בית יצחק אורח חיים קעז

(יח) והנה מבואר סי' ש"ל דבספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין שבת וכתב המ"א דהא דס"ל לשמואל בישבה על המשבר מחללין מיירי בכלה חדשי' וקשי' לפ"ז משבת קל"ה דמקשה אהא דספק בן ז' אין מוהלין בשבת ונימהלו ממנ"פ דאם נפל הוי מחתך בבשר. והנה דעת הר"מ דחובל חייב משום מפרק דבהמה ואדם מיקרי גידולי קרקע ובשבת ע"ה מבואר דמפרק חייב אף בפוצעו מת. ולפ"ז מה מקשה נימהלו ממנ"פ איך נעביד מציצה דלדם צריך וחייב משום מפרק אף במת. וכבר הקשה כן בישי"ע סי' שט"ז אך הדבר נכון דהמציצה מותר משום ספק פ"נ. דלמא בן ז' הוא. ולפ"ז אם נימא בספק בן ז' אין מחלצין הואיל ול"ל חזקה דחיות הדק"ל מה מקשה נימול ממנ"פ הרי המציצה יהי' חילול שבת. ונ"ל בישוב הקו' דממנ"פ מותר דאי בן ז' הוא פ"נ ד"ש ואי בן ח' היא א"צ לדם ול"ה מפרק כמ"ש הישי"ע שם. וכיוצא בזה כ' המג"א סי' תקכ"ו לענין גוזז ודוק. והנה בישוב קי' הנ"ל הי' נ"ל עוד הנה לדידן דל"ח למיעוטי אין קו' מה שהתורה צותה למול בשבת ול"ח שמא בן ח' הוא ואיך נעביד בהמציצה דעובר באיסור מפרק דחייב לאחר מיתה ואספק בן ח' אין מחללין שבת דאזלינין בתר רובא דהוא בן ט' אך לרשב"ג דחייש למעוט מדאוריי' והוי כספק וקשי' איך צותה התורה למול בשבת ואח"כ יעביד מציצה דהוי מפרק במת ול"ש ממנ"פ דאמרינין בשבת ומשום פיקוח נפש אין מחללין בספק בן ח'. וע"כ מוכח מהתורה דמחללין ס' בן ט': ומ"ה מקשה בש"ס קל"ה אספיקות דאד"ש ונימהלי' ממנ"פ דמשמע דאתי' גם כר' שמעון ב"ג ולדידי' מוכח מהתורה דפקוח נפש בספק בן ט' ד"ש. ובהכי יש לישב דברי רי"ף שפסק דספיקות אד"ש. והיינו מה"ט דאיך יעשה בהמציצה כנ"ל. ומצאתי שבמקצת דברינו קדמני ש"ב הגאון מלבוב בי"ש סי' רס"ב. ולפ"ז יש להקשות קו' גדולה להך לישנא דאמרינין ביבמות ס"ז דר"ש חייש למעוטי ולפ"ז בכל ולד אין למול בשבת שמא בן ח' הוא ומחלל שבת במציצה וספק בן ח' אין דוחה שבת בפ"נ וע"כ מוכח מקרא דדוחה כנ"ל איך יליף דמקלקל חייב מדאיצטריך קרא דמילה. ודילמא איצטריך קרא משום המציצה לאשמעונין דספק פ"נ ד"ש אף בל"ל חזקת חיות כנ"ל. אמנם למ"ש לעיל ניחא דכיון דר"ש ס"ל משאצ"ל פטור מותר למול ממנ"פ דאם בן ח' הו"ל הפירוק ג"כ משאצ"ל ולפ"ז ניחא שיטת רש"י דפלוגתא דר"ש במקלקל בחבורה תליא במשאצ"ל והיינו דע"כ ס"ל משאצ"ל פטור. ומ"ה מוכח מקלקל חייב דאם משאצ"ל חייב ולדידי' חייש למעוטי איצטריך קרא משום מפרק ואיך מוכח דמקלקל חייב. אמנם אם נאמר דאם א"צ לדם נ"ה מפרק כלל ראי' זו ליתא ודוק

