כ גזרו גם בספק דרוב נמי הוי ספק והיא פי' נחמד בגמ'. ומעתה לר"י דס"ל מב"מ ל"ב ול"ג חכמים לדידי' שלא יתבטל דשיל"מ דמבא"מ שפיר בטל ומב"מ מדאורייתא ל"ב וכש"כ לסוברים דלר"י אף יבש ביבש ל"ב. וכיון דלר"י ל"ג בדשיל"מ לביטול אף לספק ל"ג דדוקא לרבנן ע"כ גם ספק הי' בכלל הגזירה אבל לר"י דל"ג לענין רוב ה"ה ספק ל"ב בכלל הגזירת וכ"כ הצל"ח ביצה קצת כעין דברינו ולפ"ז דלר"י גם בדשיל"מ נ"מ ספיקו מותר. שוב לענין עירוב הוי תרי קולא דסתרי אהדדי דל"ל דלצד ביתו הו"ל דשיל"מ דלדידי' ספק מותר בדשיל"מ. ל"ע. ולכן ס"ל לר"י לעולם תחומין ל"ד ומ"מ הוי חמר גמל משום תרי קולא דסתרי אהדדי ומקשה שפיר ונימא תנא דבי' אי' וס"ל אף בדרבנן א"ב. אמנם לר"מ דס"ל ספק אסור בדשיל"מ ולצד ביתו הו"ל דשיל"מ ומותר לצד עירובו מסד"ר וע"כ ס"ל תחומין דאורייתא. ומיושב ג"כ הא דמקשה מ"ש לכאן וכאן כקושיתו לעיל דשם מקשה לתנא דבי' אין וזה ר"י ולדידי' ספק בדשיל"מ מותר וגם בבא חכם לצד א' הו"ל הרי קולא דסתרי כנ"ל. ודוק כי הוא פלפול נחמד בעזה"י

(ח) והנה התוס' גיטין כ"ה ובכ"מ הקשו דבהלוקח יין ס"ל לר"מ מיחל ושותה דס"ל ברירה ובבכורות מסופק ר"מ. ונ"ל לישב דלכאורה קשה בעירובין ל"ז דמקשה ודילמא כי ל"ל לר"ש ברירה מדאורייתא (כגון בלוקח יין). אבל בדרבנן אית לי' וקשיא והרי בלוקח יין ג"כ דרבנן דאף דלמאן דל"ל ברירה מ"מ תרומה הוי ורק דהוי מדומע כמו שפירש"י בחולין י"ד. ומדאורייתא מב"מ ברובא בטל. והיא קו' גדולה וקצת מזה הרגיש הגאון מ' מרדכי בנעט במג"א חולין י"ד. ולישב נראה דהנה ענין הפרשת תרומה הוא דע"י הפרשה נאסרה התרומה והותרו השירים אבל היכא שהתרומה לא נאסרה לא הותרו השיריים. ועיין בנדה דף מ"ו ב' בתוס' לענין מהס"ל דל"ה תרומה הואיל דל"מ הפרשתו להקל לתקן השיריים וה"ה שי"ל להיפך. ומעתה בשלמא בכל תרומה שנפל בחולין שייך ביטול דהרי עכ"פ התרומה נאסרה פעם אחת אבל כשמפריש תרומה בתוכו ואתה אומר שיבטל ברגע הפרשתו לא הותחל איסור תרומה מה כלל ולא הותר השאר ולכן א"א יכול לומר מטעם ביטול דאם ברגע הפרשתו נתבטל לא הופרש תרומה כלל וע"כ מוכח דאמרינין ברירה בדאורייתא ולא נתבטל כלל כיון שהוברר האיסור אך נ"ל דסברא זו דוקא למ"ד איסור נהפך להיתר והמיעוט כמאן דליתא. אבל למ"ד אין איסור נהפך להיתר. וטעם ביטול ברוב דבכל פעם אני אומר הוא אוכל מרוב. עיין ברא"ש חולין ובי"ד ק"ט שפיר שייך גם בכה"ג ביטול דנהי דמותר לשתות מ"מ הרי שם תרומה לא נתבטל. ובכל מקום שהוא הוי תרומה. ומעתה י"ל דר"ש ס"ל כהלכה דאיסור נהפך להיתר ולדידי' ל"ש כאן ביטול. ושפיר מוכח דל"ל ברירה בדאורייתא ומיושב קו' הנ"ל ואמנם ר"מ ס"ל איסור נהפך להיתר עפ"מ שנ"ל בישוב קו' תוס' יבמות קי"ט חומר דאזלי רבנן בתר רובא כגון תשע חניות