בית יצחק אורח חיים קעח

שהוא פסול יהי' משאצ"ל ול"ה שב מידיעתו. מיהו לפמ"ש דבדרבנן נמי הוי שב מידיעתו ליתא להנ"ל ונחזור לדברינו לפ"מ שהראותי מקום לזה דאף אם אסור מדרבנן מיקרי שב מידיעתו. ומעתה י"ל בנפלה פרוטה בכיס של הקדש מיירי שהוציא קודם שנודע ולא נתבטל. ומ"מ הוי שב מידיעתו. דאי יודע שנפל מצד אד"ר הי' שב מידיעתו

ואמנם הנה הרמב"ם פסק פ"ב מסוטה דבא על ארוסתו ש בבית חמי' אינה משקה משום דאינו מנוקה מעוון והראב"ד תמה עלי' עיי"ש וכתב המ"ל דאף הראב"ד מודה דכל שבעל ביאה אסורה אפי' דרבנן ל"ח מנוקה מעון. ורק דבארוסה פליג דלא חשוב אד"ר שמותר לאח"ז שיהי' אינו מנוקה מעוון ד"ת וע' לעיל סי' ו' אות ז' החזקתי דבריו לישב בזה קו' חזקה. ואולי זה תליא בפלוגתא דר"י ור"מ בסוכה כ"ג דגם שם תליא בזמן והיכא דלא תליא בזמן ואסור לעולם כ"ע מודה דאד"ר מחשיב לא"ר דאורייתא. ומעתה דברי התוס' במעילה מבוארין. הנה על קו' שהוקשו וליבטלו ברובא. יש לתרץ דמיירי קודם שנודע תערובות כנ"ל ואך דלא שב מידיעתו וכתבו דא"ל דדשיל"מ היא דדשיל"מ דרבנן. ול"ל דמיירי בלא נודע ושב מידיעתו עכ"פ מדרבנן דז"א דכיון דהטעם דל"ב דהוי דשיל"מ שעומד להיות מותר. א"כ ל"ה איסור רק לזמן ול"מ אד"ר לשוויא כאיסור תורה לענין שב מידיעתו הגם דזה לא ברור שיבא לידי היתר ויהי' רק איסור לזמן אבל הרי הטעם דל"ב שיש לו היתר ואי אתה מתפיס החבל בשני ראשים וע"ז תי' דמטבע ל"ב מצד דבר חשוב. ולכן א"ש דבשלמא אי משום דשיל"מ ל"ב שייך ממנ"פ דאי ל"ב מטעם שעומד להיות היתר שוב הוי איסור לזמן. ול"מ דרבנן לענין תורה אבל למה שתי' דל"ב מטעם מטבע ד"ח מיירי קודם שנודע ול"ה שב מידיעתו דמדרבנן שב מידיעתו וזה ביאור דברי תוס' ואמנם הרמב"ם לשיטתי' דפליג אהראב"ד וס"ל בה' סוטה דגם בבא על ארוסתו הו"ל אינו מנוקה מעון שפיר תי' הכ"מ דל"ב מטעם דשיל"מ. ומיירי קודם שנודע כנ"ל ומצד אד"ר הוי שב מידיעתו ודוק כי היא דבר חריף ע"ד הפלפול

(ג) באופן אחר היותר פשוט נ"ל בישוב דברי הרמב"ם. במעילה הנה כבר הבאתי שקשה אמאי הקשו התוס' אר"ע ולא ארבנן. ואמנם הדבר נכון דלפי המבואר בסי' ק"י ביו"ד בכל דברים החשובים. שאינן מתבטלין בלקח אחת קודם שנודע התערובת מותר דכל דפריש מרובא פריש ול"ג שמא יקח מן הקבוע. ובלקח אחר שנודע התערובת אסור. ומעתה לר"ע דס"ל בהוציא ראשונה מעל דס"ל בספק מעילות מביא אשם תלוי אי מיירי בהוציא קודם שנודע התערובת ודאי אמרינין כל דפריש מרובה פריש וא"ח מעילה וע"כ מיירי בנודע מקודם ואח"כ נשכח. (ומכאן מוכח דנודע מקודם ואח"כ נשכח דהוי כמו אחר שנודע לענין קבוע או שמיירי שידוע לאחד והוא אינו יודע וזה הוי לאחר שנודע לענין קבוע ע' פ"מ סי' ק"י) וכיון שמיירי ע"כ שנודע כבר ושייך ביטול שפיר הקשו תוס' לר"ע וליבטל ברובא. אבל לרבנן לא הקשו דכיון דס"ל ל"מ רק בהוציא כל הכיס ול"ש כל דפריש דהכל הוציא י"ל דמיירי קודם שנודע כקו' לעיל והרמב"ם דפסק כרבנן י"ל דמיירי קודם שנודע כנ"ל ורק דמ"מ קשיא דלא שב מידיעתו כנ"ל ושפיר מתרץ הכ"מ דהו"ל דשיל"מ ונהי דרבנן הוא מיירי קודם שנודע ולענין שב מידיעתו מהני דרבנן אבל לר"ע דמיירי לאחר שנודע כנ"ל שפיר דחי תוס' תי' זה דל"ה רק מדרבנן ונכון הכל בעזה"י. אמנם בעיקר הענין לא שב מידיעתו דאם ידע יהי' זאת היתר איני מחליט הדבר כי יש בזה עוד לדון