(יט) ודרך אגב הנני אומר בהא דתוס' נסתפקו בנדה מ"ד בישבה על המשבר שמחללין על הולד בשבת אם ההורג הולד חייב אף דעל העוברין אין נהרגין זה דוקא אם האם קיימת אבל במתה התם הולד כמנחי' בקופסי' עיי"ש. ונ"ל להביא ראי' דחייב מיתה דהתוס' הקשו בכתובות ל"א לתי' ר"א ורבא שם דממון לזה ונפשות לזה חייב אמאי אם לא יהי' אסון ענוש יענש אבל אם אסון באשה א"צ לשלם דמי ולדות הרי הוי ממון לבעל ונפשות לאשה. והנ"ל לישב הנה הטעם דמשלם דמי ולדות וא"ח מיתה על הולדות הוא משום דישראל אינו מצוה על העוברין אמנם למ"ש התוס' נדה הנ"ל דהיכא דמתה האם קודם ישראל נהרג על העובר כשהי' אסון באשה חיישינין שמא מתה האם קודם ויש כאן חיוב מיתה. על הולד וקלב"מ וכבר צידד הפ"מ בפתיחה כוללת לה' שבת דבספק חיוב מיתה פטור ממיתה ומממון כמו חייבי מיתות שוגגין. ונמצא דהא דפטור מדמי ולדות כשהי' אסון לא משום האשה אך בשביל הולד. ומיושב קו' תוס' וראי' לתוס' נדה. ודבר זה משמח לב אך לפ"ז צ"ל דקרא איירי בכלה חדשי' דאז במתה אם קודם איכא חיוב מיתה על הולד דבלא כלו חדשי' ודאי אין כאן חיוב מיתה על הולד. וזה קצת רחוק דמיירי קרא דוקא בכלה חדשי' ושמא מספק פטור מממון דשמא כלה חדשי' אך אם איכא ס"ס לפטור ממיתה ודאי חייב ממון. ולא מנעתי לכתוב זאת לעורר על המעיין

סימן נד

אעתיק כאן דרוש בסוגיא דברירה עירובין ל"ז וגיטין כ"ה ויומא נ"ה דרשתי בעזה"י בשבת שובה תרי"ט בק' ברעזאן

(א) לישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"ב שקלים שהי' שופרות לקיני חובה דלא כר"י וניחוש לשמא ימות כדחייש ר"י וליכא למימר נברור ד' זוזי דהרי פסק א"ב. וכבר הקשה עלי' ביש"ש ונ"ל בישוב דברי' מקודם נבאר דין אי שייך במעות ביטול שהאריך במ"ל פ"ז דמעילה. ונבאר דברי תוס' במעילה כ"א ע"ב דאיתא שם. בנפלה פרוטה של הקדש ס"ל לר"ע כיון שהוציא את הראשונה מעל. והקשו דליבטל ברובא ול"ל דהו"ל דשיל"מ דל"ה רק מדרבנן. ותי' דמטבע חשוב ולא בטיל. והוא תמוה דגם מטבע דלא בטל הוי דרבנן. וכבר הקשה כן במ"ל פ"ז דמעילה. עוד הקשה אמאי לא הקשו התוס' רק לר"ע דלרבנן דס"ל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס תיקשי ג"כ הכי דליבטיל ברובא. ובאמת הרמב"ם פסק כרבנן. והקשה בכ"מ פ"ז דמעילה דליבטל ברובא. ותי' דהו"ל דשיל"מ והדבר תמוה דהתוס' דחי זה דזה הוי רק מדרבנן. וכבר הרגיש בזה המ"ל. והנ"ל בישוב הדבר באופן נאות. דלכאורה לשיטה הש"ך ביו"ד סי' ק"ט דאם בישל בשני קדרות קודם שנודע התערובת אסור מדאורייתא דכל שלא נודע התערובת לא יתבטל עדיין ונאסרו הקדירות ועתה לא שייך ביטול עיי"ש ובפ"מ שם (ובעניותי הסברתי דברי' דס"ל ביטול ברוב הוי כמו כל רוב דל"ה רק ספק לא ודאי כמ"ש הש"מ לנ"מ דף ו' ול"מ רק כשנודע הספק. וכל עוד שלא נדע מהספק לא נכריע להתיר. וכעין זה נ"ל בסברת חזקה שאינו מבוררת בתוס' חולין דף י"א. דחזקה ל"ה בירור. רק דמפאת שהתורה נתנה לכל אדם ענין להכריע בו הספיקות ובדעת האדם תליא ודוקא כשידוע החזקה בשעתה) מעתה מה הקשו התוס' דליבטל ברובא והרי י"ל דמיירי בהוציא פרוטה קודם שנודע שנפל פרוטה של הקדש. ול"ש ביטול ואם הוציא אז חייב קרבן. וכאן א"ל ליבטל כעת כקו' הפ"מ והמ"י על הש"ך דכעת כבר יצא לחולין שמעל מקודם והיא קו' הראוי' לעמוד עלי'

והנ"ל בזה ישוב נאה דבכל קרבן בעינין שיהי' שב מידיעתו ומעתה ליכא למימר דמיירי בלא נודע דא"כ הרי אינו שב מידיעתו דאילו ידע שנפל הי' מוציא ג"כ מטעם ביטול. ובזה י"ל קו' התוס' חולין ד"ה ובסנהדרין מ"ז דל"ל קרא דבלא שב מידיעתו אינו מביא קרבן. ות"ל דהו"ל זבח רשעים. ולהנ"ל י"ל דקרא איצטרך בכה"ג שנפל חלב לבין שני ח'. ולא נודע תערובות ואכל הכל דה"א דחייב בקרבן להש"ך קמ"ל דלא כיון שאם יודע אכלו ג"כ או די"ל משכחת בגונא דמקשי' ביומא פ' אם יבא ב"ד אחר ויקטין השיעור עיי"ש בגמ'. ואמנם יש להבין. דא"כ שפיר י"ל כתי' התו' דהו"ל דשיל"מ דנהי דדשיל"מ מדרבנן מ"מ י"ל דמיירי בלא נודע ואי דל"ה שב מידיעתו הרי אם ידע נמי לא עשה כזאת דאסור מדרבנן ועכ"פ הוי ש"מ דאוקמא אחזקת כשרות ומה לי מאיזה טעם הי' שב מידיעתו. דהרי שגג בדבר וגוף האיסור הרי עשה כעת בדאורייתא