וסנהדרין שתמהו דר"מ לא פליג בהא ברובא דאיתא קמן. דקרא כתיב. ובישוב הדבר נ"ל דר"מ ורבנן דפליגי ברובא דליתא קמן. ה"ה דפליגי ברובא דאיתא קמן ורק דנחית דרגא דלר"מ דרובא דליתא קמן לא אזלינין בתרא כלל. ברובא דאיתא קמן עכ"פ המיעוט כמאן דאיתא ורק דאזלינין בתר רובא. ולרבנן דרובא דליתי' קמן מהני. רובא דאיתא קמן המיעוט כמאן דליתא כלל. ונ"מ לכמה דינים ע' פליתי סי' ק"י. והרבה פלפלתי בזה בנדה ואם לר"מ המיעוט כמאן דאיתא ע"כ לר"מ שייך שפיר ביטול בתרומה המפריש בתוכו כנ"ל. ומעתה נתיישב קו' תוס' דר"מ ס"ל בדרבנן ברירה ולדידי' דשייך ביטול כנ"ל מדאורייתא וא"צ לברירה רק מדרבנן. ולכן מיחל ושותה מיד ולענין ממון להוציא מחזקת יורשים מספקא לי' דילמא כלקוחות. ואין הבע"ח יכול להוכיח. והנה מהרש"א הקשה בעירובין ל"ז על הא דמייתי ראי' דר"י ל"ל ברירה מהך דהלוקח ולא דחי. דר"י ל"ל בדאורייתא ותחומין דרבנן אית לי' כדדחי לר"ש ולפי הנ"ל מיושב קו' מהרש"א דגם בהך דהלוקח יין הוי מדרבנן דמדאורייתא בטל ברובא ואף דר"י דס"ל מב"מ נ"ב מ"מ לפ"מ דנסתפק הלב ארי' בחולין ק"ח בבא לעולם בתערובות ס"ל לר"י דבטיל וכמדומה לי שגם בבית אפרים כ' כן ואי"ה בסוגיא דריחא יבואר מזה לע"ז במפריש תרומה בתוכה כהך דהלוקח יין בטל מדאורייתא. ולא איצטרך רק מדרבנן לברירה ומ"ה הוכיחו דבדרבנן ל"ל לר"י ברירה ויתכן יותר לפ"מ שכתבתי לעיל. סוף סי' מ"ז דבתרומה גם ר"י מודה דמדאורייתא מב"מ בטל. שפיר הוכיח הגמ' דאף בדרבנן ל"ל ברירה ומיושב קו' מהרש"א ואף לפמ"ש לעיל דאם איסור נהפך להיתר ל"ש ב בטול במפריש תרומה בתוכו מ"מ יש להוכיח דר"י ל"ל איסור נהפך להיתר מתוס' יבמות פ"ב שכתבו אף דר"י אית לי' יבש ביבש בטל מ"מ במנחות ס"ל דל"ב משום כשיאפה יתנו טעם זב"ז. ולכאורה קשיא כיון דכבר נתבטל בעוד הי' יבש מה מהני לן שנותן טעם אח"כ וע"כ ס"ל לר"י דחוזר וניעור וע"כ ס"ל דאין איסור נהפך להיתר דהא בהא תליא. ולכן שייך בהלוקח יין ביטול ושפיר הוכיח דבדרבנן ל"ל ברירה ובגוף סברתינו לעיל יש לעיין ולא באתי רק לעורר הענין

(ט) עוד אפשר לומר בישוב התוס' דר"מ אדר"מ גם בעירובין ל"ז דקאמר ודילמא כי לית לי' לר"ש ברירה בדאורייתא דהרי מדאוריי' בטל ברובא די"ל כיון דאין מבטלין איסור לכתחילה מה שאומר שאני עתיד להפריש. ומדאו' א"ב שיהיה אסור לשתות מחשש שמא מדומע ישתה רק ישתה על סמך הביטול זה הוי ביטול איסור לכתחילה ואמא"ל ואמנם להפוסקים דאיסור ביטול לכתחילה רק מדרבנן. ליתא להנ"ל דברבנן אמרינן ברירה. ונברר האיסור. אך לפמ"ש באבני מלואים בתשו' סי' ח"י דאף אם ביטול איסור לכתחילה. מדרבנן אבל בתרומה הוא מן התורה דהרי תרומה בעי' שימור. ואם מבטלה מאבדה בידים עיי"ש. נכונים דברינו דל"ל דסמכינין אביטול דבתרומה לכ"מ אסור