(ד) ומעתה נבא לסוגיא דיומא ולישב דברי הרמב"ם שפסק דהי' שופרת לקיני חובה דהנה המ"ל פ"ז ממעילה הקשה בהא דחיישינין שמא ימות אחד דליבטל המעות ברובא. ואי דמטבע ל"ב זה רק מדרבנן ומדרבנן אמרינין ברירה ויש לבאר קושיתו דאף דר"י ל"ל ברירה אף מדרבנן קשה מנין דר"י ל"ל ברירה בדרבנן. ואי מדתנא איו א"ב בתחומין ע"כ ר"י ס"ל תחומין דאורייתא. דס"ל בעירובין ל"ו כר"מ דספק הרי זה חמר גמל ומוכח דתחומין דאורייתא ומנלן דמדרבנן ל"ל ברירה. עיין בשעה"מ פ"ה מעירובין. והנ"ל הנה התוס' יומא נ"ד כתבו דבמעות שמתו בעלי' ל"מ פדיון והטעם נ"ל דלא אלים למיתפס פדיונו ודבר זה ברור בסברא ג"כ דהרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דל"ח להקדש וכן אמרינין במעילה ובכמה מקומות דמעות ההולכין לים המלח לא נהנין ולא מועלין. ומעתה אם יקנו בהמות או עופות ממעות שמתו בעלי' לא יתפסו בקדושה. והוי חולין. ומעתה ע"כ כונת קו' המ"ל דליבטל במעות הקדש ויהי' כהקדש גמור שימעלו בו ויהי' נתפס בקדושה. והנה בב"ב פ' אמרינן הקדיש בור מועלין בו ואין מועלין במימיו וכתבו התוס' דאין חצר קונה להקדש ואמנם הרמב"ן כ' דחצר ההקדש קונה ורק דהוי הקדש מעצמו שלא הוקדש ע"י אדם. ואין מועלין בהקדש מעצמו עיי"ש (וע' לעיל סי' כ"א וסי' מ"ד). ומעתה איך נימא דבטל ברוב. מעות הקדש וימעלו בו. והרי הוי הקדש מעצמו מטעם ביטול ולא עדיף ממים שבבור דאין מועלין מה"ט ולא אלים למיתפס פדיונו. ואיך יקנה בהמות ויקרבו למזבח. ובזה מיושב מה שהקשה במ"ל בפ"ז ממעילה ממעות סתומות דאין מועלין מפני שיש בו מעות שלמים דימעלו שבטל מעות שלמים עיי"ש דמ"ש דהיתר לא נהפך לאיסור ע' פ"מ בפתיחה לתערובת ומכמה פוסקים משמע דהיתר נהפך לאיסור. ואמנם לפמ"ש הדבר נכון דנהי דההיתר נהפך לאיסור בהקדש איך יתחייב מעילה ע"י ביטול והרי הוי הקדש מעצמו כנ"ל. ואמנם י"ל דאין זה דומה להקדיש בור אין מועלין במימי' דזה לא נתהוה מהבור רק מעלמא רק שחצר ההקדש קונה משא"כ בביטול אם אמרינין היתר נהפך לאיסור עדיף מבור דזה נתהפך להקדש ע"י ההקדש. אך לגידולי הקדש הוא דומה אשר על כן נתישבו דברי הרמב"ם דר"י לשיטתי' דס"ל בב"ב ע"ט אין מועלין בגידולין. ולכן הקדש ע"י ביטול לא עדיף מגידולין ולא אלים למתפס פדיונו ולכן לא הי' שופרות ואף אם נימא שהקן חולין תבטל בשאר קינים ל"ה קרבן ממש. כיון דאין מועלין בו. והרמב"ם לשיטתי' שפסק דלא כר"י כדאיתא בה' מעילה דמועלין בגידולין ולשיטתי' שייך ביטול ואי דמדרבנן ל"ב בדרבנן סמכינין אברירה וזה ישוב נכון ונחמד