(ב) ואמנם הנה עומד לנגדי גמ' ערוכה יומא פ' דאר"א האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב השיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורו. ומקשה אילימא שיחייב בשיעור קטן והרי אינו שב מידיעתו עיי"ש. ואם נאמר דגם אין שב מידיעתו מחמת איסור דרבנן חייב קרבן. מאי מקשה הרי ישוב מחמת חצי שיעור ונהי שנאמר דשם קאי למ"ד ח"ש מותר מ"ה דע"כ סוגיא דשם בלא"ה דלא כר"י דהרי המ"ל פ"ב משגגות הקשה אמאי ל"ה שב מידיעתו. הרי אלו ידע שטעו הב"ד ג"כ הוי שב מידיעתו כדאמרינין בהוריות ב'. ותי' בתי' האחד דהסוגיא קאי כרב ולא כר"י דס"ל סברה זאת בהוריות עיי"ש. ע"כ אין תימא אם גם לענין זה לא אתיא כר"י. ושוב מצאתי בקהלת יעקב אלגאזי. ריש אות ח"ש שכתב ג"כ דלמ"ד ח"ש אסור מיקרי שב מידיעתו אבל מ"מ מוכח מגמ' דאם הוא אסור מדרבנן. בשגג ל"ה שב מידיעתו לא כסברא הנ"ל. ואמנם נ"ל דמדה טובה אינה חוזרת שדבר זה תליא. אי איסור דרבנן מיחשב אינו ראוי מדאוריי'. ולדעת הריטב"א בסוכה כ"ג היא פלוגתא דר"מ ור"י לענין סוכה הראוי לז' ועיין באריכות במ"ל פ"ז דתרומות ובשעה"מ ה' לולב וה"ה לענין שב מידיעתו תליא בזה. דלמ"ד אד"ר הוי אינו ראוי' דאורייתא. ה"ה הכא חייב קרבן ולמ"ד דהוי ראוי מדאוריי' פטור מקרבן. ולפ"ז אין תימא אם סוגיא דיומא פ' קאי למ"ד דאד"ר לא מיחשיב לא"ר מדאורייתא. ובזה מיושב קו' הישי"ע שבת סי' ש"כ בהי' שני תינוקת ומל של אחר השבת בשבת דמקשין בכריתות והרי הוי מתעסק ותי' הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. ולרש"י מ"ד מקלקל חייב. ס"ל מל' שאצ"ל פטור. ומעתה בקדם ומל של אחר השבת הוי משאצ"ל דלא תיקן כלום. דצריך להטיף אח"כ דם ברית אך כיון שסבר שזמנו היום הוי מלאכה הצל"ג לפי דעתו. וא"כ אמאי חייב הרי אינו שב מידיעתו דאם ידע שזמנו אחר השבת הוי משאצ"ל. והיא קושיא נפלאה ולהנ"ל נכון דאם ידע מ"מ שב מידיעתו מחמת איסור דרבנן דמלאכה דאצל"ג נמי מדרבנן אסור מיהו בלא"ה קו' הנ"ל ל"ק דאם מל קודם ח' נהי דצריך להטיף אבל מ"מ ערל לא מיקרי ותיקן הולד לענין תרומה. ולכמה דברים והוי מהצל"ג וכן כתב בשאג"א. ואמת אם נאמר דבכה"ג לא מיקרי שב מידיעתו מיושבין דברי התוס' פסחים ע"ג על הא דמקשה שחטו שלא לאוכלי' מאי תיקן ופירשו התוס' דקאי לר"ש. והקשו דבלא"ה הרי הוי משאצ"ל. ותמה במג"ש דכמו שתי' תוס' בשבת ק"ו בחובל ומבעיר באה"נ שסבור שמותר ליהנות הוי צל"ג ה"ה בשחטו שלא לאוכלי' סבור שמותר והפסח כשר כמו שפירש"י במתני' והוי צל"ג ולהנ"ל הדבר נכון דבשלמא בחובל ומבעיר באיסורי הנאה ושכח שהיום שבת הוי שב מידיעתו שאלו ידע שהיום שבת לא עשה כזאת לפי סברתו שמותר להנות. משא"כ בשלא לאוכליו הוא יודע שהיום שבת וגוף טעותו שסובר שמותר לשחוט והפסח כשר ואם ידע טעותו