(ה) והנה לעיל דברתי בענין שב מידיעתו אעתיק מה שנ"ל דרך אגב בישוב קו' תוס' שבת צ"ד בשגג באוכלין והזיד בכלים והוציא דחייב קרבן שהקשו דכיון שהזיד בכלים הרי אינו שב מידיעתו ונ"ל לפי הסוגיא דתמורה כ"ז דאמרינין אף שעבר אאחת משום תמורה ע"מ אשני' אמרינין לא שביק משום דאינו רוצה להרבות בכמות האיסור ה"ה הכא מיקרי שב מידיעתו דאי ידע מאוכלין לא היה רוצה להרבות בכמות האיסור. וע' מנחות ס"ד באמדוהו בשני עוקצין וברן ביצה וכן לענין חולה דשוחטין בשבת אף שחמור מנבלה. וע' מ"ל פ"ג משגגות כתב לישב קו' תוס' שבועות י"ז בנזיר שטמא עצמו במזיד שהקשו הרי אינו שב מידיעתו ותי' הוא דבעי שעבר ג' זימני ע"ש וצ"ע בכונתו ע"כ ל"ב ג' זימני רק דבפחות מג' זימני מוקמינין אחזקת כשרות שלא יעבור אבל הכא ברגע זו עבר. וצ"ל דנהי שטמא עצמו מ"מ לא חשיד לשהות עצמו להרבות איסור במשך הזמן וה"ה שאינו חשיד להרבות בכמות האיסור. ואף דרש"י ס"ל עירובין ס"ט דבשבת נעשה מומר בפעם אחת מ"מ זה דוקא בפרהסיא ועוד דבאותו פעם לא נעשה מומר וע' פסחים כ"ט באכל חמץ של הקדש בהזיד בחמץ ושגג בהקדש דקשי' הרי לא שב מידיעתו ע' מהרש"א שפי' שהתוס' הקשה זאת ולא נודע התי' אמנם להנ"ל ניחא דריבוי לאוין הוי שב מידיעתו כמו ריבוי בכמות האיסור בחד לאו. ובזה מיושב קו' תוס' חולין ק"ב לענין שבת ויוה"כ. וע' מ"ל פ"ג מגירושין מה שחילק בין אם האיסור בב' דברים לבין האיסור בדבר אחד ודוק. ודע דדברי התוס' שבועות מ"ה שכתבו דחמור לאינש חד לאו כתרי לאוי צ"ע מהא דתמורה כ"ז. מיהו לדברי המ"ל הנ"ל ניחא. ועוד י"ל דבתמורה דשייך לא שביק היתרא שאני דהרי אפי' בשיתחזק בג' זימני איבעי לן שם. והנה דברי התוס' אלו דשבועות הנ"ל סותרים למ"ש תוס' כתובות י"ח סוף ד"ה ובכולי בעי דלודי עיי"ש. עוד דע דבעי' ראשונה דתמורה כ"ז ע"כ מיירי בהותרה ולא התיר עצמו למלקות דאל"ה ל"ש לא שביק היתרא ומזה מוכח כדעת הר"מ דבמלקות ל"ב הותר עצמו למלקות וזה ראי' ברורה ונפלאה בעזה"י

(ו) והנה בהא דמקשה ביומא נ"ה ונברור ד' זוזי ונשדינהו בנהרא קשי' קודם שיברור הכל אסור ונדחה הכל ובקדשים יש דיחוי. ומה מהני מה שיברור אח"כ. ואמנם נ"ל לישב דבמעות ל"ש דיחוי כמ"ש המ"ל פ"ג משגגות דלא כריטב"א ודרך אגב הנני אומר בהא דאמרינין דיחוי בקדשים. קשיא דישאל על ההקדש ויעקור למפרע ההקדש ואח"כ יקדישו מחדש ול"ש דיחוי כיון שנעקר הקדש למפרע. ולכאורה י"ל בהך דיומא ס"ד דגזבר הקונה ממעות הקדש ל"מ שאלה כיון שהבהמה נתפס בקדושה על מה ישאל. הרי המעות שהוקדש כבר חולין. ואמנם לפ"ז בשבועות כ"ד דצריך לאוקמא בבכור דליתא בשאלה ולוקמא בקרבן שקנה גזבר כנ"ל. ומזה משמע דמהני שאלה אף שיצא מעות לחולין כיון שבהמה נתפס תמורת מעות וצ"ע. והנה לדעת טו"ז יו"ד שכ"ג דבנדרים ל"מ חרטה דהשתא ולי ראי' לזה מתוס' סוטה ו' ע"ב ד"ה כי קדיש שהקשו בבאו עדים שהיא טמאה אמאי נשרפת לב"ה לישאל עלי'. ואין לדבריהם הבנה אמאי לא הקשו בכל מנחות הנשרפות. וע"כ לא הקשו אשאר מנחות דשמא אין לו חרטה דמעיקרא אך בבאו עדים שיש לו חרטה דמעיקרא דהוי טעות גמור הקשו שישאל. ולפ"ז י"ל דה"ט דנראה ונדחה אינו חוזר ונראה ול"א שישאל על ההקדש דכיון שנדחה אח"כ אין לו חרטה דמעיקרא. ובהכי י"ל דברי הר"מ פ"ה מעבודת יוה"כ שפסק כרב ביומא ס"ד דמקריב למי שירצה ותמהו עלי' דהרי בגמ' קאמר דרב אית לי' כר"א והר"מ לא פסק כר"א ע' שעה"מ ולח"מ. ולהנ"ל י"ל דלכאורה בנראה ונדחה קשי' ישאל על הקדשו אך שאין לו חרטה דמעיקרא כיון שאח"כ נדחה. ואמנם למ"ש הב"י יו"ד רכ"ח בהך דאין פותחין בנולד דמיתה לא